המסע של חנה: חנה בן צבי-גורן, שהוציאה לאחרונה את "חמישה סיפורים על לושיק", מספרת על החיים בקיבוץ, על האתגרים של מערכת החינוך ועל החלום הבא שתגשים
המסע של חנה: אם אתם אוהבים סיפורים שמתרחשים על רקע קיבוץ, או אם אתם חובבי נוסטלגיה ושירי ארץ ישראל היפה, לא תרצו להחמיץ את הספר "חמישה סיפורים על לושיק" של הסופרת חנה בן צבי-גורן. ספר מרגש ועדין על ילדה קטנה שמנסה לפלס נתיב משלה בינות לאידיאלים ולכללים בקיבוץ, בשנים שאחרי קום המדינה.
חנה בן צבי-גורן נולדה לפני 66 שנה בקיבוץ שלוחות. הוריה, ניצולי שואה, עלו לארץ ב-1947 והצטרפו לקבוצת שלוחות שישבה בפרדס חנה. חודש אחרי קום המדינה עלתה שלוחות על הקרקע.
"ההורים שלי עשו החלטה מאוד לא מובנת מאליה – לגדל את הילדים שלהם בצורה דמוקרטית", היא מספרת. "הם היוו דוגמה לחשיבה עצמאית ועודדו אותנו לחשוב ולומר את אשר על לבנו. אפשר לומר שהמרדנות הייתה מעין 'תנאי קבלה' למשפחת גורן".
חנה למדה בבית הספר המשותף של הקיבוצים הדתיים בעמק, בקיבוץ שדה אליהו. לאחר הצבא הייתה בין מקימי מעלה גלבוע, שם היא מתגוררת עד היום עם שלושה מבין ששת ילדיה. לאורך רוב שנותיה עבדה במסגרות חינוכיות שונות, שם נהגה לספר לילדים בגיל 5-4 סיפורים שונים, שהפכו להיות הבסיס של "חמישה סיפורים על לושיק".
"לושיק היא ילדה שגְדֵלָה בקיבוץ קטן. בתחילת הספר היא רק כמעט-בת-שלוש ובסופו היא כבר כמעט-בת-חמש. היא מוקפת באהבה של כל המבוגרים בחייה ובכל זאת לא את הכול היא מבינה, ויש אפילו דברים שהיא מפחדת מהם. לושיק הקטנה נדרשת לתושייה ולגבורה, כדי לפתח את עצמאותה בקיבוץ של אמצע המאה העשרים, בסביבה שחרטה על דגלה ערכים של שוויון, שיתוף, עבודה קשה וכמובן – הסתפקות במועט". (מתוך הספר)
הקיבוץ משתקף דרך עיניה של המחברת כמקום מורכב לגדול בו. מצד אחד, המסגרת הברורה והנוקשה, שכוללת לינה משותפת, שוויון מוחלט ואורח חיים צנוע (על גבול הסגפנות במונחים של היום). מצד שני, יש הרבה אושר ושמחת חיים, שמתארים לקורא האורבני חוויות שהוא יכול למצוא רק בסרטים כמו "הוא הלך בשדות" או "נועה בת 17".
כשחנה נשאלת עד כמה ילדי דור הוואטסאפ יכולים להזדהות עם גיבורים שנולדו בעידן אחר, תמים הרבה יותר, היא אומרת, "יתכן שילדים מוצאים קווי אישיות או אירועים שמזכירים להם את עצמם אבל אני בעיקר חווה אצלם אהדה וסימפטיה. נוכחתי לדעת שילדים אוהבים לאהוב את הגיבורים בסיפורים שלי, אפילו שמדובר על תקופה רחוקה מאוד מבחינתם. הסיפורים שלי מרתקים אותם, משעשעים אותם, לפעמים מפחידים אותם, ותמיד הם מבקשים שאקריא עוד ועוד. זה אומר בעיניי הכל".
למה בחרת בכתיבה לילדים ולא נניח ברומן ביוגרפי למבוגרים?
"שאלה טובה. אני לא בטוחה שיש לי תשובה חד-משמעית לשאלה הזאת. יש לי מה לספר למבוגרים, בעיקר בנוגע להורות, אבל הסיפורים על לושיק, שהם בעצם עליי, הם הדרך שלי לפגוש את ילדותי. למה להוציא אותם בדרך של כתיבה לילדים? אני חושבת שזה בזכות החיבור שלי לילדים שגרם לי ליהנות מהקהל ומהפורמט".
אם הסיפורים של לושיק הם עלייך למה כתבת בגוף שלישי?
"זו הייתה בחירה מודעת להתרחק מעצמי, שמאפשרת לי יותר מרחב יצירה. זה היה כמו להסתכל על זה מהצד. בדרך זו יכולתי לראות את המצבים השונים בהבנה בוגרת ואפילו בהומור. אם הייתי כותבת ספר זיכרונות יתכן שהייתי נופלת לתוך קלישאות".
התנהגות מרדנית של הגיבורה
הספר שיצא בהוצאת ספרי ניב נכתב כבר לפני כמה שנים, אבל לקח לחנה זמן להחליט על הוצאתו לאור. "בהתחלה נבהלתי: זה נורא יקר, אולי לא יאהבו אותו. הייתי צריכה זמן", מספרת חנה ומוסיפה: "בסופו של יום אני מאמינה שכל דבר קורה בזמן הכי מדויק לו".
איזה תגובות קיבלת על הספר?
"כל מי שהסיפורים (עוד לפני שהפכו לספר) הגיעו לידיהם, אהבו אותם מאוד. ילדים – קהל היעד העיקרי של הספר – בהם ילדים שעבדתי אתם והנכדים שלי, קיבלו את הספר בהתלהבות ובהתרגשות ובעיקר ב'אפשר עוד סיפור?'".
מה הם אהבו בספר?
"הם אהבו הרבה דברים, אבל מה שריתק את הילדים הוא נושא הלינה המשותפת. גם אלה שגדלו וגדלים בקיבוץ של ימינו. זה נראה להם זר, מוזר ורחוק מאוד, כמעט כמו סיפורי האחים גרים. היה להם קשה לתפוס את הרעיון, שאבא ואמא מביאים את הילד בלילה לבית הילדים ומשאירים אותו שם. הם לא נתנו לי להמשיך בקריאה עד שאסביר להם לעומק מה זו לינה משותפת. כילדה לא אהבתי את זה, אבל אין בי כעס ואין התחשבנות. תמיד ידעתי שכל המבוגרים אהבו אותי ואת כל הילדים. שלוחות באמת הייתה ועודנה כפר שמגדל כל אחד מהילדים בו. גם מבוגרים התחברו לספר שלי. נסעתי להוצאה לאור, נסיעה של שעה וחצי, וכל הדרך הקראתי את הסיפורים לנהג. הוא הקשיב, התעניין ושאל שאלות. זו הייתה שמחה גדולה לגלות שאנשים מתחברים בדרך הזו ליצירה שלי".
הסיפור הראשון בספר נקרא "החלפת מצעים" והוא בעצם סיפור על תושייה. "אני מספרת על לושיק, שבגיל שנתיים וחצי התעוררה באמצע הלילה והחליפה מצעים לבד כדי שלא יגלו שברח לה פיפי", משתפת חנה ומבקשת להדגיש שלא מדובר בפחד מהמטפלת הרעה. "להיפך, אני מאוד אהבתי את המטפלות שלי ולא ראיתי אותן כדמות מפחידה או מאיימת, רק שזה משהו שמעיד על חוש אחריות שהתפתח אצלי בגיל מוקדם. אני מאוד אוהבת את הזיכרון הזה. אני זוכרת שהייתי מאוד גאה בעצמי. אני זוכרת כמה כיף היה לי להיכנס בחזרה למיטה עם פיג'מה יבשה".
הסיפור השני הוא "הג'ירפה והזברה". זה עוד סיפור שחנה הייתה מספרת לילדים וראתה כמה הם אוהבים. "לילה אחד ראיתי ג'ירפה וזברה על המרפסת של בית הילדים", היא נזכרת בדמיון המפותח של חנה הילדה. "הלכתי מהר לחפש את הג'ירפה והזברה ועד שהגעתי הם 'נעלמו'. הוספתי לסיפור כל מיני פרטים שאני זוכרת אותם באופן כללי. מה אכלנו בפעוטון, איזה קולות היו. ברחתי מבית הילדים בכל הזדמנות. היה לי מאוד קשה לישון ללא הוריי. אימא שלי גם לא אהבה את הרעיון ונהגה להגיע אלינו בערבים שוב ושוב כדי לוודא שאנחנו מכוסים. היא גם בחרה להתנדב כשומרת לילה כדי להיות קרובה אלינו. אני זוכרת את עצמי כבר בגיל שלוש מסכמת עם עצמי ׳הילדים שלי ישנו איתי'. אני חושבת שזה הקטע שהכי השפיע עליי. המטפלות היו כמובן מדהימות, אבל אני חושבת שילד צריך לישון בבית של הוריו".
הסיפור השלישי מדבר על הסתפקות במועט: "חביתה משש ביצים". "הקטע של האוכל היה מאוד דומיננטי בחיי", היא מספרת. "באותה תקופה לא קיבלנו מתנות והכל חולק שווה בשווה. אני זוכרת שהפריע לי שמישהו אחר מגביל את כמות האוכל שלי, ותמיד רציתי עוד. אפשר להגיד שזה היה (ועדיין) סוג של רעב רגשי. שיא הסיפור, שכולו סביב ההתרגשות והמשמעות של יום הולדת שלוש, היא מתנה מדהימה שקיבלתי מסבתא שלי – חביתה משש ביצים שלא נדרשתי לחלוק עם אף אחד".
הסיפור הרביעי בספר נקרא "אל מטע התמרים". זה סיפור של בריחה אל העבודה של אימא במטע, שהיה מחוץ לקיבוץ. "כילדה שנאתי טיולים וסבלתי מהם מאוד", נזכרת חנה. "זה פגע בתדמית שלי בעיני הילדים וגם בעיני עצמי. עד היום יש לי פחד ממאמץ גופני קשה. הילדה בסיפור מתחלחלת מהמחשבה על טיול רגלי ארוך וכדי להימנע ממנו היא יוצאת לריצה ארוכה באותה המידה אל אימא במטע התמרים".
הסיפור האחרון הוא "על שוויון ועצמאות". "אני זוכרת את ההתרגשות ביום העצמאות שקיבלנו בגדים חדשים. היה שם איזה עניין של התווית על החולצה. הגננות חשבו שצריך להסיר אותה (מה שנכון) ואני חשבתי אחרת. הם אמרו לי שאם לא אשתף פעולה, לא אוכל להצטרף לצילום הקבוצתי של ילדי הגן. זה לא עניין אותי. לא תפסתי את זה כעונש. נורא נהניתי מכל הקטע, במיוחד בגלל שניצחתי והורשיתי להצטרף לצילום עם התווית".
המשותף בין כל הסיפורים, לדבריה, הוא ההתנהגות המרדנית של הגיבורה. "זו התנהגות לא אופיינית במקום שהוא כל כך טוטלי, שבו הציות למסגרת לא נתון לוויכוח, ועדיין זה קורה. ילדות כמו לושיק עדיין מחפשות את מקומן במסגרת. לשמחתי ידעתי לקחת מהקיבוץ את הדברים הטובים ולהתעלם מהדברים שהיו פחות נוחים לי".
דברים השתנו. לטובה ולרעה
בנקודה הזו חנה עוצרת לרגע, כאילו מהרהרת במה שאמרה, ואז מוסיפה מייד הבהרה: "חשוב לי שיאהבו את לושיק, שיתחברו לאופי שלה ולהשקפת העולם המיוחדת שלה".
על איזה ערכים גידלת את ילדייך?
"תחשבו ותעשו מה שנכון בעיניכם כל עוד אתם לא פוגעים בזדון באף אחד. אני באה מקיבוץ דתי ובעלי בא מבית חרדי. שנינו לא המשכנו בדיוק נמרץ בדרך שהותוותה לנו בילדותנו, אבל בחרנו להישאר בקהילה דתית עם מערכת חינוך דתית, מתוך רצון שילדינו יכירו את ערכי הדת והמסורת ויהיו חופשיים לבחור מה שנכון להם. היה חשוב לנו להעביר לילדים ולנכדים ערכים של חופש, כבוד ואחריות אישית".
עד כמה השפיעה עלייך הילדות בקיבוץ?
"מאוד. זו תבנית נוף מולדתי, בצורה הכי פשוטה של המילה. אני זוכרת ניחוחות וצלילים שאי אפשר למצוא בעיר, שהפכו את הילדות שלי לקסומה והם באים לידי ביטוי בספר שלי. מצד שני, אני זוכרת שהייתי הולכת לבקר בעיר ומאוד קינאתי בריח של האוכל שעולה מהסירים בצהריים. אני לא גדלתי עם ריח של בישולים".
מה דעתך על השינויים בתנועה הקיבוצית?
"דברים השתנו. חלק לטובה וחלק לרעה. הקיבוץ שלי הופרט ואני לקחתי חלק בתהליך הזה. ההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה, כי הם הקימו קיבוץ סוציאליסטי ושוויוני וזה נראה להם כמו בגידה ברעיון הקיבוצי. עם זאת, אני זוכרת שאבא אמר שקיבוץ הוא צורת החיים הנעלה ביותר מבחינה מוסרית בתנאי שהוא מחזיק את עצמו ולא נשען על המדינה".
יש עוד מקום לקיבוץ בחיים שלנו?
"יש קיבוץ בחיים שלנו והוא השתנה כי אנחנו השתנינו. הקיבוץ הוא עדיין קיבוץ מבחינת החיבור והערבות ההדדית ובקיבוץ הילדים פוגשים את המבוגרים בעבודתם ומוזמנים להשתלב בה ברגע שהגיעו לגיל המתאים. לחיות בקיבוץ משפיע ברמה המקומית וגם מעבר לה וזה לא שונה מאוד ממה שהיה פעם. הפרט רואה את עצמו כחלק מקבוצה, חלק מרעיון. בעיניי זה מבורך".
כמה חשובה לך התדמית של הקיבוץ כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפורים שלך?
"חשובה. בוודאי שהיא חשובה. התנועה הקיבוצית – על כל ההשפעות שהיא ספגה לאורך השנים – היא חלק מחיי וחלק ממי שאני. אני בת קיבוץ ונמנית גם על מקימי קיבוץ. היה חשוב לנו לאמץ עקרונות וערכים ובאותה מידה היה חשוב לנו ללמוד ממה שהיה ולהתאים את זה אלינו. אני זוכרת שהקמנו את מערכת החינוך בקיבוץ והחלטנו במודע שאנחנו רוצים שההורים יהיו מעורבים, בניגוד למה שהיה מקובל כשאני הייתי ילדה".
מה הלאה? יש עוד ספרים בקנה?
"לושיק היא קצת קטע סדרתי אצלי – אז כן, יש עוד, ויש במגירתי גם סיפורים שאינם על לושיק, אז יש למה לצפות".
