לוחמי חופש הנאבקים על זכותם הלגיטימית לשחרור מולדתם או רוצחים ואנסים מתועבים? חוגים ליברלים והומניטרים לא נותנים לעובדות לבלבל אותם
בעולם המערבי המתקרא נאור ומתקדם, קיים נרטיב כמעט קבוע, שצף ועולה מידי פעם בסכסוכים בין עמים ו/או מדינות. על פי הנרטיב הזה, ה"חלש" הוא לרוב בצד הצודק ואילו ה"חזק" הוא לרוב בצד האשם. ה"חלש" הוא הקורבן, ומכאן שאינו נושא בשום אשמה וגם לא חלה עליו שום אחריות למעשיו. מלחמת ה-7 באוקטובר גרמה לכך שהנרטיב הנ"ל עובד כיום שעות נוספות. על פי תפיסה זאת, הפלסטינים והחמאס בעזה הם אלו שנמצאים בצד ה"חלש", ולכן הם בצד הצודק. ה"חלש" יכול לרצוח, לטבוח, לאנוס, לשחוט, לחטוף, וכמעט לא יישמע קול נגדו. חובה להבין, להכיל ולרחם עליו, ומכאן שמעשיו מובנים ונסלחים, גם אם הם מטורפים בעליל.
ישראל כמפלצת קוליניאליסטית
ההזדהות והאמפטיה עם ה"חלש" נתמכת לרוב על ידי חוגים המכריזים על עצמם ליברלים, הומניטאריים, שמאל פרוגרסיבי וכדומיהם. מבחינתם, תגובה, ולו גם אלימה, מצידו של ה"חלש" נתפסת אוטומטית כראויה וכמוצדקת. הוא הצד המותקף העומד מול התוקף הצבאי ה"חזק" והרע. מסיבה זו, על פי אותם חוגים, חובה לתמוך ולסייע לו, ובהזדמנות זו להאשים את ה"חזק" בכל מדווי מצרים. במקרה הנוכחי – להאשים את ישראל בג'נוסייד (רצח עם). עשרות שנים שהחוגים ה"מתקדמים" הללו, הפכו את מדינת ישראל למפלצת קולוניאליסטית, דמוית אפרטהייד, החפצה להשמיד את העם הפלסטיני ולגזול את אדמותיו. הפגנות סוערות במספר בירות באירופה ובארה"ב, הפכו לאחרונה למפגני תמיכה בפלסטינים ובחמאס. דפוס התגובה קבוע: זעקות שבר על הפשעים שמבצעת ישראל.
ההבחנה בין "חזק" ו"חלש" נועדה ליצור תודעה שקרית האמורה להשפיע על תפיסת המציאות. היא גם אמצעי מכוון לשכתוב מחודש של ההיסטוריה. כך, למשל, על פי הנרטיב המופץ על ידי הצד הפלסטיני, כל שיטחה של מדינת ישראל היה מאז ומעולם בבעלות פלסטינית (שקר). שהקשר בין יהודים לארץ ישראל הוא המצאה הנסמכת על קונספירציה אימפריאליסטית מערבית (שקר).
לאחרונה נפגשתי בלונדון עם מפגין בריטי, במהלך צפייה בהפגנת ענק פרו-פלסטינית. הוא ניסה להסביר לי, באנגלית אוקספורדית, כי טבח החמאס בשבת ה-7 באוקטובר לא היה ולא נברא, וכי מדובר בכלל, בהונאה שקרית ישראלית מתוכננת, שתכליתה ליצור עילה לתקיפת עזה ולהשמדת תושביה. הוא איננו בודד המאמין בשטות הזו. דוברים אחרים, במהלך אותה ההפגנה, הסבירו לכול, שלוחמי חמאס אינם טרוריסטים. הם לוחמי חופש הנאבקים על זכותם הלגיטימית לשחרור מולדתם, פלסטין, שנגזלה מהם בכוח. הנרטיבים הללו זוכים כיום להרבה סימפטיה בעולם המערבי, מה שמוכיח פעם נוספת, שכיום אפילו עובדה היא כבר לא Fact.
בין מי שסוגדים לנרטיב הזה ומצדיקים את הפעולה המזוויעה של חמאס, יש כאלה שטוענים כי לשם השגת מטרת ה"שחרור" ושלילת קיומה של מדינת ישראל, ראוי להצדיק גם מעשי רצח וטבח. אלה אמירות ביזריות, שמשמעותן הזדהות מוחלטת עם רוצחי חמאס. הרצח הברוטלי של כ-1,400 ישראלים וחטיפתם של כ-150 איש, אינה זוכה ולו גם לבדל של אזכור. מה שזוכה לכותרות זו רק פעילות צה"ל, כמי שנועדה, בעיניהם, לגרום לאסון הומניטארי בקנה מידה של ג'נוסייד.
קורבן מוחלט?
הרבה תמימות מצד אחד, ולא מעט רשעות, מצד שני, מסתתרים סביב החלוקה הדיכוטומית, שלפיה ה"חלש" הוא הקורבן המוחלט, גם כאשר הוא אחראי למצבו העגום, ואילו ה"חזק" הוא המקרבן המוחלט. קל להיתפס לדיכוטומיה הזו. היא פשוטה, קלה להבנה ומאפשרת להביא את התומך בה להתייצב לצד שתומך ומגן על ה"חלש". זה נתפס, לכאורה, כמאבק היסטורי צודק בין טובים לרעים.
הנרטיב האנטי-ישראל גולש בקלות לנרטיב מקביל של אנטישמיות. ראינו זאת בסיסמאות שהוצגו לאחרונה בהפגנות המוניות במספר בירות באירופה ובקמפוסים בארה"ב. אנו מכירים את האנטישמיות נוסח הימין הקיצוני. כיום מדובר באנטישמיות שהתנחלה במגרש של השמאל הקיצוני, ומשלבת אנטי ישראל, אנטי-ציונות ואנטי-יהדות. זו האנטישמיות החדשה וגם המסוכנת ביותר. במעטה פסידו-אינטלקטואלי, היא צוברת השפעה בקמפוסים, ברחובות ובקרב תומכי BDS למיניהם. מבצע "חרבות ברזל" רק תרם והוסיף דלק למדורה.
על פי ה"היגיון" המטורף של המציאות הבינלאומית, מצבה של מדינת ישראל בתודעה הציבורית-עולמית יכול היה להיות טוב יותר ורווי אהדה וסימפטיה אם היא הייתה זו שנתפסת כצד ה"חלש". זה קרה כבר פעם אחת, ערב מלחמת ששת הימים.
אבוי לנו אם היינו מגיעים כיום למצב הזה, נתונים לחסדיהם של נבלים שרק מתים להרוג אותנו. כלל ברזל ידוע קובע שאמפטיה וסימפטיה לא מקבלים בחינם במכולת הבינלאומית. לכן, עדיף להיות חזק. בשכונה שלנו זה ממש הכרח קיומי. מדינת ישראל חזקה, וטוב שכך. היא מעצמה צבאית וכלכלית בקנה מידה עולמי, וטוב שכך.
עם זאת, אין לפטור את ממשלת ישראל מהכרה בקיומם של כמה חוליי שורש המלווים לאורך זמן את המציאות הפוליטית-מפלגתית בישראל. בראש ובראשונה, בהיעדר נכונות להכיר ולהודות בכך שקיימת בעיה לאומית מתמשכת בינינו לבין הפלסטינים וכי חובה להתמודד עמה אם איננו רוצים לחיות לנצח על חרבנו. לכך ניתן להוסיף את קיומם של כמה גידולי פרא מסוכנים שצמחו בשנים האחרונות בערוגות החצר הפוליטית שלנו. חלקם הצליחו אפילו להציב נוכחות מטרידה בכנסת ובממשלה. לא יהיה מוגזם לייחל ולקוות שעם סיומה של המלחמה הנוכחית תקום בישראל ממשלה חדשה ונורמלית, שתבין שאין ברירה וכי חובה להתמודד, אחת ולתמיד, עם סידרת חוליי השורש וגם עם גידולי הפרא המסוכנים והמסכנים את כולנו.
