המוזות ממשיכות בעוטף 

שלוש נשים שמתגוררות בעוטף מספרות כיצד משפיעה המלחמה על יצירותיהן ופעולותיהן. ברכה רוטשטיין כותבת שירים ומגדלת סוקולנטים. חן רוזיליו מצלמת ולירון בר – אשר מסלול חייה השתנה לאחר מות בת משפחתה בפיגוע – תורמת לחיזוק החוסן היישובי 

*תמונה ראשית: הצלמת חן רויזליו על רקע תערוכת הצילומים שלה. צילום: שחר לבני 

באחד הערבים הקרים לפני חג החנוכה התכנס קהל בספרייה של המועצה האזורית חוף אשקלון. האירוע: הספריה אירחה את ברכה רוטשטיין ממושב כוכב מיכאל, שהוציאה לאור זה עתה את ספר שיריה הראשון. אליה הצטרפה הצלמת חן רוזיליו, מקיבוץ כרמיה. 

מי שהנחתה את הערב היא לירון בר, הבת של ברכה. לירון גדלה בילדותה במבקיעים ואחר כך עברה עם המשפחה למושב כוכב מיכאל. מזה חמש שנים לירון מתגוררת עם בעלה ויקטור וילדיה בקיבוץ גבים. בזמן התקפת המחבלים, לירון שהתה עם שלושת ילדיה במשך 28 שעות בממ"ד. בעלה פעל עם חברי כיתת הכוננות באותה עת. אחר כך התפנתה המשפחה, יחד עם רוב חברי גבים לקיבוץ מזרע. כעבור חצי שנה, בחודש מרץ השנה, הם חזרו לגבים.  

לירון הרשימה במיוחד במילותיה בתחילת המפגש בספרייה: "כמו בשבעה באוקטובר, כך גם היום וכנראה שגם בעתיד – אנחנו, שחווינו את אותה שבת מקרוב, נצטרך כנראה רק להביט אחד לשני בעיניים, כנראה שלא נצטרך מילים, נבין במבט אחד זה את זה."  

על תכנו של הערב היא אומרת: "בכוחה של יצירה לייצר חוסן ושותפות, יצירה אותנטית שבאה מהלב, מתוך כאב ואמונה שיהיה טוב, טוב יותר. הערב הזה יספר את סיפורן של שתי נשים, שתי יוצרות, שבאומץ בראו יצירה דווקא מתוך נקודת שבר כל כך גדולה." 

ואכן, את פני הבאים קיבלה תערוכה מרתקת תחת הכותרת: "מתחזקות בנחשולים". מן הקירות האירו צילומי נשים מחייכות מקיבוץ כרמיה, כאשר מאחורי החיוכים מסתתר האירוע הקשה שגרם להן ולבני המשפחות שלהן לעזוב את הבית ולעבור לקיבוץ נחשולים המארח. הצילומים הם פרי עבודתה של חן רוזיליו, שיחד עם המאפרת חן חדד, הפיקו אירוע של איפור וצילום של נשים מקהילתן, כדי להעלות את המורל. 

תערוכת הצילומים 

הצלמת חן רוזיליו בת 35, נשואה לעמרי ואם לשלושה, מספרת: "כשהגעתי לנחשולים החלטתי שאני עושה שינוי – לא רציתי להחמיץ שום רגע, וחזרתי לצלם. הרגשתי שזה מרפא אותי. החיוך של האנשים והנשים, העיניים שמדברות, ההבנה שמאחורי כל אדם שאני מצלמת יש סיפור, תיעוד.  

"החיים השתנו מן הקצה אל הקצה: רגעים מרגשים, מצחיקים, סוריאליסטיים, כל זה עורר בי השראה מחדש. לקראת יום האישה אני וחברתי הטובה חן חדד, שהיא גם מאפרת, החלטנו לקיים צילומי תדמית לנשות כרמיה. דרך העדשה גיליתי את יופיין הפנימי והחיצוני. נשים חזקות, עם חלומות שמשאירות אבק של ניצוצות בכל מקום." 

השירים  

ברכה רוטשטיין מתגוררת במושב כוכב מיכאל. היא נשואה למושון, אם לשלושה וסבתא לחמישה נכדים. בעבר עבדה כגננת ומורה, ובמשך שמונה-עשרה שנים, עד צאתה לגמלאות, היתה רכזת תרבות ותעסוקה בבית אבות.  

"השירים החלו להיכתב בכל יום," היא מסבירה לי, ועם הזמן היא הוציאה לאור את ספרה הראשון, תחת הכותר: "לצבוע את האין".  

את השיר "אַקְטוּאַלְיָה וְזִכָּרוֹן" ניתן להקדיש לכל אלו שנפגעו בשבעה באוקטובר. 

אקטואליה וזכרון 

לְכָל הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת 

בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת 

6:30 בַּבֹּקֶר בַּמִּקְלָט אוֹ בַּמָּמָ"ד 

שֶׁחָבְקוּ וְהִרְגִּיעוּ 

שֶׁזָּחֲלוּ מִתַּחַת וּמֵעַל לָאֲדָמָה 

שֶׁהֵגֵנּוּ בְּגוּפָם 

שֶׁהֵסִיטוּ מַבָּט 

שֶׁהִבְטִיחוּ וְלֹא זָכוּ לְקַיֵּם 

שֶׁיִּחֲלוּ שֶׁזֶּה כְּבָר יִגָּמֵר 

שֶׁהִתְפַּלְּלוּ חֶרֶשׁ 

שֶׁלָּחֲשׁוּ 

שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ שֶׁזֶּה קוֹרֶה לָהֶם 

שֶׁעָלָה לָהֶם בַּזִּכָּרוֹן 

כְּאִלּוּ לֹא עָבְרוּ הַשָּׁנִים 

הָאַקְטוּאַלְיָה – נִצְּחָה אֶת הַחַיִּים 

בספר משובצים צילומים של ברכה, צילומי שקיעות ש'נתפסו' בחצר ביתה במושב. על אחד הצילומים, שנמצא בספר בעמוד 44, היא מספרת בקול חנוק: "היה זה יום בהיר, אבל אני בחרתי לצלם דווקא את העננים שהתקבצו בשמים. והנה בסוף אותו היום נודע שעשרים ואחד לוחמים נפלו…." וליד תמונה זו משובץ השיר "עֲנָנִים לְבָנִים". 

עֲנָנִים לְבָנִים  

עֲנָנִים לְבָנִים  

מַבִּיטִים מִלְּמַעְלָה 

כְּבֵדִים. 

מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהַגִּיעַ 

מִתְפַּלֶּלֶת שֶׁיּוֹפִיעַ 

שֶׁיַּצִּיל אוֹתָנוּ  

זֶה מִזֶּה 

מֵחוֹרְשֵׁי הָרָעָה 

שֶׁיִּשְׁלַח לָנוּ 

אוֹת 

בספר תמצאו שירים שמביעים קשר מיוחד עם בתה לירון, שפונתה עם משפחתה באותה עת בקיבוץ מזרע, כאמור. השירים נובעים משיחות היום יום ביניהן, מדאגה של ברכה לה ולנכדיה.  

היא מנסה להשקיט את הדאגה, אבל זה לא קל: 

אוֹמְרִים לִי 

שֶׁאֲנִי לֹא שְׂמֵחָה 

שֶׁהָעֵינַיִם בּוֹכוֹת 

 שֶׁהַלֵּב מִתְרַגֵּשׁ 

 שֶׁהַמַּרְאוֹת לוֹקְחוֹת אוֹתִי 

לְשָׁם 

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם אֶרְצֶה לְשַׁנּוֹת אֶת הַמַּצָּב 

אֶדְאַג רַק לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁתִּזְרַח 

וְעָנָן לָבָן אֶחָד 

יִגַּע-לֹא-יִגַּע בַּבְּרוֹשׁ הַגָּבוֹהַּ 

תְּמוּנָה מְדֻמְיֶנֶת 

אוֹ מְצִיאוּת עַכְשָׁוִית 

כַּמָּה קַל לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָאוֹמְרִים. 

והנה שיר שיש בו מידה של אופטימיות:  

כְּשֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם 

כְּשֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם 

וְתוּכְלִי לָלֶכֶת בַּשָּׂדוֹת 

הֵם יִהְיוּ אָז פְּתוּחִים לִרְוָחָה  

מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק 

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת 

נוֹגְעִים בָּזֶה וְנִפְרָדִים 

כְּמוֹ פַּעַם 

לִפְנֵי 

שֶׁהַפַּחַד נִכְנַס לִי בַּקִּירוֹת. 

את המפגש באותו ערב סיימה המנחה לירון בר במילים אלו: "הערב הזה חולק כאב, צער, אבל גם תקווה ותפילה לימים אחרים. רגעים בהם נרגיש יותר טוב מרע, רגעים בהם נהיה יותר חזקים מחלשים, רגעים שבהם האור יגבר על החושך. ובוודאי בערב כזה, רגע לפני שנציין את חג החנוכה, נתפלל כולנו לנס הכי גדול שנוכל לבקש – נתפלל ונבקש את שובם של 100 החטופים והחטופות שלנו, בהם 7 חברי המועצה שלי. נתפלל ונבקש את שובם של כל החיילים בשלום ולשובם של כל המפונים מבתיהם." 

והנה, חג החנוכה חלף והנס לא קרה. נמשיך לקוות לשובם של החטופים, לשובם של כל חיילינו בשלום, להבראת הפצועים ולשובם של כל המפונים לבתיהם. 

 הירוקים של ברכה 

"מאז ומתמיד אהבתי לטפל בגינה והיה לי קשר לאדמה," מספרת ברכה רוטשטיין. "במקביל לעבודתי בבית אבות, למדתי במשך שנה קורס בנושא גינון טיפולי. עסקתי בזה עם הקשישים שהיו במקום עבודתי. נוכחתי לדעת שהם מתלהבים מנושאי הגינון והצמיחה ומתחברים אליהם."  

בשנת 2021 היא יצאה לגמלאות והחליטה להקדיש את כל זמנה לכך. ברכה בחרה להתמקד בסוקולנטים, שהם צמחים בשרניים שאוגרים מים. בדרך כלל הם מתאימים לגידול בתנאי יובש. ניתן לגדלם גם בבית וגם בגינה, שם הם צומחים ויוצרים צורות מגוונות ומיוחדות, בגדלים שונים. לכן היא הקימה בחצר ביתה במושב כוכב מיכאל את 'הבאר של פעם'. כאן היא מארחת קבוצות של מבקרים ומעבירה להם סדנאות.  

"ברוח הגינון הטיפולי, תהליך ההדרכה שלי בגידול ובטיפול בצמחים משולב עם שיחות שמתפתחות ביני לבין המשתתפים בסדנאות. אני מעבירה מגוון סדנאות. האחת מהן היא הסדנא השקופה," אומרת ברכה. בסדנא זו מקבל כל אחד מן המשתתפים כלי שקוף, אקווריום ושותל בו צמחים.  

"הסוקולנטים מביעים בעצם משפחתיות," אומרת ברכה. "הם מתרבים מצמיחים את כל 'הילדים' שלהם סביבם. לכן מתפתחות בסדנא זו שיחות על משפחה וילדים." גם נושא השקיפות של הכלי מביע רעיון, לדבריה. "אנחנו שותלים בכלי שקוף מתוך כוונה לראות כיצד העולם הפנימי (גם שלנו) מקרין על העולם החיצוני."   

סדנאות נוספות שברכה עורכת הן בנושאים: צמחי מרפא, צמחי בית וכן צמחי תבלין.  

מלבד הטיפול בצמחים עוסקת ברכה גם בעבודת ידיים לשמה. היא יוצרת עציצים מבטון. לאחר צביעתם היא שותלת בהם סוקולנטים. "זה התקשר אצלי לרעיון של שורשיות וחוזק כמו בטון," היא אומרת. 

שורשיות ומשפחתיות – שני יסודות חשובים שעוזרים לכל ישראלי להתמודד עם מה שקורה לנו בעת קשה זו. ויסודות אלו מתבטאים הן בשירים של ברכה והן בעיסוק שלה בצמחים.  

החוסן של לירון 

ילדותה של לירון עברה עליה במושב מבקיעים בדרום, אליו הגיעה המשפחה כשהיא היתה בת ארבע. "אני זוכרת ילדות מאושרת במושב," היא מספרת. "היינו חבורת ילדים בני גילאים שונים. הסתובבנו שעות בחוץ. ערכנו 'גליצ'ות' מעל גבי גלילי הכותנה הגדולים, ביקרנו ברפת והאכלנו עגלים. רכבנו על אופניים ורולר-בליידס. היתה לי ילדות יפה, בטבע." 

לירון למדה בבית הספר היסודי "ניצן" בקיבוץ ניצנים, בחטיבת הביניים בבית הספר בשער הנגב. בכיתה ט' היא עברה ללמוד בבית הספר לאומנויות באשקלון. (אז כבר התגוררה המשפחה בכוכב מיכאל). 

היא למדה במגמת תיאטרון והתעתדה להתגייס ולשרת בתיאטרון צה"ל. אבל אז אירע אסון במשפחה ולירון שינתה כיוון: "התחלתי את המיונים לתיאטרון צה"ל, ועברתי בהצלחה שני שלבים מתוכם. אבל אז בת דודתי נהרגה בפיגוע." היא מספרת בכאב.  

זו היתה קרן רוטשטיין הי"ד, שנרצחה בפברואר 2002. הדבר אירע כאשר שני מחבלים מהכפר דהרייה בדרום הגדה המערבית הגיעו לשער הבסיס של פיקוד דרום בבאר שבע, פתחו ביריות, פצעו רבים והרגו שתיים – את איה מלאכי ממושב עין הבשור ואת קרן רוטשטיין מאשקלון.  

"קרן ז"ל היתה אז קצינת חינוך בפיקוד דרום," אומרת לירון, "ואני החלטתי ללכת בעקבותיה ולהיות קצינת חינוך. לכן ויתרתי על השירות בתיאטרון צה"ל למען תפקידים בתחום החינוך." בתחילה היתה לירון מש"קית חינוך בגדוד של חיל ההנדסה הקרבית. אחר כך סיימה קורס קצינים. "הייתי קצינת חינוך בחטיבה הדרומית בעזה. אחד התפקידים שלי היה להכין חיילים לקראת הפינוי מגוש קטיף." 

שש שנים שירתה לירון בצבא. שם, בחטיבה הדרומית בעזה, הכירה את בעלה לעתיד ויקטור, יליד קזחסטן, שעלה ארצה עם בני משפחתו בגיל 14. היא למדה במכללת ספיר לתואר ראשון בתקשורת, במסלול שיווק. בעת לימודיה היתה לירון רכזת פרויקט "פר"ח" – תוכנית בה סטודנטים חונכים ילדים בעזרה בלימודים ובהתמודדות רגשית, בתמורה למלגת לימודים.  

לאחר סיום הלימודים נולדה לזוג הבת הבכורה ארבל והם התגוררו עם הוריה של לירון בכוכב מיכאל. ושוב הנסיבות הביטחוניות הביאו את לירון ומשפחתה לשנות מסלול: "בעת מבצע 'צוק איתן' ב-2014, הזמינו אותנו חברים מקיבוץ רמת יוחנן בצפון 'להתאוורר' אצלם קצת מאיומי הטילים ומן המצב המתוח בדרום. קיבלנו את ההצעה ונסענו אליהם עם בתנו התינוקת לסוף שבוע. אבל 'סוף השבוע' הזה התארך ונשארנו שם ארבעים יום. הקיבוץ ארח אותנו בצורה נפלאה. קיבלנו דירה להתגורר בה ללא תשלום, אכלנו בחדר האוכל, וארבל השתלבה שם בגן. בקיצור, התאהבנו באורח החיים של הקיבוץ." 

חמש שנים לאחר מכן עברה משפחת גל לקיבוץ גבים, בו הם חברים עתה.  

כאמור, בשבעה באוקטובר היא שהתה בממ"ד עם שלושת ילדיה במשך 28 שעות, כאשר ויקטור בעלה פעיל בחוץ עם חבריו לכיתת הכוננות. אחר כך פונתה המשפחה עם שאר חברי גבים לקיבוץ מזרע, שם שהו חצי שנה. 

חוסן של שגרה 

כפי שתואר לעיל בעת שירותה בצה"ל עסקה לירון בחינוך. עתה ניתן לומר שתחום עיסוקיה התרחב גם לתחום התרבות. ראשית כל, היא הצליחה לסיים בתקופת המלחמה תואר שני, גם הוא במכללת ספיר, במגמת "חדשנות ויזמות בארגונים". 

לשאלה במה היא עוסקת היום מסתבר שהיא פעילה מאוד מאוד: "היום אני פועלת תחת שני כובעים," היא מציינת, "האחד, אני עובדת במתנ"ס שער הנגב במחלקה לחינוך חברתי. תפקידי הוא 'רכזת תוכן והכשרות'. כלומר, אני אחראית על כל המדריכים של ילדי כיתות א' עד יב' בכל יישובי המועצה – מושבים וקיבוצים. אני וצוות המחלקה מארגנים פעילויות שונות וסדנאות, הן בתקופת הלימודים והן בחופשות מבית הספר."  

הכובע השני של לירון הוא בתחום היישוב שלה, גבים והוא עיסוק בלתי נדלה: "מאז שחזרנו לגבים אחרי תקופת הפינוי הארוכה, התחלתי בקיבוץ תפקיד שלא היה קיים לפני כן והוא: רכזת חוסן קהילתי. ראשית כל, אני מאוד מחוברת לקהילה," היא מציינת. "בכל כמה זמן אני מפרסמת שאלונים ובהם נשאלים התושבים איך הם מרגישים, מה הם צריכים, מה לדעתם חסר וכו'." 

בין הפעילויות שנעשו: "שלושה חודשים אחרי שחזרנו, ערכנו פה ערב הוקרה למתנדבים. מעל 130 איש התנדבו בתחומים שונים בתקופה בה היינו מפונים. היה לנו מאוד חשוב להודות לאנשים מתוך הקהילה. היה מאוד מרגש," היא מציינת. 

אירוע מרגש נוסף, בו לירון נטלה חלק משמעותי, כמובן, הוא ערב לציון שנה לאירועי השבעה באוקטובר. "האירוע נקרא 'בין הקולות' – ערב מוסיקלי בהשתתפות הקהל." 

לירון בוחרת ומפעילה קבוצות עם מכנה משותף מתוך אנשי היישוב, כדי לחזק בתוכן את החוסן. במסגרת זו, יחד עם אחראית התרבות של הקיבוץ, היא ערכה טיול מיוחד לנשים ואחר-כך טיול לגברים. כמו כן, יש מפגשים של הורים לילדים עד גיל עשר, בהם משוחחים על דינמיקה במשפחה, בעיות שינה ועוד. בנוסף, לירון פתחה קבוצה של הרכב קולי לאנשים שאוהבים לשיר ורוצים לשיר יחד ובפברואר היא מתעתדת לפתוח קבוצה של ריקודי עם.  

עוד יוזמות: הוצאת מדבקה לרכבים של חברי גבים והתושבים, פינת ספסלים שהקימה הקהילה, פעילות טבע לוותיקי הקיבוץ, שיתופי פעולה עם "חוסן" של המועצה האזורית. כל אלו, כמובן, עם ליווי ומשאבים של קיבוץ גבים. 

"הרעיון הוא לייצר חיבורים בתוך הקהילה כדי לחזק את החוסן," היא אומרת. "מהות התפקיד שלי היא  לחזק את החוסן של השגרה. זה נשמע קצת אבסורדי, אך המטרה היא כדי שבזמן חירום הקהילה תהיה חזקה."  

משפחת גל השתלבה יפה בקיבוץ. הם הורים לשלושה: ארבל בת 12. חגגה לפני כחודש בת מצווה, גפן לומדת בכיתה ד' ולביא לומד בכיתה ב'. ויקטור עובד בחברה שנקראת "מִתקן גן"  בקריית מלאכי, הם עושים הצללות ומתקני שעשועים לפארקים ברחבי הארץ.  ולימור, כאמור, עוסקת במגוון תפקידים במתנ"ס וביישוב שלה.  

מאז השירות הצבאי, עת בחרה בגלל האסון המשפחתי בתחום החינוך, לירון תורמת רבות לציבור גם בתחום התרבות. אין ספק שהניסיון שלה בצה"ל, הלימודים האקדמיים והרגישות החברתית הטבעית שהיא ניחנה בה, גורמים להצלחתה. נקווה שהחוסן שהיא משתדלת להנחיל בעת שגרה, אשר מדי פעם מופרת, לצערנו, אכן יוכיח את עצמו.