למה נועד הצופר ברכב ומה מסמן קו לבן על הכביש? תיאוריה ישראלית, קוים (רצופים) לדמותה
בשנת 1972 קיבלתי רישיון נהיגה.
כדי לקבל את הרישיון הייתי צריך לעבור מבחן נהיגה מעשי, המוכר בשמו "טסט", אבל קודם לכן, כדי להיות זכאי להיבחן בנהיגה מעשית, הייתי צריך לעבור את המבחן הקרוי "תיאוריה".
אם הייתי צריך לעבור היום מבחן תיאוריה כזה, הייתי נכשל בו כישלון חרוץ.
הסיבה שהייתי נכשל בבחינת התיאוריה כיום היא זו: לכללים ולחוקים יש משמעות אחרת לגמרי מזו שאותה למדתי בזמנו.
מאחר שאני נוהג בכביש כשלוש שעות ביום, בערך, שעה וחצי לכל כיוון, אני לומד להכיר את כללי ההתנהגות והחוקים החדשים בכביש, ומתוך טוב לבי ודאגתי לכם החלטתי לעדכן גם אתכם, קוראי הטור שלי ב"זמן קיבוץ", בכללים הללו. זאת, כדי שלא תמצאו עצמכם עוברים על החוק ונענשים על כך, במקרה הטוב, או מעורבים בתאונת דרכים, השם ישמור.
בכל הכוח
ולהלן כללי ההתנהגות הנכונה והמעודכנת בכביש:
איתות – בכל מכונית יש ארבע מנורות כתומות בארבע פינות הרכב, שמהבהבות בזמן שהנהג עומד לפנות או לסטות מהנתיב בו הוא נוסע. המנורות הללו קרויות בלשון העם "וינקרים", "קורצים" בעברית. זאת, משום שהם כאילו קורצים בחביבות לנהג שמאחוריכם ומאותתים על כוונותיכם.
כשאתם רוצים לסטות מנתיבכם ולעבור לנתיב אחר, למשל, עליכם להפעיל את הווינקרים. תפקידם לאותת לנהג שמאחוריכם לנקוט במיידי בפעולה הבאה: ללחוץ בכל הכוח על דוושת הגז, כדי להספיק לעקוף אתכם ולהגיע אל הנתיב שאליו התכוונתם לעבור, גם אם אין לו שום סיבה להיות בו. זאת הוא עושה כדי לחסום אתכם ולא לאפשר לכם לבצע את מזימתכם.
חשוב לציין שאין זה משנה כלל אם התכוונתם לעבור אל המסלול שמימינכם או משמאלכם – האיתות מחייב את הנהג שמאחוריכם לחסום אתכם כאן או שם, בלי קשר ליעד שאליו הוא עצמו צריך להגיע.
נניח שרציתם לעבור למסלול השמאלי, לתל אביב, והנהג שמאחוריכם צריך את המסלול הימני, הפונה לירושלים – ההיגיון של פעם אמר שנכון יהיה שייתן לכם לעבור נתיב ואז ימשיך בנתיבו ויעבור ימינה – כך מסלוליכם לא יצטלבו ולא יחצו זה את זה.
אבל החוק החדש אומר לנהג שמאחוריכם כך: קודם תחסום את המכונית שלפניך ותיסע מצד שמאל שלה, שלא תפנה לתל אביב, אחר כך תעקוף אותה במהירות מטורפת, כי אם לא תיסע במהירות מטורפת תחמיץ את הנתיב שאליו התכוונת לעבור מלכתחילה, לירושלים, ואז, כדי שלא תחמיץ את הנתיב שלך, תחתוך את המכונית שעקפת עכשיו (שזה אתם) בזווית מסוכנת וחדה ובקרבה של חמישה סנטימטר מהפגוש הקדמי שלה, תחתוך שלושה מסלולים ימינה באלכסון חד, תגרום לשתי מכוניות לרדת לשוליים בבהלה – ואז תיכנס אל המסלול לירושלים שאליו רצית להגיע מלכתחילה.
מדובר בתרגיל אקרובטי מרהיב עין, וירטואוזי אפילו, שכל מה שאתם צריכים לעשות כדי להתניע אותו הוא לאותת שאתם עוברים מסלול.
להרפות קצת
בלם ואורות בלם – תפקידם של הבלם ואורות הבלימה, כמו שיודע כיום כל נהג, הוא להזכיר לרכב שנוסע מאחוריכם שיש לו במכונית משהו שנקרא "צופר". לאביזר הזה יש שימושים רבים, שהעיקרי בהם הוא לשמש אמצעי פסיכולוגי להרגעה.
רוצה לומר – מדינת ישראל היא מדינה שמצויה תדיר בסכנה קיומית, אויבים עומדים עליה לכלותה, מס הכנסה עומד עליכם לכלות את משכורתכם, העירייה או המועצה האזורית עומדות עליכם לשאוב את שארית המשכורת הזו בעזרת הארנונה, השכנים שרים קראיוקי באחת בלילה, שלא לדבר על החמסין, והלחות – צריך להוסיף עוד? לא מספיק?
על כן עמדו חכמים ושאלו את עצמם: איך נעזור לנהג הישראלי המתוח בעצביו עד להתפקע להרפות קצת, לפרוק מה שיושב לו על הלב, להירגע?
וכך המציאו את הצופר.
כי אין כמו הצופר במכונית לעזור לנהג הישראלי לפרוק קצת את עצביו, לשחרר קצת מתח ולחזור לשפיות – לא כשאתם עדיין בכביש, כמובן, כי בכביש כולם משוגעים ואם תחזרו לשפיות מוקדם מדי יאכלו אתכם, אבל כשתגיעו הביתה בתום הנסיעה אחרי שצפרתם לכל מי שעבר בדרככם, וקיללתם, ושחזרתם את כל מה שלמדתם בערבית מדוברת וברוסית ספרותית, ובהם: "ססססאמו, ינעל ראבקום ערס!" ו"יובטפויומט!", ו"מי האידיוט שנתן לך רישיון?!" וגם "תחזרי למטבח!" – אחרי כל זה תוכלו להיכנס הביתה רגועים ולנשק את האישה או את הבעל ואת הילדים בלי שתצטרכו להוציא את זה עליהם.
פנטזיה על טנק
מד-מהירות – מד המהירות, המוכר גם בשמו "ספידומטר", נועד למנוע מהנהג לחרוג מהמהירות המותרת ולהישאר בגבולותיה. על כן הוסיפו בתוכנת הניווט "ווייז" מרכיב שמזהיר את הנהג בזו הלשון: "מכמונת מהירות לפניך!"
כנהג זהיר למדתי להקשיב ולציית לאזהרה הזו.
על כן, כשאני זוחל בפקק באיילון או בכביש 5 או בכביש החוף במהירות של שלושה קילומטר בשעה, והווייז רושם לי פתאום: "מכמונת מהירות לפניך!", באורח אינסטינקטיבי אני מוריד את הרגל מעם הדוושה, ומיד יורד משלושה קמ"ש לאחד, ומונע מעצמי צרות עם החוק.
עם זאת, ובהמשך לנאמר בסעיף הקודם, עדיין לא קרה לי שזחלתי בפקק של חמשת אלפים מכוניות הזוחלות לידי בשלושה קילומטר לשעה, מבלי שהמכונית שמאחוריי צופרת לי לזרז אותי.
במצב כזה אני מתחיל לדמיין איך אני יושב בטנק, ופונה לאחור בכביש ועולה עם הטנק על המכונית הצופרת מאחורי, אבל כשאני שוקע בחלומות כאלה בהקיץ, טור המכוניות מתחיל לזוז כשאני עדיין מדמיין, ואז המכונית שמאחוריי צופרת שוב, ואני זז שלושה מטר קדימה והפנטזיה מתפוגגת.
תן גז
סימונים שונים על הכביש – יש בכביש סימונים שונים שייקח לכם קצת זמן להבין מה משמעותם. כמי שמתגורר בין קלאנסווה לבאקה אל גרבייה, ג'ת, ביר-סיכה וסביבתם, אני מגלה לכם שהקו הלבן הרצוף שמסומן אצלנו במרכז הכביש משמעותו: "תן גז הכי חזק שאתה יכול ותעקוף מהר, אם אתה לא רוצה שהמשאית שבאה ממול תהרוג אותך!".
חצי קילומטר מאוחר יותר יש גם קו מקוטע מקווקו בכביש שמאפשר עקיפה, אבל זה נועד לחלשים. אף אחד לא באמת עוקף שם.
ואם בסימונים מדובר, בכביש החוף או בנתיבי איילון תוכלו לראות באחד הנתיבים כיתוב גדול על הכביש: 2+ בכביש החוף, או 3+ באיילון.
מדובר בנתיבים שהוגדו "ניסיוניים" כשסימנו והתקינו אותם, והרבה זמן תהיתי מה ניסיוני בהם, עד שהתחלתי לנסוע בכביש החוף ובאיילון יום-יום, והבנתי שהניסוי הוא זה: כמה סבלנות ועצבים חזקים יהיו לנהגים שזוחלים בפקק בשני קמ"ש ורואים לצידם נתיב ריק ממכוניות שזורם חופשי, עד שיחליטו את הדבר הבא: "כוס-אמו כל העולם, אני עובר אל הנתיב הריק הזה ויהיה מה שיהיה!"
אני אחד משפני הניסיון האלה.
אז עכשיו, כשאני נוסע הלוך ושוב לתל אביב וחזרה, אני יכול לומר בפה מלא: "איתי הניסוי נכשל!" (או הצליח – תלוי מה רצו להוכיח). כי תוך זמן קצר אני נשבר ועובר לנתיב המהיר ושיז…נו כולם!
אני מעריך שאם אתפס, הקנס על שימוש בנתיב כזה מבלי שיש במכונית שלי מספר הנוסעים הדרוש הוא כ-500 שקלים. זהו סכום שכל נהג ישראלי ישלם בשמחה וללא היסוס רק בשביל הדבר הבא, שהוא החלום של כל ישראלי באשר הוא:
לא לצאת פראייר.
