במלחמת העצמאות אנחנו ניצחנו והערבים נחלו מפלה כואבת. הוקמה מדינת ישראל וחלק מתושביה יושב על כפרים וערים שלפני המלחמה חיו בהם ערבים פלסטינים. נדיבות מסייעת לריפוי הפצעים שעדיין כואבים ומפחיתה את הרצון לחדש את המלחמה
באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, החליטו מחנכי כיתה י"ב של המוסד החינוכי מבואות עירון, נעמן ועדה, להציע לחניכיהם פרויקט מיוחד.
הפרויקט מטרתו הייתה לברר כיצד נרכשו או הועברו האדמות אותן מעבדים קיבוצי הבעלות לידיהם. והרי בסביבה בה הוקמו הקיבוצים התקיימו במשך שנים רבות כפרים בהם חיו בני העם השכן לנו, הערבים.
החניכים קיבלו ברצון את הצעת המחנכים, התפזרו בצוותים בין הקיבוצים במטרה לשאול את חברי הקיבוצים הוותיקים כיצד נרכשו האדמות עליהם הוקמו והתקיימו הקיבוצים.
באחד הקיבוצים נפגש צוות החניכים יחד עם מחנכיהם עם מרכז המשק, מדובר בקיבוץ שעל שלט הכניסה אליו מתנוסס גם שם מקראי, עדות לכך שבעבר הרחוק התקיים כאן יישוב עברי עתיק.
מיד לאחר שהוצגה בפניו השאלה כיצד נרכשה האדמה עליה הוקם הקיבוץ, השיב מרכז המשק בטון נרגז שהתנגנה בתוכו תמיהה מחוברת לטענה.
אחרי שתיקה של רגע המשיך מרכז המשק ואמר: כבר שנים רבות שאנחנו יושבים על האדמה הזאת, מעבדים אותה ומוציאים ממנה את פרנסתנו בכבוד.
מה שהיה היה ואני מציע לכם לא לחקור יותר מדי בנושאים הקשורים לבעלות על הקרקעות של הקיבוצים שלנו.
בכלל, למה הנושא הזה מעניין אתכם? לקראת סיום כיתה י"ב של הקבוצה, הפרויקט הסתיים, המסקנות של המחקר נאגדו בחוברת שנכרכה ונטמנה למשמרת בארכיון של המוסד החינוכי שלנו.
השאלה נשארה תלויה באוויר. החניכים בגרו ופנו איש לדרכו. מרכז המשק הלך לעולמו בשיבה טובה והחיים נמשכו.
שנים רבות לאחר הפגישות עם מרכז המשק, הוציא אחד מבני הקיבוץ ספר המתאר בצורה נוקבת את הדברים שאפיינו את מערכת היחסים הכוחנית שהתנהלה במשך שנים בין חברי קיבוצו לבין השכנים הערבים שחיו לצדו.
רבים קראו את הספר, הנהנו בראשם והמשיכו בשגרת חייהם. כי ככה בנוי העולם, חשבו לעצמם. החזק זוכה ואילו החלש בוכה, כפי שנאמר על ידי החזקים והזוכים.
הטיהור האתני של פלסטין
נזכרתי בפרשת מחקר הקרקעות שלנו כאשר קראתי את ספרו של אילן פפה, "הטיהור האתני של פלסטין". ככל שהתקדמתי יותר בקריאת הספר, הרגשתי שאני לא רוצה לדעת.
בנעורי חונכתי על הגדרתו של מנהיגנו מאיר יערי, שקבע שבמערכת היחסים בין זכותם של היהודים להקים לעצמם מדינה משלהם לבין זכותם של הפלסטינים להמשיך ולחיות על אדמתם, מתקיימת מערכת יחסים של צדק מול צדק.
הזכות של היהודים לאחר השואה להקים לעצמם מדינה היא זכות מוחלטת. בעוד הזכות של הפלסטינים להמשיך ולחיות על אדמתם גם היא זכות מוחלטת.
על שני הצדדים מוטלת החובה למצוא את הפשרה ביניהם. לצערנו, שני הצדדים התקשו למצוא את הפשרה שתאפשר חיים משותפים בהבנה ובכבוד הדדי.
המאבק ביניהם נמשך במשך שנים רבות, עד ימינו אלה. לא היו צדיקים במהלך המאבק האכזרי הזה. לא הערבים וגם לא היהודים. החזקים נצחו.
והחזקים היינו אנחנו, היהודים. שנים רבות הערכתי שהצד היהודי לא יכול היה להשלים עם תכנית החלוקה שהוצעה על ידי האומות המאוחדות, למרות שבאופן רשמי הסכים לקבלה.
הסתירה בין הרצון לקלוט מיליוני יהודים שחלקם הגדול חוו את השואה לבין מדינה מקוצצת כפי שהציע לעם היהודי תכנית החלוקה, לא ניתנה ליישום. ואכן, בספרו "הטיהור האתני של פלסטין" מצביע אילן פפה על העובדה שגם הנהגת היישוב בהנהגת בן גוריון הייתה מודעת לסתירה הזאת.
כתוצאה מכך הוכנו תיקי מבצע בהם היה תכנון מדוקדק כיצד לבצע את העברת האוכלוסייה הערבית משטחי ארץ ישראל לשטחים הנשלטים על ידי ארצות ערביות שכנות.
במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 1947 והמשכה מלחמת השחרור, היה היישוב היהודי מאורגן יותר, נחוש יותר, ובסופה של המלחמה הוקמה מדינת ישראל גם על שטח שהוקצה למדינה הערבית שלא קמה.
כפרים ערביים רבים נהרסו, תושבי ערים ערביות כמו חיפה, רמלה, לוד ויפו ברחו או הוברחו, ופליטים יהודים שהגיעו מארצות אירופה או מארצות המזרח, התיישבו במקומם.
ובמלחמה כמו במלחמה. הכיעור המצוי בעולמו של האדם, כל אדם, כול עם, בא לידי ביטוי במהלך המלחמה: גירוש, רצח, מעשים מכוערים אחרים והתנחלות בבתים של אלה שגורשו בחוזק יד. כל אלה באו לידי ביטוי במהלך המלחמה הנוראה הזאת.
אנחנו, היהודים, היינו הצד המנצח. היינו מאורגנים יותר, נחושים יותר, ובסופו של דבר גם חזקים יותר.
ולכן, מי ששילם את עיקר המחיר היו תושבי הארץ הפלסטינים. הם הוגלו מארצם וחלקם הגדול הועבר למחנות פליטים. בניהם ונכדיהם חיים במחנות עד ימינו אלה.
בעקבות קריאת הספר שכתב אילן פפה עלו במוחי מספר הרהורים.
- הספר קשה לקריאה. יש להניח שיקומו היסטוריונים שינסו לערער על קביעותיו של פפה אבל לדעתי אפילו אם חלק קטן מהדברים אותם הוא מציין הם נכונים, הדבר מחייב חשיבה מחודשת בתחומים שונים.
- עברו כבר מעל 70 שנה מאז התרחשו מלחמת האזרחים בארץ ישראל ומלחמת השחרור שלנו. הגיע הזמן לחשבון נפש ולהתבוננות אמיצה על מה שאירע, היכן צדקנו והיכן טעינו.
- הניסיון האנושי שנצבר במהלך השנים מוכיח שמלחמות אזרחים הן בדרך כלל אכזריות ורצחניות. ככל שהעמים קרובים יותר האחד לשני כך האכזריות שבאה לידי ביטוי במהלך מלחמה ביניהם, גדולה יותר.
- הצד היהודי היה הצד החזק. המאורגן יותר, הנחוש יותר והמצויד יותר. אגדת המעטים מול רבים שחונכנו עליה במשך שנים רבות, עומדת בסימן שאלה. היא ראויה לבחינה נוספת.
- 750,000 פלסטינים הוגלו מבתיהם על ידי הצבא הישראלי במהלך המלחמה. עובדה זאת אפשרה לקלוט מיליוני יהודים שהגיעו לארץ לאחר תום מלחמת השחרור.
הקליטה הייתה חיונית מבחינה אנושית, אבל אסור לשכוח מי שילם את מחירה. אלה היו הפלסטינים תושבי הארץ, שבוצע בהם טרנספר על ידי צבא ההגנה לישראל. - הצד היהודי ניצח במלחמה. הוקמה מדינת ישראל וחלק מתושביה יושב על כפרים וערים שלפני המלחמה חיו בהם ערבים פלסטינים. אנחנו, היהודים, זכינו והם, הפלסטינים, שילמו את המחיר.
- ומסקנה חינוכית: צדקו מחנכי כיתה י"ב במוסד החינוכי שהנחו את חניכיהם לחקור וללמוד כיצד הגיעו האדמות עליהן יושבים הקיבוצים, לידנו.
הבנת עומק של המניעים של שני הצדדים בסכסוך, מרחיבה את האופק של המתבונן ומאפשרת לו הבנה טובה יותר של מציאות רווית סתירות שכל אחד מאתנו הוא חלק בלתי נפרד ממנה. - חיוני וצודק שהצד החזק, המנצח, יכיר בסבלו של הצד המנוצח. הימנעות מהכרה זאת מוליכה בהכרח להמשך והעמקת הקונפליקט. כך קרה לאחר מלחמת העולם הראשונה כאשר הצד המנצח הכביד את ידו על הצד המנוצח, גרמניה.
זאת הייתה הסיבה העיקרית לפרוץ מלחמת העולם השנייה. ואכן, הלקח נלמד. כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה החליטו המדינות המנצחות, בעיקר ארצות הברית של אמריקה, לסייע למדינות הציר להשתקם. ובעובדה, התופעה של מלחמת עולם נוספת לא חזרה על עצמה.
והמסקנה: את המעשים שנעשו במהלך מלחמת השחרור לא ניתן לשנות. העם היהודי ניצח במלחמה והפלסטינים ועוזריהם נחלו מפלה כואבת.
חיוני לכל תושבי מדינת ישראל לסייע ככל שניתן גם לערביי ישראל וגם לפלסטינים החיים כפליטים מחוץ לגבולות המדינה. נדיבות מסייעת לריפוי הפצעים שעדיין כואבים ומפחיתה את הרצון לחדש את המלחמה בין יהודים וערבים החיים יחד בקרבה גיאוגרפית
ולאור נרטיבים שונים.
- חשוב לזכור ולהזכיר: מדינת ישראל ממשיכה לכבוש ולהתנחל בגדה המערבית. מאות אלפים של ישראלים חיים כבר ביישובים הנמצאים בגדה המערבית, בהם חיים כבר בני הדור השלישי של המתנחלים. אני מקווה שמדינת ישראל לא תקבל החלטה לממש את כוחה ולהעביר את הפלסטינים החיים בגדה המערבית לארצות השכנות.
כלומר, לבצע טרנספר נוסף ובכך לאפשר למתנחלים להמשיך ולחיות בגדה המערבית בבלעדיות לאומית, בשלווה ובביטחון.
ועולה השאלה: האם תנהג ישראל בהגינות ובהיגיון ותאפשר לפלסטינים להקים מדינה עצמאית משלהם, שתחיה בשלום לצידה של מדינת ישראל? והרי רק שיתוף פעולה בין שתי מדינות עצמאיות וריבוניות יכול לרפא את הפצעים הכואבים לשני העמים, פצעים שעדיין מדממים ומקשים על יצירת מערכת יחסים של הדדיות ושיתוף פעולה בין שכנים.
חשוב להבין, סיום הכיבוש של הגדה המערבית הוא אינטרס ישראלי קיומי ומובהק. האחריות לנקיטת צעדים בוני אמון, מוטלת קודם כול על ישראל. היא הצד החזק, השולט. האם נעמוד הפעם באתגר?
הטיהור האתני של פלסטין | צילום עטיפת הספר
