המלחמה ואני

השבת שהתחילה בטיול החג של הקיבוץ, הראיונות עם חברים שהיו שם ובני משפחתם נחטפו או נרצחו, התחושה שיש מדינת הצפון שנלחמת, ויש מדינת המרכז שמתרגשת בכל פעם שמגיע אליה טיל,והחלום לראיין את החבר האישי עודד ליפשיץ כשישתחרר משבי חמאס

ב-6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, יצאו חברי קיבוץ נחשון עם ילדיהם לטיול קיבוץ באזור שדה בוקר. הצטרפתי לטיול ושמחתי לבלות את החג עם בני ונכדיי. ערב החג עבר בנעימים בחאן השיירות. ארוחה משותפת, שיחה בקבוצות ליד מדורות, שירה בציבור. למחרת, 7 באוקטובר, בשש בבוקר, יצאו שני האוטובוסים לנקודת הירידה לנחל חווארים. הם הקפיצו את המטיילים בשתי נגלות, ובסביבות 6:30 כל המטיילים היו מוכנים לרדת אל תוואי הנחל האכזב. לפתע נשמע קול פיצוץ עז, והבחנו בענן אבק המיתמר מגבעה במרחק של כ-200 מטר מאיתנו. כמה ילדים פרצו בבכי. המבוגרים לא ידעו להסביר מה קרה. ואז אחד הנהגים סיפר שהוא שמע ברדיו על מתקפת החמאס על עוטף עזה, ועל מטחי הרקטות והטילים הנשלחים לאזור הנגב. נשארנו בערוץ הנחל ללא תנועה זמן מה, ואז בהוראת כוחות הביטחון ובהזמנת ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת נגב, עברנו לבית ספר ממוגן בתחום מדרשת שדה בוקר. רק בשעות אחר הצוהריים הותר לנו לצאת בנסיעה הביתה. התזכורת הבאה לחברי נחשון ממלחמת חרבות ברזל, הייתה כשטיל נחת באחד השדות הסמוכים לקיבוץ ללא נפגעים וללא נזק.
הרגשתי שהוא יודע הרבה יותר על הטבח והזוועות
ביום ראשון חיפשתי מרואיינים מקיבוצי העוטף, שיספרו מה עבר עליהם בשבת השחורה. פניתי לשלושה ראשי מועצות אזוריות, בעבר ובהווה, שעימם יש לי קשר רב-שנים. גדי ירקוני, מקיבוץ נירים, ראש מועצת אשכול, סיפר על השעות שעברו עליו בממ״ד כשהקיבוץ היה כבוש חלקית, ועל השחרור על ידי כוח צבאי שריכז את החברים בבתים ממוגנים. הוא סיפר שכבר בשבת רצה להגיע ללשכתו במועצה, אך לא נמצא רכב ממוגן שיסיע אותו לשם. ח״כ אלון שוסטר, מקיבוץ מפלסים, לשעבר ראש מועצת שער הנגב, סיפר על חברי כיתת הכוננות וחיילים בחופשה, שהצליחו יחד עם כוח צבאי מחוץ לקיבוץ, לבלום את ניסיונות החדירה של המחבלים דרך שער הקיבוץ. חיים ילין, מקיבוץ בארי, ראש מועצת אשכול לשעבר, סיפר על השעות הקשות שעברו על משפחתו בהדממה בממ"ד, ואמר שלמעשה הקיבוץ נכבש על ידי המחבלים. הרגשתי שהוא יודע הרבה יותר על הטבח והזוועות שהתבצעו בקיבוץ, אך הוא מעדיף להיזהר בדבריו.
באותו עיתון, שירד לדפוס יומיים אחרי אותה שבת, כתבתי גם על אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנרצח בכפר עזה כשניסה להגן על קיבוצו. הכרתי את אופיר הרבה שנים לפני כן, כששימש יו"ר מרכז ג’ו אלון לתרבות הבדואית, וביקש ממני לכתוב על המקום. מאז ליוויתי אותו בתפקידיו השונים, והוא גם הסכים לפגוש חברים שלי כשיצאנו לטיול בפסטיבל דרום אדום, להוביל אותנו מבארי ליער שוקדה ולספר על הפסטיבל שהוא ורעייתו ורד היו בין מייסדיו. השיחה האחרונה בינינו הייתה על ההתמודדות שלו לכהונה שנייה בבחירות לראשות המועצה האזורית. אחרי מותו גיליתי שכל מי שהיה איתו בקשרי עבודה, הפך תוך זמן קצר לחבר אישי שלו.
רגשות אשמה של חברים שיצאו בשלום
במהלך השבועות שלאחר מכן גיליתי שיש כאלו שקשה להם להתראיין על אירועי 7 באוקטובר, ויש כאלו שמתראיינים מתוך תחושת שליחות או חובה, ולפעמים גם הם לוקחים פסקי זמן מהתקשורת. שי חרמש, מכפר עזה, היה אחד הראשונים שפניתי אליהם, מתוך ידיעה שהוא מרואיין ורבלי ורהוט. ״בחרתי שלא להתראיין״, הוא ענה לי, ״בני עומר (48) הוא בחזקת נעדר״. בהמשך התגלה כי עומר נרצח.
ראיינתי את אבי שמריז-לולו מכפר עזה שסיפר לי שבנו אלון נחטף, וערכתי ראיון שני איתו כשבנו נהרג בשוגג מאש כוחותינו.
יניב הגי, מקיבוץ בארי, הסכים להתראיין, וממנו למדתי על רגשות האשמה שחשו חברי הקיבוץ שיצאו בשלום עם משפחותיהם מהטבח.
בניר עוז פניתי לניר מצגר שהכרתי בזמנו כמזכיר הקיבוץ, והוא אמר לי שהוריו נחטפו והוא לא מסוגל להתראיין, אבל הפנה אותי לאסנת פרי, יו״ר הקיבוץ, שבעלה חיים נחטף והיא הסכימה להתראיין. בהמשך יצא לי לראיין גם את ניר מצגר, וגם את אחיו רני וגיסתו אילה, הן בנושא החטופים והן לאחר שהתברר שיורם מצגר נרצח בשבי יחד עם חיים פרי.
כמוני צעדו בשבילים
סדר היום שלי כולל הליכת בוקר בדרכי העפר שליד נחשון, ופעמיים בשבוע התעמלות פילאטיס. מצאתי את עצמי מהרהר תוך כדי הליכה על חברות וחברי קיבוצי הנגב המערבי, שבדיוק כמוני צעדו בשבילים ליד השדות והתעמלו בחוג פילאטיס עד אותו יום ארור שבו חרב עליהם עולמם. חשבתי על זה שיכולתי להיות שם במקומם. כשהיינו בתנועת השומר הצעיר בקן רמת גן בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הוחלט שגדוד ״חורשים״, השנתון שמעליי, ילך להשלים את ניר עוז שבנגב, וגדוד ״ניר עוז״, השנתון שלי, ילך להשלים את נחשון שבמרכז הארץ.
בחודשים האחרונים עבר הדגש למלחמה בצפון. שלוש פעמים במהלך השנה ראיינתי את יוחאי וולפין, מנהל הקהילה של מנרה. בכל פעם הלך ועלה מספר הבתים והמבנים הניזוקים, ובכל פעם סיפר לי יוחאי על המאמצים הנעלים לשמור על לכידותה של קהילת מנרה. בשבועות האחרונים אני מסתובב בתחושה שיש מדינת הצפון שנלחמת, ויש מדינת המרכז שמתרגשת בכל פעם שמגיע אליה טיל. פעמיים הופעלה האזעקה בנחשון כשטיל דרדלה של החות’ים חלף מעלינו, כשאותו זמן נוחתים על הצפון עשרות רקטות וטילים.
ניסיתי להתקשר אל עודד ליפשיץ
החטוף שאני מכיר באופן אישי, הוא חברי העיתונאי עודד ליפשיץ מניר עוז. בשבת השחורה ניסיתי להתקשר אליו. ביום ראשון נודע לי שהוא נחטף. הכרתי את עודד ב-1991 כשהצטרפתי ל״על המשמר״, וישבנו במערכת זה לצד זה. לאחר שנסגר העיתון המשכנו לעבוד ב״הדף הירוק״, ולצערי עודד נאלץ לפרוש עקב חילוקי דעות עם העורך דאז, שלמה גלזר. המשכתי לשמור על קשר עם עודד, וביקרתי אותו ואת יוכק’ה כשהייתי באזור. המפגש האחרון שלנו היה באוגוסט 2022, בכנס עובדי ״על המשמר״ שנערך בירושלים. עודד הציע לי לכתוב על יחידת המילואים שהוא שירת בה, כשהמיוחד במחלקה שלו היה שאנשיה הפעילו טילי סאגר רוסיים נגד טנקים שנפלו שלל בימי מלחמת יום הכיפורים. לקח לי זמן למצוא את העיתוי הנכון, ובסופו של דבר ראיינתי אותו ושמעתי את הסיפור המרתק. את יוכק’ה לא יצא לי לראיין, לאחר שהשתחררה משבי החמאס. בכל זאת, קיימנו שיחה ידידותית. בסוף השנה האזרחית הזו ימלאו לי 75 שנים, ואני מתכוון לפרוש מהעבודה בעיתון ולצאת לגמלאות. החלום שלי הוא שעד אז עודד ליפשיץ יחזור חי מהשבי, ויסכים להתראיין אצלי על כל מה שעבר עליו.