היהודים מסין שהתיישבו בעמיקם

"סבי וסבתותיי היגרו בשנת 1903 בערך לסין מאוקראינה – הורי נולדו בסין וכמובן גם אני נולדתי שם," מספרת דינה קדר, שמשפחתה הייתה ממייסדות מושב עמיקם. את ילדותה זוכרת קדר כילדות יפה ונוחה.  במציאות עברה העיר הסינית חרבין משליטה רוסית לשליטה סינית, נכבשה על ידי היפנים, ע"י הרוסים ושוב חזרה לידי הסינים.  איך שלא יהיה – ב-1949 רבים מיהודי סין עזבו אותה ועלו ארצה, מהם 28 משפחות מהעיר חרבין הקימו את מושב עמיקם. סיפורה של עליה ציונית חובקת עולם

כאשר דינה קדר (שם נישואיה) עלתה ארצה עם משפחתה המורחבת, משפחת טריגובוב – הוריה, אחיה, שתי הסבתות שלה ושני הסבים שלה – היו אלה תחילת שנות החמישים. מדינת ישראל הקטנה והצעירה הייתה ממש בראשית דרכה וכשהגיעו ארצה שוכנו דינה ומשפחתה במחנה המעבר "שער העלייה" בחיפה. עד כאן יכול היה זה להיות סיפורה של כמעט כל משפחה חלוצית וציונית, העולה לארץ ישראל לאחר שנים רבות של תפילה וכמיהה. מה שמייחד את דינה, את משפחתה המורחבת ואת קבוצת המשפחות שהגיעו עימם ארצה הוא מקום מוצאם. הם הגיעו מהעיר חרבין שבסין.

לפני שפגשתי את דינה ושמעתי את סיפור עליית משפחתה ארצה וכן את סיפור ההקמה של מושב עמיקם, המושב בו היא חיה מאז ועד היום, לא ידעתי שגם בערים שונות ברחבי סין חיו קהילות יהודיות, אשר לימים עלו ארצה.

מחקר קצר העלה, כי במספר ערים ברחבי סין התקבצו בעבר יהודים במספר קהילות – בעיר חרבין, כאמור, בשנחאי ובערים נוספות כגון קאיפנג, ציציחאר, מנצ'וריה ועוד. לכל קהילה יהודית כזו סיפור מעט שונה, כיצד הגיעו היהודים הללו לאותה העיר שבסין. זרז לא פחות חשוב להגירת יהודים רבים ממזרח אירופה היה העליה הדראסטית באנטישמיות ותחילת הפרעות והפרוגרומים ביהודים, תוך העלמת עין מצד הממשלה הצארית וממשלות אחרות שעודדו את הפרוגרומים, כדי להרגיע את המהפכנים.

עבור קהילת יהודי חרבין, מספרת דינה, הייתה זו הרכבת הטרנס סיבירית שפתחה את האפשרות לנדוד ולהגר ממזרח אירופה אל סין. המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה עברו כמה משפחות יהודיות רוסיות לחרבין באישור מיוחד מהממשלה הצארית, שהייתה מעוניינת בפיתוח מהיר של האזור. הקהילה גדלה במהירות רבה.

דינה קדר: "סבי וסבתותיי היגרו מאוקראינה בשנת 1903 בערך. הורי נולדו בסין וכמובן גם אני נולדתי שם… כשהניחו את פסי הרכבת הטרנס סיבירית, הם ישר הגיעו, חיפשו עבודה והתיישבו בעיר חרבין. כמוהם היו עוד יהודים רבים שלימים נפגשו גם כאן."

במהלך השנים הראשונות של המאה העשרים, בין השנים 1900-1908 לערך, הלכה והתגבשה בעיר חרבין קהילה יהודית חיה ושוקקת. תפילות היו נערכות בבתים השונים, ועדה מקומית לענייני דת הוקמה, בית כנסת גדול הוקם ובהמשך גם בית ספר יהודי. ב-1908 אף מוקמת ספריה, המהווה מרכז לחיים קהילתיים. בשנה זו מונה הקהילה היהודית בחרבין כ-8000 יהודים, בהם סוחרים, חיילים משוחררים ממלחמת רוסיה-יפן ופליטים מפרעות 1903-5.

"הייתה שם קהילה יהודית מאוד פעילה, שחלק גדול ממנה השתייכו לבית"ר," מספרת קדר. "גם העלייה ארצה הייתה ברובה בית"רית, וזה חשוב לציין כי זו הייתה עליה ממש ציונית. באנו מסיר הבשר אל כלום, לאוהלים."

כאשר הגיעו דינה ומשפחתה ארצה, יחד עם קבוצת משפחות נוספות, כולן מחרבין, הם פגשו כאן מכרים שלהם, שעלו בשנים 1935-6 מחרבין לארץ. בין המכרים הללו היה גם מרדכי אולמרט, שהיה פעיל ציוני רוויזיוניסטי, איש התיישבות וחבר כנסת בכנסת השלישית והרביעית: "מרדכי אולמרט, שהוא אביו של אהוד אולמרט, הוא גם יוצא חרבין," מוסיפה דינה. "הוא הראשון שהגיע אל ההורים והחברים האחרים וסיפר שיש מקום שנקרא סינדיאנה, שזה פה אצלנו בעמיקם – ושעומדים להקים ישוב וכולם הסכימו פה אחד, ממש…

"נסעה אתו קבוצת גברים, חזרו ואמרו – הרים, גבעות, אין שום דבר – אבל אנחנו מסכימים," דינה משחזרת, "ובין אותם גברים היה אחד הסבים שלי, שהיה יותר צעיר וגם אבא שלי. צריך לציין שההורים היו סוחרים והם הגיעו לכאן היישר לחקלאות, שזה היה זר מאוד להם, אבל מעולם לא שמעתי קיטורים – למה עלינו, למה באנו, למה עזבנו – והגענו לעמיקם, ישר לעמיקם."

טבח סיני בישל גפילטע פיש

כשהגיעה ארצה הייתה דינה כמעט בת 10. מהשנים בהן חיה בחרבין היא זוכרת מעט, את הבית, את בית הספר. הבית בו גדלה עומד במקומו עד היום וגם בית הכנסת ובית הקברות של יהודי חרבין עדיין קיימים ובמצב מטופח ושמור מאוד.

עד היום מתקיימים יחסים חמים בין קהילת היהודים יוצאי סין, דרך האיגוד שהקימו, "איגוד יוצאי סין", לבין מדינת סין, בין אם זה במפגשים עם השגריר, אירוח משלחות מסין, השתתפות באירועים וכיוצא בזה.

על החיים של קהילת יהודי חרבין, בימים שעוד חיו בסין, מספרת דינה כך: "מדובר היה בהתחלה בכ-10,000 איש אבל זו הייתה קהילה די סגורה, שגרה במרכז העיר, אנשים ברמת השכלה גבוהה, כולם מיושבים טוב מבחינה כלכלית. אנחנו חיינו בבועה ממש של כל טוב… אני למדתי בבית ספר יהודי, הקהילה והחברים, הכל היה רק מתוך הקהילה."

בתשובה לשאלה על הקשרים בין הקהילה היהודית לאזרחים הסינים שהקיפו אותה, עונה דינה: "היה לנו קשר עם הסינים אבל הסינים דיברו איתנו רוסית. אנחנו לא למדנו סינית בכלל. בבית ספר למדנו קצת עברית, למדתי בסך הכל בכיתה א' וב' ו-בכיתה ג' כבר עלינו לארץ, אז רוסית ומעט עברית… הסינים התייחסו אלינו מאוד יפה, היינו מכובדי העם הסיני."

יחד עם זאת, דינה מסבירה כי לחיים בסין לא הייתה השפעה מעמיקה על חיי היומיום או התרבות שלהם: "המוסיקה ששמענו הייתה די רוסית, אכלנו אוכל יהודי לגמרי, הטבח הסיני בישל גפילטע פיש ומרק עוף, ולא הייתה השפעה סינית על היהודים."

כיום, גם הרבה מאוד שנים לאחר שעזבה את חרבין, עדיין מרגישה דינה גאוות יחידה ולהרגשתה שותפים בטח חברים נוספים. היא צוחקת ומספרת שתמיד שואלים אותה: "את מסין? נולדת בסין? ההורים שלך מסין? למה אין לך עיניים כאלה? כל מיני כאלה."

גם הסבים והסבתות שלה וגם הוריה לא הזדהו מבחינה לאומית עם סין כמדינה, הם היו יהודים ורק יהודים, אבל העריכו מאוד את העובדה שהתאפשר להם לחיות שם באיכות חיים גבוהה ובביטחון.

ההתיישבות בסינדיאנה

מי שכן השפיעה רבות על קהילת יהודי חרבין היא תנועת בית"ר. שני הוריה של דינה היו פעילים בתנועה והתנועה היא זו שדרבנה את האנשים לעלות ארצה ואף עזרה לארגן את העלייה. כאמור, כאשר הגיעו קבוצת העולים מחרבין ארצה, הם שוכנו בתחילה במחנה מעבר באזור חיפה ומשם שמו פעמיהם לאזור סינדיאנה, שם הקימו את מושב עמיקם: "היינו זמן קצר במחנה מעבר ושלם בא אולמרט, הוא בא עם עוד אדם ששמו סלמון משה, והוא היה כבר תקופה בארץ. הוא עלה מיוגוסלביה בכלל, אבל הוא בא יחד עם אולמרט והתיישב יחד איתנו בעמיקם… אנחנו היינו 28 משפחות והגענו כולנו לעמיקם. הצטרפה אלינו עוד משפחה אחת, שהוא היה גרוזיני. הוא דיבר רוסית ושמע אותנו מדברים רוסית והצטרף ועד היום הצאצאים שלו חיים פה." שנים רבות לאחר מכן הפך משה סלמון לראש המועצה האזורית אלונה.

סינדיאנה היה כפר ערבי, באזור שהוא היום הכניסה למושב עמיקם. בצד השני היה כפר ערבי נוסף שקראו לו צברין. לאחר מלחמת השחרור היו כפרים אלו ריקים וכאן הוחלט להקים ישוב יהודי.

שנות ההקמה הראשונות לא היו פשוטות כלל: "הגענו בלי כלום. גם בלי ציוד. הציוד הגיע הרבה יותר מאוחר. וככה חיינו, באוהלים. האוהלים היו מעל האזור שהוא היום פארק מי קדם… שם חיינו כמה חודשים. ההורים שלנו בנו את הבלוקים של הבניינים בעצמם. ממש לא היה כלום. אנשים שחיו כצווארון לבן פתאום הפכו לפועלים, לנושאי מים, כי לא היו מים ולא הייתה צנרת. התקלחנו בוואדי, כיבסנו בוואדי. אבל ללא שום סייג, ברצון רב."

על הימים הראשונים כילדה במקום, ממשיכה ומספרת דינה, בגאווה ובענווה נוגעות ללב: "כשהגענו לעמיקם כל אחד קיבל אוהל, כמו אוהל צבאי. מיטות של הסוכנות, מזרונים מקש. כלום, ממש כלום בהתחלה. היו עוד כמה ילדים בגילי ושיחקנו, בנינו בלוקים בתוך קופסאות גפרורים, כמו שהמבוגרים בנו בלוקים, אנחנו בנינו בתוך קופסאות גפרורים כי לא היו שום משחקים."

בהתחלה חיו המשפחות בצריפים מפח ולאט לאט החלו לבנות במקום בתים קטנים, "חדר ועוד חתיכה," אומרת דינה. בהדרגה החלה הסוכנות היהודית להעביר להם ציוד: "בהתחלה קיבלו רכב, משאית גדולה וטנדר, ואחר כך המשפחות התחילו לקבל חצי סוס כל אחת והחצי השני אצל השכן. חצי פרה ולאט לאט הדברים התקדמו. בהמשך בנו את הבתים הגדולים יותר מעבר לכביש, שכיום חיים בהם, כמובן לא באותם תנאים."

סיפורה הייחודי והמרגש של קהילת יהודי חרבין מתבטא לא רק במקום מוצאם הלא שכיח, אלא גם בעובדה שהתיישבו כגרעין של משפחות, שהכירו עוד בסין, עלו יחד ארצה ולבסוף הקימו את מושב עמיקם. יחד איתם הקימו את המושב עוד כמה משפחות נוספות שמוצאן ממקומות אחרים.

דרך ארוכה הם עברו יחד ועד היום חיים נכדים ואף נינים של יוצאי הקהילה במקום. במשפחתה של דינה זה כבר דור שישי שחי במושב – סביה וסבתותיה, הוריה, היא ובעלה ז"ל, בנה ומשפחתו, הנכד שלה ונינתה. יחד עימם גם כל שאר ילדיה של דינה ובני משפחותיהם. נראה שהאהבה לארץ ולאדמה היפה של מושב עמיקם היא משהו שעובר בתורשה.