הסיפור של צבי ויינברג ובניו רועי, שי ויהודה מרמת מגשימים הוא סיפור של אהבת העיסוק בחקלאות, אהבה עזה לארץ ישראל ולאנשיה * ויינברג, שהתחיל כמנהל מוסך במושב, מנהל היום את החברה – המספקת מערכי בציר ומסיק מיכני, שירותי תחזוקה לטרקטורים ומיכון חקלאי, מערך מילוי יין נייד ואף מפתחת אמצעים חקלאיים חדשניים שלא היו מביישים אף תאגיד * השמן המניע את הצלחת החברה הוא אהבת המשפחה
אנחנו מצויים בימים של סוף המסיק ואני מגיע לבית של רועי ויינברג במושב אליעד. במשק מחכות שלוש בוצרות ענקיות של New Holland, שנמצאות ממש בעיצומו של המסיק בכרמי הזיתים של "שמן אליעד", שתי בוצרות יותר קטנות ואחת ענקית, שממש מיועדת לזיתים, ענבים ושקדים. לכל בוצרת צמוד טנדר תחזוקה מיוחד, לתחזוקת הבוצרת.
בפתח הבית אנחנו פוגשים את צבי ויינברג, ממושב מגשימים, האיש שהקים את החברה המשפחתית המדהימה הזאת: "צבי ויינברג ובניו בע"מ", שעוסקת בשירותי תיקון טרקטורים בשדה ובבית הלקוח, קנייה ומכירת טרקטורים, מערך בציר ומסיק מכני, מערך מילוי יין נייד, השכרת מלגזות שדה ועוד.
"את האהבה למיכון חקלאי קיבלתי בירושה מאבא שלי. אבא אהב את המכונות החקלאיות האלו. אני תושב רמת מגשימים מזה 52 שנה, הגעתי לפה ב-72'. במקור אני מקיבוץ חפץ חיים שם נולדתי.
צבי ויינברג, בן 77, שכל לפני שנתיים את בלה רעייתו, לאחר שחלתה במחלה קשה. לצבי חמישה ילדים, מהם שלושה בנים: שי, יהודה ורועי. בנוסף לצבי שתי בנות, שרית שגרה ברמת מגשימים, היא נישאה ליואל, שאף הוא עובד עם המשפחה ועוסק במערך מילוי היין של החברה.
"יש לי עוד בת, נועה, שהיתה מאוד רוצה להיות פה בגולן אבל היא חייבת להיות קרובה לבית חולים הדסה עין כרם, שם היא עובדת כחוקרת סרטן ומרצה בפקולטה לרפאה באוניברסיטה העברית. היום יש לצבי ויינברג 22 נכדים ושש נינים.
התאהבתי בגולן
"כל מה שאתה רואה כאן," אומר צבי ומביע על הבוצרות, "ואני אומר זאת בשיא הרצינות קרה בזכות ייקבי רמת הגולן, שדחפו אותי לעשות דברים."
כנער צעיר התגייס צבי לנח"ל ואחר כך עבר לפלוגת הסיור (פלס"ר) בחטיבה 401 של חיל השריון. לאחר שחרורו עבד מספר שנים במוסך של הקיבוץ. את החיידק של אהבה לעבודה במיכון קיבל צבי בירושה מאביו, שאף הוא עבד במוסך של הקיבוץ. "החיידק הזה נכנס בי ויש לי אח שגם הוא יש לו את האהבה למיכון. גם התחתנתי בקיבוץ," מוסיף צבי.
"ואז בשנת 70' הייתי במילואים בגולן, עשיתי אז המון מילואים, נדמה לי שהיה אז 70 יום בשנה וזהו – ממש התאהבתי בגולן והיו לי גם פה חברים שהיו ברמת מגשימים. וככה, באתי הביתה והתחלתי לטרטר לאישתי שלא רצתה לעבור לכאן, אבל היא גם לא רצתה להיות בקיבוץ. אז עברנו לפה.
"קיבוץ חפץ חיים ביקש מאיתנו שלא נעזוב אלא ניקח חופש, אז לקחנו חופש לשנה, זה היה בדיוק שנה לפני מלחמת יום כיפור. היה אחד המ"פים של הפלוגות שהיו על הקו בגולן, שאגב היום הוא קרוב משפחה שלי, והוא אמר לנו לפני המלחמה: 'הולך לקרות משהו, כאן קורה משהו, לא יכול להיות שלא', הייתה תשחוה שהמלחמה בפתח. היו אז יותר מידי תזוזות של הצבא הסורי וכולנו הרגשנו שמשהו הולך להתרחש.
"שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה הקיבוץ התחיל לנג'ז לנו, כי שמרו לנו על הבית, שמרו לנו את העבודה. כך חזרנו לקיבוץ, ממש לפני המלחמה. כשפרצה מלחמת יום כיפור יישר גויסתי, הייתי 90 יום במערכה בסיני. אחרי המלחמה חזרנו היישר לגולן, לרמת מגשימים.
"הגעתי למושב שהיה אז מושב שיתופי ומייד התחלתי במוסך. זה היה מושב צעיר, הגענו עם שש משפחות נשואים עם ילדים, כולם היו עוד צעירים. הגעתי למוסך בשל האהבה שלי למיכון אותה קיבלתי בירושה. אבא אהב מכונות חקלאיות, טרקטורים, טיפלנו גם במכוניות אבל זה לא עניין אותנו.
"המוסך ברמת מגשימים היה בהתחלה במבנה סורי שהפכנו אותו למוסך ועבדנו שם שנים רבות. באיזשהו שלב, אחרי מלחמת יום כיפור הקמנו את כל המוסך לבד, חוץ מהבטון. באותם ימים השתמשו בהמון בטון, כי באותם ימים חשבו כל הזמן על מלחמה והגנה. כל הבתים הראשונים של רמת מגשימים היו עשויים מהרבה בטון, ולמרות זאת הם חטפו הרבה פגיעות ישירות. הפגזים עשו חור בגג אבל זה הכל. הבתים עצמם היו בנויים מיציקה אחת גדולה, כאשר מתחת לכל בית יש מקלט. התפישה הייתה שכל רגע יכול משהו להשתנות והגדר פה היא כלום.
"עבדתי במוסך שהיה בעיקר מוסך טרקטורים. זה היה מוסך אזורי וגם חתמנו חוזים עם משרד הביטחון וטיפלנו בטרנסזיטים של אז, ברכבים הלבנים. בזמנו אריק שרון הקים את המצפים בגליל וחתמנו חוזה עם כל המצפים על טיפול ושיפוץ הגנרטורים במצפים. היינו מביאים אותם למוסך ועושים להם אוברולים.
"בהמשך קנינו שלושה קומביינים של חיטה, שני ג'ון דירים ואחד מסיי פרגוסון אבל הגדול, 761, שהיה הכי גדול בארץ. בתקופה היא מישהו החליף אותי במוסך ויצאתי לתחזק אותם בשדות. הסתובבנו איתם בגולן, בגליל, מעמק בית שאן עד אזור המפרץ. אחר כך באו קטפות כותנה, ענף שכמעט נעלם ועכשיו הוא חוזר בגדול.
היציאה לעצמאות
"ואז ב-83' הקימו את יקבי רמת הגולן. אצלנו, ברמת מגשימים, קנינו בוצרת אבל היא הייתה לגמרי שונה מהבוצרות שיש לנו היום. היא עבדה עם מסוע צידי ואני הפעלתי אותה. עבדנו עבור יקבי רמת הגולן ובאיזשהו שלב החליטו ברמת מגשימים על הפרטה.
"המצב הכלכלי של המושב ובכלל המצב הכלכלי של המושבים והקיבוצים בארץ היה אז קשה. ברמת מגשימים התחילו לקצץ בחינוך. נועה הבת שלי הייתה ילדה מחוננת, היא למדה בבית ספר למחוננים. במושב אמרו לנו 'שתבוא הביתה, שתלמד יחד עם כולם'. אמרתי אז: 'על אפי וחמתי היא תקבל את החינוך המתאים לה'. רעייתי ואני אמרנו, 'זה לא יקרה, לא ניתן שתחזור ללמוד במושב', השקענו מכיסנו והיא למדה אז בבי"ס בכפר תבור. היום בדיעבד אני אומר לעצמי 'כמה צדקנו שנינו בהתעקשות שלנו באותם ימים'.
"ואז התחילה ההפרטה אמרתי 'זהו, עכשיו זה הזמן לצאת'. הודעתי שאני עוזב את המוסך ואישרו לי, למרות שכעסו. כאן האזור כל כך קטן והידיעות עוברות אחד לשני בצ'יק, אז אחרי שבוע ימים הגיע אלי פתאום מרכז המשק של מבוא חמה וביקש אבוא לנהל את המוסך שמה. אז הלכתי לשנה. אשתי שאלה אותי: 'למה רק שנה?' ואמרתי: 'כי אני לא רוצה להיות שכיר', אבל לא היה לי עוד שום דבר או רעיון בראש, כלום.
"התחלתי לעבוד במוסך במבוא חמה והתחיל הבציר וזה לא הלך. כבר בבוקר קיבלתי טלפונים מהמושב, 'תחזור חזרה'. אמרתי להם: 'אני לא יכול לחזור, חתמתי חוזה עבודה', היה לי חוזה שחתמתי עם מנחם גורן, שהיה אז מרכז משק.
"התקשרו אלי גם היקב ואמר לי המנכ"ל ירבעם שגב, שאני מאוד מעריך אותו, שגב הוא דמות לחיקוי, והוא אמר לי: 'שמע, אם אתה רוצה להציל את העסק – אז תבוא'. אמרתי לו 'שמע, לא יכול, יש לי חוזה'. כל הצוות במוסך, כשאני עזבתי, כל הצוות התפרק לגמרי, כולם עזבו. אחד הלך לנהל מוסך באורטל, אחד הלך לעבוד במפעל מנועים של מרום גולן והיה עוד אחד שנשאר במוסך והיה מוסמך לנהל מוסך. ואז פתאום עלה לי רעיון בראש, פניתי אליו ושאלתי: 'יוסי אתה מוכן?', הוא נענה בחיוב, היה מבסוט עד השמיים.
מערך הבציר
"בקיצור, אותו בחור בא להחליף אותי ואני נכנסתי לעסק של הבציר והתחלתי להפעיל את הכלי. בסוף העונה בא המנכ"ל של היקב ואמר לי: 'תראה, שנה הבאה אנחנו לא חוזרים על הסיפור הזה. אתה הולך הביתה ובשנה הבאה אתה תביא מכונה משלך'.
"האמת שאני נבהלתי כי ידעתי כמה בוצרת כזאת עולה. אמרתי לו 'שגב, שנינו קיבוצניקים ושנינו יודעים בדיוק מה אנחנו שווים..'. הוא שאל כמה כסף יש לי, אמרתי: '20 אלף שקל, אבל עשינו מטבח, קנינו מכונת כביסה ומקרר, מאיפה?'. הוא נתן לי להירגע ואמר: 'יש עוד דבר, אל תבקש מאיתנו לא הלוואה, לא התחייבות ולא חוזה עבודה'.
"עניתי לו: 'לנשום מותר?'. הוא אמר לי: 'תשמע, את אשתך אני מכיר, היא היתה מנהלת חשבונות של רמת מגשימים ואני מכיר אותה, לך הביתה ותשמע מה היא אומרת'. יהודה הבכור שלי היה אז בקבע ושגב אמר לי, 'לך אליו, תתפוש אותו ושיעזוב את הקבע'. דבר אחד הוא כן אמר לי: 'היקב לא ייתן לך להפסיד כסף' וזהו.
"הלכתי הביתה וסיפרתי לאשתי. אשתי לא התנגדה, לא צעקה 'לא' ורק חשבה. בבוקר היא קמה ואומרת לי: 'הולכים על זה'! שאלתי אותה 'למה?' והיא אמרה לי: 'כי אני מכירה אותו, המילה שלו זה מילה' וזה באמת כך היה.
"פניתי לשגב והוא תכנן לנו את הכל. הוא אמר: 'תשב עם הייננים ותאפיינו את הכלי שאתם רוצים אותו ותעשו טבלה, איזה דברים אתה רוצה שיהיו על הכלי' וכך עשינו. עשינו שיעורי בית וביחד עם היינן גבי סדן נסענו למפעל בצרפת והבאנו מכונה יד שניה. חרשנו שם הרבה אבל בזכות גבי שידע את השפה לא חירטטו אותנו, וגבי הוא גם ג'ינג'י – אז שמישהו מעצבן אותו הוא יכול גם לצעוק… הבאנו מכונה והיה לנו גם סיפור אותה."
איכות ואמינות
צבי הצליח ביחד עם סדן לרכוש בוצרת מיד שניה, אבל לא הכל התנהל על מי מנוחות: "הבאנו מכונה ואז בא היינן הראשי של יקבי רמת הגולן ואומר לי: 'לא לזאת התכוונו'. קיבלתי פיק ברכיים כהוגן. ואז גבי היה על ידי ואמר לי: 'תירגע, תירגע, מעליו יש עוד מישהו'. אז התקשרנו למישהו מארה"ב שהיה יועץ של יקבי רמת הגולן והוא אמר לנו: 'לא טעיתם, רק המכונה זאת' וככה זה התחיל.
"בשנה ראשונה עבדתי לבד. כול הבנים היו כבר שש שנים בקבע, כולם חי"רניקים אבל אחר כך כולם הצטרפו לעסק. עכשיו יש לנו את הבוצרות שמתאימות גם לזיתים, לענבי יין וגם שקדים, למרות שבארץ כמעט ולא משתמשים בהן לשקדים. יהודה, כשהיה מרכז משק של רמת מגשימים נטע שתי שורות לשקדים למיכון ואנחנו בוצרים שם כל שנה וזה עובד מצוין. למה לא הולכים על זה כולם? כי זה לדעתי עניין של שמרנות וגם צריך זנים מיוחדים.
"אז אנחנו עוסקים בבציר ענבים, אנחנו עובדים שונה לגמרי מאזורים אחרים בארץ וגם שונה מחו"ל. אנחנו עובדים על פי תוכנית עבודה של יקבי רמת הגולן אבל אנחנו לא עובדים רק עם יקבי רמת הגולן, אנחנו עובדים עם כל היקבים.
"אנחנו עובדים לפי תוכנית מסודרת שאנחנו מקבלים, תוכנית שעוברת גם למגדל. לפעמים קורה שאנחנו באים ובוצרים רק 10 או 15 דונם מתוך מאות דונמים כי זה מה שהיקב רוצה… לפעמים היקב לא רוצה לבצור כמויות, אלא רק מה שמוכן לבציר, נקודה. הנושא של איכות ואמינות הוא עבורנו מעל הכל.
"גם הזמן של הבציר משתנה. את הענבים האדומים אנחנו בוצרים ביום וזה גם תלוי במה הולכים לעשות עם הענבים האלה. בעיקרון, את הזנים הלבנים בוצרים בלילה, בגלל הקור. אגב, יש יקבים אחרים שזה לא עובד ככה, אלא זה אצלם זה עובד לפי הלוגיסטיקה, לפי מה שהיקב יכול לקבל, הנושא של איכות פחות משחק תפקיד אצלם.
"אנחנו עובדים על בצירים קטנים ואיכותיים, על 1.2-1.5 טון, אנחנו לא עובדים על 4 טון לדונם. הנושא של האיכות כאן הוא המוטו! ליקבי רמת גולן היה חשוב שמי שיעסוק בבציר יהיה מאוד פדנט. נתנו לנו את המקל והגזר. אמרו לנו: 'אתם מתחילים לעבוד בשעה מסוימת, לא עמדתם בזמנים, תשלמו כסף' או נניח 'לא שטפתם את הבוצרת כמו שצריך – תשלמו כסף' – ממש קנסות!
"ברוך השם זה לא קרה לנו אף פעם שהגענו למצב הזה, אבל הנושא של איכות ואמינות יושב לך בראש. היה למשל סיפור שרועי קרא לי באמצע הלילה, בבציר. הרי הבוצרת שופכת את הענבים לעגלה שאותה לוקחת המשאית. יש את המפעיל של הבוצרת אבל האדם השני שלא עובד על הכלי באותו רגע – מסתכל על העגלות, מסתכל על המשאית ודואג שלא שופכים שום דבר הצידה, ששום דבר לא ילך לאיבוד. הרי מי בדרך כלל עובד שם? צעירים שרק התחילו לעבוד או תאילנדים ואם חס חלילה שופכים לעגלה כמות כפולה במקום פעם אחת – אז הכל נשפך וכל מה שהחקלאי עבד עליו כל השנה הלך. אז זה התפקיד שלו, להסתכל, להשגיח.
"קרה לרועי שהקיבוצניק יושב בצד ורואה כדורסל באמצע הבציר. הוא אמר לו: 'שמע, יש באחת העגלות נזילה' והקיבוצניק אומר לו: 'לא חשוב, תמשיך, תמשיך לעבוד'. אז רועי אמר לו: 'תשמע, אני לא באתי לפה לעשות וי וללכת הביתה'. ההוא ענה לו: 'אמרתי לך, תמשיך לעבוד'. רועי אמר: 'עוד מילה אחת ואנחנו אורזים את הכל והולכים לשטח אחר'. בקיצור, הסיפור הזה איכשהו הגיע ליקב וביקב אמרו לנו: 'זה בדיוק מה שאנחנו רוצים ממכם, זה אתם וכל הכבוד'. אחר כך התברר שאותה חלקה היתה של יקבי רמת הגולן ולכן בכלל לא היה אכפת לו מה קורה שם.
"אז הלכנו על נושא הבציר בגדול, אנחנו חיים ונושמים את הדבר הזה. פגשתי מישהו בצרפת שאמר לי: 'אתם היחידים בעולם שאתם בעלים של הכלים ואתם גם עובדים על הכלים'."
"כאילו זה שלהם"
ראובן סיץ', ממושב אליעד, הוא אחד השותפים של "שמן זית אליעד" ואחד מלקוחותיו של צבי ויינברג. אנחנו מצויים בדיוק בסוף המסיק של 'שמן זית אליעד' שמבוצע ע"י הבוצרות של צבי וסיץ', שיושב איתנו אחרי יום של מסיק, אומר: "אני עובד עם משפחת ויינברג כבר כמה שנים טובות ואני אוהב אותם כי הם עובדים במסיק כאילו כל היבול הזה שלהם. אני אוהב את האכפתיות שלהם, הם שומרים על כל דבר. קודם כל זה כיף לבוא ולעבוד עם חבר'ה צעירים, אבל אני עובד איתם כבר שנים, בעיקר בגלל שמרגישים שהם עובדים כאילו כרם הזיתים הוא שלהם – זה פשוט נותן לך הרגשה טובה."
רועי ויינברג, בנו של צבי אומר: "אגב, היתרון בכך שאנחנו גם הבעלים וגם המפעילים וגם המתחזקים הוא יתרון כלכלי. זה שאנחנו גם וגם – זה בהכל. אנחנו גם בהנהלת חשבונות, רעייתי עושה הנהלת חשבונות ואשתו של שי עושה הנהלת חשבונות – שתיהן, יחד עם הנהלת חשבונות חיצונית החליפו את אמא שעשתה את כל הנהלת החשבונות לבד! היא היתה מדהימה, אין דברים כאלה, היא הייתה 'מחשב מהלך'. אז אנחנו גם מנהלים, גם מפעילים, גם מתחזקים, גם ברכש – כל אחד עושה איזה ארבעה תפקידים ובמקום ארבע אנשים וארבע משכורות אנחנו עושים את הדברים."
נשמע קשה מאוד, זה בטח מעייף נורא, בטח יש לזה השפעה פיזית…
רועי: "מה זה השפעה פיזית? אני מפסיד את הבית ואני לא מתבייש להגיד את זה, זו עבודה בשעות לא שעות וכן, התפקיד שלי כאבא נפגע כאן משמעותית, אין פה משחקים, אנחנו ממש חיים את העסק.
"מצד שני, אנחנו כל הזמן בתוך המשפחה כי כולנו בעסק עובדים ביחד והחברה היא משפחתית לחלוטין. היכולת שלנו לגדול ולהתפתח נעוצה בכך שאנחנו כל הזמן עם 'רגל בקרקע', אנחנו לא קמים בבוקר ומטפסים לאיזה משרד – אנחנו נכנסים לתוך הקבינה ועושים הכל מהבוצרת, מהשטח ואני חושב שזה היתרון הגדול שלנו בהשוואה לאחרים – זה ה'אני מאמין שלנו', לשמוע את ראובן סיץ' למשל שהוא גם הבעלים של הבית בד וגם מגדל בעצמו, לשמוע אותו אומר שזה ניכר מהצד ושזה מה שאנחנו מביאים לעבודה – מבחינתי זה קיבלתי ציון 100 במבחן. אבל צריך לזכור שכל יום יש לי מבחן חדש, אז זה לא שראובן פעם אחת אמר 'אני מרוצה מהם' ובזה נגמר הסיפור, כל יום הוא יום חדש ואני צריך עדיין לעמוד בציפיות האלה כדי לשמור על זה וזה קשוח."
כמובן, אתם צריכים לשמור על המוניטין…
רועי: "בדיוק, אתם יכול להיות מעולה שנים ואז פתאום יש פאק אחד ואתה גמרת אצלו."
ראובן: "זה תלוי, אם מדובר בפאק אחד שהוא תקלה טכנית זה לא נחשב, אני מדבר על מקצועיות כי תקלות כל הזמן יש."
צבי ויינברג: "לא הבנת את העניין. רועי אומר שהנושא הזה של להיות אמין זה לא רק לבוא בזמן ולבצע במקצועיות – זה גם לבוא ולהגיד 'יש בעיה, אנחנו עוצרים'. יכול לבוא מישהו מבית הבד ולהגיד: 'תמשיך, תמשיך' ואנחנו לא ממשיכים כי זה עניין של איכות ואמינות.
פיתוחים עצמאיים
"במהלך העבודה עם הבוצרות הבנים שלי פיתחו מערכות שלא קיימות בעולם וגם זה תודות ליקבי רמת הגולן. בא אליי בזמנו אחד המנכ"לים, חבר קיבוץ אלרום ואמר לי: 'שמע, אני חייב שתדע לתת לנו כמויות מדויקות של הפרי הנבצר בזמן אמת'. שוב, אני חוזר על זה, זה לא יקב שמגיע במסות אלא בכמויות קטנות והוא צריך לדעת איפה ומתי הוא מכניס את זה בזמן אמת. הוא שאל 'אתם יכולים לפתח איזושהי מערכת כמה שיותר מדויקת שתיתן לי אינדיקציה אונליין לגבי הכמויות'. הוא ידבר על כמויות ועוד כמה פרמטרים שהוא ילביש עלינו בהמשך.
"אז ב-2015 הבנים שלי ביחד עם עוד ארבעה מהנדסים פיתחו את המערכת הזאת, זה עלה לנו המון המון כסף, מיליוני שקלים, וזה נמצא בכלים שלנו ואנחנו היחידים בעולם שיש להם את היכולת הזאת בכלים האלה."
"היום אנחנו שולחים נתונים אונליין, יש מעל המכונה מכשיר GPS שנותן לך תמונת על וביישומון רואים בדיוק היכן הוא התחיל, באיזה מספר שורה, ובמקביל הוא מתחיל לשקול את מה שנבצר. אם פיספסת איזושהי שורה המערכת מתריעה וצובעת באדום את השורה שלא עברת עליה. הוא גם יודע לתת ממוצעים, שכמובן מתעדכנים כל הזמן בגלל שהכלי ממשיך לעבוד.
"לא יודע אם אתה מודע לכך, אתה מתחיל שורה אבל זה לא אומר שבהתחלת השורה יש אותו יבול שיש באמצע או בסוף השורה. אפשר לראות את זה במבט על מצבע העלווה. אם הצבע יותר בהיר שם יש פחות יבול, כי שם השטח מקבל פחות מים.
רועי: "אנחנו נמצאים עכשיו בגרסה השלישית של המערכת שעובדת מצוין. יש לנו רק בעיה אחת – שיווקית עוד לא הצלחנו עם המערכת אבל אני מניח גם זה יבוא. המערכת שלנו מחוברת לבוצרת אבל בלי שינויים מבניים. היה לנו נקודת מוצא אחת – המכונה בנויה לבציר ענבים וזיתים ואם יש במערכת שלנו תקלה – היא תמשיך לבצע את המטלות שלה בלי קשר למערכת שלנו. אז על החיבורים של המכונה למערכת שלנו הם חיבורים ללא מגע, אין שינויים מבניים במערכת. זה פסיכי שהמערכת כבר מ-2015 כבר עובדת, הקדמנו את זמננו בעשר שנים לפחות. נכון, השקענו המון כסף אבל ביחס למוצר שפיתחנו יחסית זה גרושים ואנחנו עוד נחבר את הרעיון ואת המוצר לרווחים.
"התחברנו למאיץ והם נתנו לנו תוכנית עבודה. אמרתי להם 'תשמעו מהחודש ועד אוגוסט אין על מה לדבר'. אז יכול להיות שכלכלית עדיף לנו לעצור הכל ולעסוק בשיווק המערכת שפיתחנו אבל יש לנו מחויבות ללקוחות שלנו, זה מקור הפרנסה העיקרי שלנו ומתוך המקור פרנסה הזה הצלחנו לפתח את המערכת. אני לא שוכח מאיפה באתי ואנחנו נמשיך להיות קודם כל קבלני בציר ומסיק ואולי בהמשך גם סטארטאפיסטים."
צבי ויינברג: "מלבד בציר אנחנו עוסקים גם בעבודות שהחקלאים מתקשים לעשות אותם, כל מיני עבודות בכרם ובמטעים. כל צוות העובדים שעובד איתנו מלבד הבנים אלה הם אנשים קבועים שעובדים איתנו במשך כל השנה ואנחנו מחויבים לספק להם תעסוקה. אז אנחנו גם מספקים שירותי שדה של טרקטורים ומיכון חקלאי, על זה אני אחראי היום, כמובן בעזרת הבנים.
"מלבד זאת, כפי שאמרתי בהתחלה, יש לנו מערך מילוי יין (מערך ביקבוק אוטומטי נייד ליקבים). זאת מכולה מנירוסטה שנמצאת על סמיטריילר שנפתחת משני הצדדים ובתוכה יש כמה מכונות שביחד הן למעשה פס ייצור. למעשה זה פס ייצור ליין לכל דבר, פס ייצור נייד. זה מגיע ליקב, לוקח צינור ומתחבר למכולה, פותח שיבר נכנס יין והיא מתחילה בייצור, כולל ביקבוק ללא מגע אוויר והדבקת מדבקות. יש שם אפילו מכונה שעושה קרטונים עד רמת המשטח.
"זה כמובן לא כל כך פשוט, המכולה גם שוטפת את הבקבוקים, מייבשת אותם, דואגת לווקום בחנקן עם אלקטרודות. אנחנו יחידים שמפעילים את המכונה הזאת בארץ עם אישורים. אנחנו עובדים עם 'יקב הרי הגליל' ויקבים אחרים. עם יקבי רמת הגולן אנחנו כבר לא עובדים כמה שנים – כבר יש להם מערך עצמאי משלהם. לכל המערך יש עובדים משלו והם עובדים במשך כל השנה עם יקבים שונים בארץ."
"בנוסף אנחנו מספקים ציוד ושירות בשטח לסקרי קרקע. למשל, אם אתה הולך לגדל גידול חקלאי או למשל נתיבי ישראל רוצים לדעת מה יש בקרקע ואנחנו נותנים שירותי סקר קרקע באמצעות המכשיר הנגרר שאתה רואה ממול. היום אם אתה רוצה לקבל מענק לגידול, משרד החקלאות מחייב אותך לבצע בסקר קרקע. פעם היו לוקחים דגימות במחפרון ומביאים אותן למעבדת קרקע מים. היום אפשר לעשות זאת בשטח ולקבל דו"ח על הקרקע.
"היום אנחנו עוסקים גם בנושא של דילול פריחה במטעי נשירים. היום לדלל ביד זה 9 ימי עבודה לדונם, המון עובדים שאין… פיתחנו מכונה, שוב פעם עם מהנדסים, שעוסקת בדילול מבוקר. מעלים רחפן שמצלם ברזולוציה מאוד גבוהה עם שלושה GPS. את המידע המפורט שמושג על כל עץ ועץ מכניסים לחומרה. פיתחנו מרסס אוטומטי, מכונה שנגררת אחרי טרקטור אבל החקלאי לא עושה כלום. אתה הולך אחרי המרס ונראה לך שמישהו מנגן על הפסנתר, המרסס יורה בדיוק על הפרחים שנבחרו ומדלל אותם. אנחנו עובדים על זה חמש שנים, עם מכוני מחקר ופתחנו חברת בת שעוסקת בנושא."
מול הבית של רועי נטועה חלקה ניסיונית של עצי זית בגידול אינטנסיבי, פרויקט ניסוי עצמי של יהודה שהוא אגרונום במקצועו והבנים סובבים סביב העצים ומדברים על החלקה. "מדובר בחלקה ניסיונית שבה אנחנו מנסים לבדוק מה הם הרווחים האופטימאליים של עצי הזית לבוצרות," מסביר לי צבי.
משפחת ויינברג היא משפחה שכל כולה מלח הארץ, כאשר כל בניו של צבי שירתו שנים רבות בצבא קבע ועדיין משרתים מידי שנה ימים רבים (עד 90 יום בשנה!) במילואים, בתפקידים בכירים. בני המשפחה גם מתנדבים בפעילויות רבות, אך בצניעותם לא נוטים לדבר עליהם. שי ויהודה הם מתנדבים קבועים ביחידת חילוץ גולן ורועי מאמן כיתות כוננות בגליל ובגולן והשלושה מתנדבים במקומות נוספים. "אני כל כך גאה בהם, זה מה שמביא לי סיפוק," אומר לנו צבי.
על פעילות ההתנדבות שהוא בעצמו עושה, עונה צבי בקצרה ובצניעות: "כן, גם אני מתנדב בכל מיני דברים," הוא אומר וממאן להרחיב בנושא, "לא במושב, במקומות אחרים אבל זה לא משנה. בעניין הזה אנחנו בשקט."
