יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 06 04 111852

הלא-נוסע המתמיד

4 דק' קריאה

שיתוף:

כשבני האדם שוטפים במפלי צונאמי אדירים של לואו-קוסט את ערי העולם ומכסים אותן בזוהמה דקה, הדי בן עמר מעדיף לקחת את פסק הזמן שלו במקום שהוא הכי אוהב

כמה שנים אחרי תחילת חיי המשותפים עם חניה זוגתי-לחיים-ארוכים, כשהתחלנו לנסוע יחד לחו"ל מעת לעת, אמרתי לה שיש לי שלושה תנאים והסתייגויות לגבי המקומות והמדינות אליהם אני מוכן לנסוע, ואלו הם:

  1. אני לא נוסע למדינות שבהן אם אני זקוק לטיפול רפואי, צריך להסיע אותי על פיל או יען 500 קילומטר אל הווטרינר הקרוב, במקרה הטוב, או אל השמאן של הכפר במקרה הפחות טוב.
  2. אני לא נוסע למדינות שבהן החיים שלי שווים עשרה דולר או פחות.
  3. אני לא נוסע למדינות שבהן המשטרה שאמורה להגן עלי ועל החוק היא ארגון הפשע הכי גדול, או שזו הממשלה, או שניהם יחד.
    כל השאר, אמרתי לחניה – רק תבחרי וניסע.
    "אבל זה משאיר לנו את צפון אמריקה ומערב אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד ויפן," חניה אמרה. "מה עם כל השאר? לא ניסע?״
    "אין לך איזו חברה טובה או משהו?" שאלתי. "אין לי בעיה להשגיח על הילדים כשאת נוסעת איתה״.
    זה היה בתחילת שנות ה-90. בינתיים הצטרפו גם חלק ממדינות מזרח אירופה לקבוצת המדינות שאליהן אני מוכן לנסוע, ואילו מדינה אחת ירדה מהקבוצה.
    אותה מדינה שירדה מקבוצת המדינות אליהן אני מוכן לנסוע, אציין כאן, ירדה משום שנוספו לה שני הכללים האחרונים שברשימה שלי: החיים במדינה הזו נעשו שווים פחות מעשרה דולר, והממשלה והמשטרה הם שני ארגוני הפשע הכי גדולים בה.
    שניהם גם יחד.
    הבעיה היא שבין שאני נוסע אל המדינה הזו ובין שלא, כך או כך אני כבר נמצא בה, כי זו המדינה שבה נולדתי ובה אני חי. אבל שירותים רפואיים ושירותי קבורה עדיין יש בה בזמינות גבוהה, כך שלפחות אני יודע שיש מי שישטוף את הגופה שלי ויקבור אותה. אציין כאן שזה שלא ממש משפר את מצב הרוח שלי בעניין, אבל לפחות חניה או הילדים לא יתבקשו לשלם 3,000 דולר עבור הטסת הגופה שלי חזרה הביתה.
    בכל מקום אותם אנשים
    לכל המדינות שברשימת המדינות המותרות לנסיעה אצלי יש עבר תרבותי עשיר של כמה מאות שנים לפחות, ויש בהן ערים ישנות ומרכזי עיר עתיקים וציוריים, ובתי קפה קטנים ואינטימיים, וגלריות ומוזיאונים, ומסעדות ספונות עץ ורצפת פרקט וחנויות קטנות של פעם, המציגות חפצי חן ונוי לעין המתבונן, ואני יכול להלך שעות ארוכות ברחובותיה של עיר כזו בהליכה שקטה, מהורהרת, תוך צפייה בחלונות הראווה והתעכבות על חפצי החן והנוי הללו, ותוך ישיבה ממושכת מעת לעת על כוס קפה בכיסאות המונחים על המדרכה העשויה אבנים מסותתות, או בתוך מבנה קסום. אני יושב ומביט סביבי וחושב בקנאה גלויה איך נראים החיים בעולם שפוי, ואיך קרה שמכל המקומות בעולם נולדתי בבית משוגעים דווקא, בית משוגעים המוכר כישות מדינית שמטורפים דתיים השתלטו עליה, ויש אפילו שקוראים לישות הזו "יהודית-דמוקרטית", שהם שני הפכים, אבל רוב אזרחיה טיפשים או בורים מכדי להבין זאת.
    ואם אתם תוהים מה פשר העניין שלי במרכזי הערים העתיקים, ב-City Center או ה-Centrum העתיק של ערים אירופאיות כאלה, למשל, ואם אתם שואלים מה בעניין קצת טבע ונופים, אציין כאן שאני חסיד מושבע של נוף פראי. נופים של טבע פראי לגמרי עושים לי את זה – כמו הקניונים של קולורדו, והרי הגעש והמעיינות החמים של איסלנד, והג'ונגלים של האמזונס, ומרחבי השלג של הטונדרה והפינגווינים של אנטרטיקה והצבים הענקיים של איי הגלאפגוס – כדי לראות את כל אלו אני לוקח תמיד פסק זמן, לא לפני שווידאתי שהמנוי שלי לערוצי הנשיונל ג'יאוגרפיק והדיסקברי בעינו ובתוקף.
    אז אני לוקח, כאמור, פסק זמן, ואני מקלף אותו בעדינות מנייר העטיפה, ומשתרע על המיטה שלי שהיא המקום הכי אהוב עלי לשוטט ממנו בכל אתרי הטבע המופלאים הללו, ותוך כדי שאני נוגס נגיסות קטנות בפסק זמן המצופה שוקולד – נגיסות קטנות כי את התענוגות הקטנים של החיים יש לקחת בביסים עדינים ולא להתנפל עליהם בגסות, כחזירים, וגם בגלל שציפוי השוקולד נופל על החולצה פירורים-פירורים ומכתים אותה אם אינך נזהר, ואז חניה מתרגזת עלי ששוב החולצה שלי מלאה כתמים – אם כן, אני בוחר את האתר הפראי המועדף עלי לאותו יום, או מועדף על הערוץ המציג לי אותו, ותוך לעיסה ובליסה שקטה ושכיבה על הגב אני מתפעם מיופיו של הטבע.
    פעם הגיסים שלי לקחו אותי אל מפלי האיגואסו בברזיל, אזור טרופי עם 32 מעלות והלחות בו מגיעה למאה אחוזים. הלכנו בשבילי יער טרופי שאין בו מיזוג, ומה שאני זוכר מהחוויה הוא שאחרי חמש שעות הליכה הגענו לקולה זירו קרה. ואז נשבעתי, כמו על פסגת המצדה: "לעולם לא עוד!״.
    וגם אני זוכר שהלכתי לשירותים בבית הקפה שבאיגואסו, ובשירותים היו ברזים מהסוג שלוחצים עליהם ביד אחת ושוטפים בקומבינה את היד השנייה, ואז מחליפים – זה כדי שהברז לא יישאר פתוח ושמים לא יתבזבזו.
    ומהחלון, להזכירכם, רואים את אחד המפלים הגדולים בעולם, שם זורמים שלושים אלף מ"ק מים בשנייה.
    ובמספרים: 30,000 מ"ק בשנייה.
    לך תבין.
    אבל כיום כבר קצתי גם במרכזי עריה העתיקות של אירופה, ובגלריות שלה ובבתי הקפה הציוריים וברחובותיה מרוצפי האבנים ובתיירים המשוטטים בה, כמוני, יהיו מי שיהיו, ויהיו אזרחי איזו מדינה שלא יהיו, כי הרי אין זה משנה כבר באמת מי הם ומאין באו – סוג של גלובליזציה אינטרנטית ודיגיטלית שטף את כל העולם, ובכל מקום אתה רואה את אותם אנשים, עם אותם סמארטפונים, נעים ממקום למקום בכמויות אדירות, שוטפים במפלי צונאמי אדירים של לואו-קוסט ובכמויות שמציפות את אתרי התיירות ואת הערים ואת המלונות ואת העולם כולו באותה זוהמה דקה ובלתי נראית שרק בני אדם מסוגלים לייצר כמוה ולכסות בה את כדור הארץ כולו, כל שנה עוד ועוד.
    ואין לי יותר כוח לזה.
    ואין לי יותר חשק.
    ואינני רוצה יותר להיות חלק מאותו צונאמי ומאותה זוהמה.
    קצתי בכך.
    צפוף ומחניק
    בשנות ה-70 התגוררתי בתל אביב. קו האוטובוס הראשי של העיר היה 4 של דן. הוא יצא מהתחנה המרכזית ועבר לאורך רחוב אלנבי, ומשם לבן יהודה, ומשם לדיזנגוף, הקו הכי עמוס בתל אביב ובו הנוסעים דבוקים איש לזיעתו של השני, באוטובוסים בלי מיזוג, צפופים ומחניקים, ולפעמים העדפתי ללכת ברגל מצידה האחד של העיר אל הצד השני, ובלבד שלא לעלות על אוטובוס כזה.
    לעלות על מטוס נוסעים כיום מזכיר לי את קו 4 בתל אביב בשנות ה-70. אם הייתי צעיר כמו אז הייתי מעדיף ללכת ברגל, אבל גם אדם צעיר לא יכול לחצות בהליכה את הים.
    אז אני מוותר.
    עוד הספקתי לראות את אריק קלפטון במדיסון סקווייר גארדן בניו יורק, ואת האולמן בראדרס בביקון-תיאטר בברודווי, ואת ג'יימס טיילור בבוסטון, ואת סנטאנה בפריז, ואת ג'ו קוקר בווינה, ואט-אט כל אלו נמוגים ואינם, ואיתם המדינות והערים שהכרתי שם נמוגות בתוך אינסטגרם-טיק-טוקי אינסופי ענק, ואיתם גם נמוג החשק שלי לטוס.
    אז אני לוקח את השלט של הממיר ביד אחת, ופסק זמן ביד השנייה, כי תמיד אמרו לי כך: "מאוד חשוב בחיים לקחת לפעמים פסק זמן״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן