האוצר הראשי המסור והמחויב של המשכן לאמנות עין חרוד, יניב שפירא מקיבוץ יזרעאל, הזמין אותי לראות את תצוגת הקבע החדשה שנפתחה מאוסף המשכן ובאותה נשימה סיפר על הספר המספר את סיפורו
אני מכיר היטב את סיפורו של המשכן, את לבטי הקמתו, את התגייסות קיבוץ עין חרוד כדי לממש את חלומו של האמן, חבר הקיבוץ, חיים (אפתיקר) אתר, את פועלו של אהרון ציזלינג איש הגות ומעש שדחף, עודד והניע את חלומו של אתר בתקופה של צנע ומחסור. ברשימה זו אני רוצה להתעכב על הספר 'משכן לאמנות, עין חרוד. מבחר עבודות מהאוסף' שחיבר וערך יניב שפירא, ספר שאיננו בר חלוף בגמר קריאתו. ספר שהוא תעודה ארכיונית, אמנותית ותרבותית זמינה בכל עת, שמעשיר את ארון הספרים היהודי והאמנותי כאחד.
אנחנו יושבים בגן הפסלים שבמשכן לאמנות ולרגע אני שוכח שאני במזרח התיכון, יושב בבועה תרבותית שלווה, אירופאית בסגנונה, מוקף בפסלים מאבן וברונזה, כמו לא היינו שרויים במהומה פנימית ועולמית. כבר בדפי הבטנה של הספר נפרס לפני תצלום צבעוני של הגן שבו אנו יושבים במלוא הדרו ופירוט פסליו. רק אנחנו חסרים בתצלום. תצלום זה מופיע גם בסיומו של הספר, מגדיר את גבולות המגרש התרבותי של המשכן. רוצה לומר שהמשכן והאוסף שבו יוצרים טרטוריה מובדלת מחיי היומיום, גם אם מה שמוצג ומופיע בתערוכות לעתים הוא תיעוד אמנותי של מציאות כואבת.
עשרה פרקים אוחז הספר. כל פרק הוא עולם ומלואו ועומד בפני עצמו. ספר האוסף וכך גם התערוכה מוליכים אותנו למסע במנהרת הזמן של אמנות ותרבות יהודית, אוניברסלית וישראלית.
ב"פתח דבר" שכתבה מנכ"לית המשכן אורית לב שגב, היא מציינת את שרשרת דורות האוצרים והמנהלים של המשכן לאמנות. מהמייסד חיים אתר, וממשיך דרכו זוסיה עפרון, עמו נפגשתי אישית בביתו בירושלים כדי לשמוע מכלי ראשון על המשכן ואוסף פריטי היודאיקה המיוחדים שבו. כמובן, את פועלה המבורך רב השנים של ד"ר גליה בר אור שניהלה ואצרה אותו משנת 1985 עד שנת 2015 ותרמה למעמדו המיוחד כאחד המוזיאונים המובילים בשיח האמנותי הישראלי, עד העברת מקל האוצרות הראשית לידי יניב שפירא.
במבוא "קודש וחול באוסף משכן לאמנות" כותב שפירא: "הספר שלפנינו מבקש לספר את סיפורו של המשכן לאמנות עין חרוד מנקודת המבט של האוסף שלו – מקורותיו, תכניו, היקפו ומשמעותו" (עמ' 11).
ברשימתה של גליה בר אור היא מתארת את 'הנחת התשתית לאוסף המשכן לאמנות' ומוסיפה ידע והבנה היסטורית משמעותית על תולדות המשכן ואוספיו. כדי להתרשם מהמאמרים חייבים לקרוא אותם ולרדת לעומקם.
מקבץ של תצלומים מהשנים הראשונות של המשכן, מסוף שנות ה-40 עד שנות ה-60, הוא תוספת מרנינה המוסיפה אינפורמציה חזותית חשובה כיצד נראו תערוכות העבר במקום ומה הוצג בהן.
קיבוץ עם רוח גדולה
ספר קטלוגי של אוסף אומנותי מחייב מבנה רעיוני-היסטורי שמוביל את המעיין בו מנקודת מוצא אל סיומה. הספר אכן מוביל אל מסע היצירה היהודית הפלסטית הנושאת עמה חוב ענקי לפועלם של יוצרים יהודיים לאורך גלות, פרעות ותקומה. המביט בספר נשאב אל מציאות יהודית לדורותיה על מאפייניה, בה המכלול רחב יותר מפרטיו.
בחירת היצירות שמופיעות בספר, באות לחזק את מסלול המסע האמנותי-היסטורי הזה שבשיקול בנייתו נלקחו לא רק אמות מידה איכותיים, אלא גם נרטיביים.
השער הראשון מוקדש כמובן מאליו למסע אל "אורחות החיים בעיירה היהודית", ומשם הוא עובר אל "פרעות, פליטות ושואה". בציור מאת האמן מקס פביאן (1927-1879) נראה אב משפחה נושא על גבו את שק הנדודים בו מובלת היסטוריית הגלות היהודית. מאחוריו אשתו יפת החן ובזרועותיה תינוק זה מקרוב נולד. ביניהם צועדת דמותו המגונדרת, המצועצעת משהו של בנם, בכובע מגבעת, צעיף מנוקד על צווארו ומטריה ביד המשמשת כמקל נדודים בימי שמש וגשם, דור חדש של פליטות.
בראש כל פרק משובץ ציטוט ממקורות תרבות מגוונים המבטא את מהותו. בפתחו של זה הקרוי "אמנות עברית" זוהי לאה גלדברג:
"אולי רק צפרי-מסע יודעות –
כשהן תלויות בין ארץ ושמים –
את זה הכאב של שתי המולדות".
העלייה לארץ ישראל, בעיקר השלישית והרביעית, אופיינה ברצון למצוא את שביל הזהב בין ארץ הולדת לארץ מולדת. דיוקנו של חיים אתר שצויר על ידי משה מוקדי הצעיר (בשנת 1924) מבטא שניות זו, ראש צעיר של חלוץ מהורהר כאשר ברקע בין סורגי החלון מציצה עיירת הגלות.
כאשר ייסד חיים אתר את המשכן בעין חרוד הוא היה למוזיאון השלישי בארץ. קיבוץ עם רוח גדולה. בשנת 1938 נפתחה "פינת האמנות" בצריף שכעבור עשור נהפכה למשכן בטון ואור בתכנונו המבריק של שמואל (מילק) ביקלס. בארכיון קיבוץ עין חרוד מאוחד נמצא צילום המשובץ בספר בו מנגן הכנר היהודי הידוע יאשה חפץ בקונצרט שנערך במחצבה על הגלבוע בשנת 1926בפני מאות צעירים חלוצים בבגדי חג.
את הפרק מסיים ציור שמן קטן על קרטון של אריה אַלוַאִיל (1967-1901) מהשומר הצעיר המתאר את ביתניה עלית בראשית שנות ה-20. צריף, אוהל ושמים מפלצתיים ודרמטיים הבאים לנגוס מהשלווה הפסטורלית של הכנרת. זהו גם מבוא דרמטי לפרק "חצר הקיבוץ" שבפתחו מצוטט עלי אלון (עין שמר) משורר קיבוצי מצוין שכתב את "תהילים על הדשא הגדול' ובו תיאור מלא חגיגיות:
"בערב שבת, בקיץ; חדר האוכל
שט על הדשא הגדול כספינה
מוארת חלונות".
כאן נמצא את הציור "בקיבוץ" של ליאו רוט (אפיקים) המבטא את רוח התקופה של שנות ה-50. משפחה מלאת גוף ונוכחות, מלוכדת, נפחית-גושית כמקשה אחת, כמעט ללא זהות אישית, מוגדרת. המשפחה מייצגת את הצוותא כמקור לאחדות וכוח של הקולקטיב.
מטפסן בניין לאמן
דור ההמשך, זה שנולד בקיבוץ מיוצג יפה באוסף. בעבודתה של עידית לבבי גבאי, בת מרחביה, שביצירתה "עיניים של חלוצה" מביטות זוג עיניים מתוך מגבת של שטיפת כלים. הפער בין הרצון למימוש שוויון עבודה בין נשים לגברים מתנפץ על סלע המציאות.
מהקיבוץ שבמהותו האוטופית הוא סלקטיבי, מגיעים אל ריבוי הקולות בחברה הישראלית, לא רק באמצעי הביטוי אלא בעיקר ברובדי החברה השונים ובפערים שבתוכה. חברה של שבטים כהגדרת הנשיא ריבלין. רות שלוס, כשהייתה עדיין חברת קיבוץ להבות הבשן, יצאה מאזור הנוחות של הקיבוץ אל המעברה והאוהלים ומתארת מציאות שונה של אלה שזה מקרוב הגיעו לארץ כעולים חדשים.
אני מאלה שחושב שאמני הקיבוץ היו מפורצי הקונצנזוס והקולקטיביות הרעיונית הקיבוצית. ציירי המופשט כדוגמת משה קופפרמן (לוחמי הגיטאות) סימנו את הכוון בעקבות "אופקים חדשים". אני נזכר בשיחה שערכתי עמו בסוף שנות ה-90 בסטודיו הקיבוצי שלו, בו הוא סיפר שקווי השתי וערב שביצירתו המופשטת הם הד לתקופת היותו טפסן בניין מתלמד בהכשרה מקצועית שעסקה באותה עת בבניית המשכן לאמנות בעין חרוד. איך שהדברים מתחברים…
בפרק המוקדש ל'ציור מופשט' ניתן מקום של כבוד לחברי קבוצת "אופקים חדשים" ובהם זריצקי, סטימצקי, שטרייכמן שחלקם היו מורי לאמנות באבני. התערוכה הגדולה האחרונה של "אופקים חדשים" הוצגה בעין חרוד בשנת 1963.
ראש של חלוץ
הפרק התשיעי מוקדש לפיסול. חלק מהפסלים מייצגים רוח מסורתית אירופאית יצוקה בברונזה, וחצובה באבן. הפסל זאב בן צבי (1904 – 1952), קוביסט בסגנונו, מופיע גם בתערוכת האוסף הנוכחית עם פסל ברונזה, ראש של חלוץ, שנעשה בשנת 1936. באותה תקופה ממש היה בן צבי מורה בבצלאל החדש, ביחד עם מרדכי (בורשטיין) ארדון, מנהלו של בצלאל, לאפוטרופוסים של אמני הקיבוץ הארצי. הם היו אלה שביקרו עבודות ופתחו קורסים ייעודים תקופתיים לאמני הקיבוצים בבצלאל-ירושלים. כשבן צבי מפסל את דיוקן החלוץ הוא מלא הערכה למפעל הקיבוצי. בקיבוץ משמר העמק יצר בן צבי בשנת 1946 את פינת הגולה, מקום להתייחדות עם ילדי הגולה שנספו בשואה. בתקופת מחנות אי הגירוש קפריסין (1948-1947) מתנדב בן צבי להדריך בסדנאות יצירה לפיסול את צעירות וצעירי התנועות החלוציות בסדנאות לפיסול. היה לו חלום שלא מומש להקים במכון רוטנברג בחיפה פרויקט פיסולי גדול עם חברי הסדנאות מקפריסין. פרויקט שנגדע בעקבות מותו הפתאומי בשנת 1952.
"חפצי קודש ויודאיקה" מופיעים בפרק העשירי החותם את הספר. הם גם בית המקדש של חיים אתר, שחיפש את הניב היהודי, המסורתי, השורשי שהיה לקרקע גידולם של רוב ותיקי עין חרוד. חנוכיית פליז מפולין מהמאה ה-18 נהפכה לסמלו של המשכן לאמנות. אהבתי בפרק זה את הכבוד שניתן לחפצי הקודש והיודאיקה באמצעות הצילומים. כל פריט מצולם אפשר לחוש אותו כמו היה במציאות. כל פרט ופרט מקבל תשומת לב ונוכחות פיזית מעיטורי קופסת כסף לאתרוג (פולין, המאה ה-18) עד חנוכיית יציקת פליז ממרוקו (סוף המאה ה-19).
מעצב הספר משה מירסקי, איש עין חרוד, עשה עבודה מקצועית ובעלת השראה ועניין. הבחירה לעטיפת הספר, סקיצה תכנונית של "חדר הפסלים" במשכן (אדריכל שמואל ביקליס) היא חכמה, נכונה ומאוד מסקרנת. מפתה לפתוח את הספר ולהיווכח באוצרות האמנות שבו.
אוסף המשכן לאמנות בא לספר את סיפורה של האמנות שלא תמיד מצאה מקום במשכנות התהילה. דווקא באמצעות האוסף השוכן כביכול ב"פריפריה" תפסו היצירות ויוצריהן עמדה ומקום ראויים. חשיבותו של ספר זה שהוא נותן מקום של נראות וכבוד בשיח האומנותי הישראלי וההתיישבותי.
"טוב לו לבן עין חרוד, לבן העמק הזה, אשר לא ידע את אבותיו, שיסור לעיתים לבית הזה, שיספוג לתוכו מזיוום וגודלם הנפשי, מסבלם ומחזונם של אבותיו, כשם שיספוג כאן מזיווה וחגיגיות הנפש של האמנות" (דוד מלץ, לחנוכת בית ה"משכן לאמנות" 1948).
"משכן לאמנות, עין חרוד. מבחר עבודות מהאוסף"
מחבר: יניב שפירא
עיצוב והפקה: משה מירסקי
הוצאת משכן לאמנות, עין חרוד, 2021
