המיגונית שליד פעוטון פשוש גם אחרי 'הטפטופים' של מאות טילים וימי קרב מתמשכים שהאחרון שבהם הסתיים בשבוע שעבר בלא כלום, נתניהו אצל רבים הוא עדיין מלך ישראל, שתמיד ייצא נקי. עכשיו ברור יותר מתמיד: נירים, כפר עזה ושדרות, ימשיכו לסבול בישראל הריבונית והדמוקרטית, כדי לשמר את אלון מורה, פסגות ואיתמר
ארנון אבני
המיגונית שליד פעוטון פשוש: באוגוסט 2014, מיד אחרי צוק איתן, כתבתי בדף הפייסבוק שלי פוסט שזה סיכומו: "… ברור שכל פתרון מדיני, גם אם רצועת עזה היא המניע, לא יוכל לפסוח על שאלת הסכסוך כולו. עכשיו ברור יותר מתמיד: נירים, כפר עזה ושדרות, ימשיכו לסבול בישראל הריבונית והדמוקרטית, כדי לשמר את אלון מורה, פסגות ואיתמר בישראל הזמנית של האפרטהייד".
ספגתי לא מעט על הדברים האלה אבל היום זה כבר יותר ברור. הנה דברים שאמר נתניהו לפעילי ליכוד השנה: "העברת הכסף לחמאס היא חלק מהאסטרטגיה להפריד בין הפלסטינים בעזה ובגדה. כל מי שמתנגד להקמת מדינה פלסטינית, צריך לתמוך בהעברת הכספים מקטאר לחמאס. כך נסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית."
אני לא מנסה לשפר את מעמדי כחוזה עתידות, אלא רק לומר שהדברים היו ברורים כבר אז. כתושב 'העוטף' אני תמיד קרוע, בכל פעם שנפתחים פה חילופי האש, בין הדחייה שאני חש כלפי נתניהו ומנהיגותו, לבין התפעלותי ממנו. כקוסם או מנהיג כת, הוא יכול להמשיך ללא סוף ללוש את לב בוחריו. גם אחרי 'עמוד ענן' שהסתיים בלי כניסה קרקעית בכלל, ו'צוק איתן' שנגמר באותו מצב כמו ביום שנפתח – בתוספת אלפי ההרוגים אצלם ועשרות אצלנו, בתוכם שניים מחברינו בנירים. גם אחרי 'הטפטופים' של מאות טילים וימי קרב מתמשכים שהאחרון שבהם הסתיים בשבוע שעבר בלא כלום. אצל רבים הוא עדיין מלך ישראל, שתמיד ייצא נקי ויכול להשתלח בכל אותם רמטכ"לים רכי לבב שרק מדברים. נתניהו יודע שכניסה לעזה כדי 'למוטט את שלטון חמאס', כפי שהבטיח אחרי 'עופרת יצוקה' – תהיה סופו הפוליטי והוא לא ייתן לזה סיכוי. לפעמים אני תומך בו כמו שהוא תומך בחמאס. יש בו איזו הבטחה סמויה שהסבב ייגמר יותר בשקט. הוא יכול לעשות מה שגנץ ובוגי ששירתו תחתיו לא יכולים – לשקר ולצאת נקי כדי להמשיך בדרך למטה.
מנגד, האפשרות שמישהו כמו גנץ כראש ממשלה ייכנס לשם כדי להוכיח שאצלו אומרים ועושים – די מפחידה. כל מה שקרה בצוק איתן יחזור יחד עם עוד עשרות הרוגים, המשך הירי עלינו ויציאה בנוסח הבריחה מלבנון. הפחד שלי שכל מי שאינו הקוסם, ירגיש חובה גדולה לקפוץ לביצה ולטבוע בה. אני יודע בוודאות מה יהיה כאן בנירים עד שהוא יטבע או ייחלץ כמו חתול מהביוב שממנו נתניהו יוצא פעם אחר פעם – עטור תהילת חברי הכת.
איך הגענו לכאן. זהו תהליך ארוך, כל עוד היינו בעלייה האמנתי שאפשר להתגלגל אחורה. אבל בעשור האחרון כבר עברנו את קו פרשת המים – אחורה זה כבר עלייה. כבר צריך כוח ומנהיגות שלא קיימים.
הכל מתחיל באימוץ שפת שקר כדי לתאר מציאות לא לגיטימית ולא מוסרית כסוג של גאולה. יש לזה אלפי רכיבים שונים. המדינה כתבה מילון חדש שמסתיר מהאזרחים את מצבנו המשפטי והבינלאומי; מילון שמתמלא כל זמן בתארי תיעוב וזוועה לכל ערבי שעומד בדרכנו, ואחריו לכל יהודי שמגלה הבנה למצבם. עולם מושגים שלם שפעם בימי נערותי נחשב למילון של דברי ימי הקולוניאליזם, והאפרטהייד הולך ונכתב. כמו שהסביר, למשל, שר החינוך החדש על תכניותיו עבור הפלסטינים: "אנחנו נדאג לכל מחסורם – נדאג שיהיה להם טוב, אבל לא תהיה להם יכולת הכרעה פוליטית. בלי זכות הצבעה". ממש כמו פרדריק בוטה בדרום אפריקה. או כמו שמכנים היום את ערביי ישראל רק כדי להרתיע משיתופם בקואליציה כלשהי: גייס חמישי ותומכי טרור. היישר מהמילון של הגנראל פרנקו.
בימין עולה בסקרים מעמדו של יגאל עמיר והרעיון של שלילת אזרחות מלאה מערביי ישראל גם הוא קונה לו אחיזה. השינויים במערך לימודי האזרחות וחוק הלאום הם רק קצה קרחון. כל זה אכן משנה תודעה והדור החדש כבר לא מבין על מה מדובר. אני כבר לא אופטימי וזה פחות קשור בעטוף עזה. לפי הרגשתי זה ייגמר באסון: מלחמה גדולה שתתלקח מסיבה כלשהי. חרם בינלאומי, שאולי מחכה מעבר לפינה לסוף ימי טראמפ. מפולת חברתית ובריחת מוחות… משהו חייב לקרות ואנחנו כבר לא בנויים כדי לעצור אותו.
בינתיים אני משקיע בציור על קירות המיגוניות בנירים – לפחות הייאוש יהיה יותר מצחיק.
