איך דווקא במוסד הסיעודי מצאה אוגניה חברות ולמה לא הייתה לה סיבה לשבת לבד בחושך? הדי בן עמר חושב מחשבות לא כל כך רעות על דמנציה
אמא של חניה זוגתי-לחיים-ארוכים הלכה בחודש שעבר לעולמה.
קצת מוזר לי לכתוב זאת כך, כי האישה הזו, האצילית והיפה והרגועה תמיד בהתנהלותה, אוגניה מדווינסקי היה שמה, הלכה לעולם אחר ולא נמצאה כאן אתנו מזה הרבה שנים. אומנם בגופה הייתה פה בעולמנו זה ואף התגוררה בעיר בואנוס איירס שבארגנטינה, אבל רוחה לא הייתה כאן באותה מציאות שבה אנו, שאר בני משפחתה, חיים.
הכול החל יום אחד, כמו בסיפורי האגדות, אלא שכאן מדובר בסיפור מציאותי, לפחות מתוך אחת המציאויות שיתוארו כאן. אצל אימא של חניה אובחנו תופעות הולכות וגוברות של שכחה, עד שהגיע היום בו היא צלצלה אל גיסתי, אחותה של חניה, המתגוררת אף היא בבואנוס איירס, ובבהלה אמרה לה בטלפון שאיש זר מסתובב בבית שלה. אחות של חניה מיהרה לשם, רק כדי לגלות שהאיש הזר הוא אביה, עליו השלום כיום.
ככל שהתופעות של שכחה ובלבול התמשכו והתגברו קבעו הרופאים שאימא של חניה סובלת – או נהנית כמו שיסתבר בהמשך הדברים – מנגזרת של פרקינסון, שבמקרה שלה לא מתבטא ברעידות לא-רצוניות ואיבוד שליטה על אברי הגוף אלא בסוג של דמנציה, שמתבטאת בשכחה הולכת וגוברת של פרטים מחייה ואיבוד קשר עם המציאות.
או כמו שכבר אמרתי קודם – במעבר הדרגתי אל מציאות משל עצמה.
משום-מה מקובל על מרביתנו, אנשים מן השורה החווים מדי יום ביומו סוג של מציאות שבה אנו מאמינים שאנו חיים, שאכן זוהי מציאות שיש בה אלמנטים משותפים לכולנו או לפחות לחלק הגדול מביננו, ושזוהי אכן המציאות עצמה – האחת והיחידה הקיימת והנכונה.
והינה, כבר למדתי מניסיון החיים שלי עד היום שמספר המציאויות בהן חיים בני האדם מספרן כמספר בני האדם החיים בהן, לפחות. ומאחר שלא פעם אני פוגש גם באנשים שחיים במציאות שאינה אחת ואינה יחידה, אפשר אפילו לומר שמספר המציאויות בהן חיים אנשים עולה אפילו על מספר האנשים עצמם.
על כן אינני יודע לומר לכם כיום באיזו מבין המציאויות הללו חיה האמא של חניה שאותה אהבתי וכיבדתי מאוד, אבל אני כן יודע לומר לכם שזו הייתה מציאות שיש בה הרמוניה רבה ואפילו אושר לא-מועט.
וזה היה לחלוטין שונה ממה שידעה אמא של חניה במציאות הקודמת שאותה חוותה.
זה אפילו שונה ממה שיש במציאות שבה חיים מרבית האנשים האחרים שהזדמן לי להכיר בימי חיי. אולי בעתיד יזדמן לי להכיר אנשים החיים במציאויות שיש בהן הרמוניה ושקט ואפילו אושר לא-מועט, אבל בינתיים מדובר בחוויה נדירה בחיי.
המילה היחידה
אימא של חניה התחתנה עם האיש שאחר-כך נעשה לאבא של חניה ושל אחיה ואחותה, שהיה איש לא קל כל חייו, ועל כן אימא של חניה חיה במציאות הזו שבה אבא של חניה אמר את המילה. אפילו אין צורך להשתמש בביטוי "המילה האחרונה" כי בסך הכול זו הייתה המילה היחידה שנאמרה.
והינה, עם בוא הדמנציה, אימא של חניה החלה נהנית מכל יום שעובר – או כך לפחות נראה היה. היא חייכה ונראתה עליזה והיא חיה כמו שחכמי הזן מלמדים אותנו ואיש מאיתנו לא באמת מצליח לעשות זאת – לחיות כל יום בנפרד. לחיות כאן ועכשיו.
היא עשתה זאת באורח טבעי ביותר, אולי משום שכל רגע מצוי היה אצלה באמת בפני עצמו וכל יום היה יום נפרד, בלי קשר ליום שיהיה או לזה שכבר היה, ואף על פי כן אין להכחיש את מה שנראה היה לעין – היא הייתה מאושרת על פי דרכה.
במוסד שבו אימא של חניה התגוררה היו כמה וכמה נשים כמותה, וכמו אימא של חניה גם הן חיו במציאות הרמונית משל עצמן. הן התגוררו שלוש בחדר וכל אחת מהן הרגישה שהחדר בו היא מתגוררת הוא ביתה, ואין יותר מכך כדי להעיד שאכן זה היה הבית האמיתי שלהן.
מציאויות שונות
ביום שהוחלט במשפחה שאין יותר אפשרות שאימא של חניה תמשיך להתגורר במה שהיה עד אז ביתה, ושיש להעבירה בהקדם למוסד הסיעודי, כולנו היינו מזועזעים מהמחשבה ואפילו מדוכאים ועצובים במידה רבה, מאחר ובמציאות שבה אנחנו חיים ואותה אנחנו חווים ככה מקובל לחשוב ולהרגיש לגבי מוסדות שכאלו, אבל כאמור מדובר במציאות שלנו בלבד, וגם במילה "שלנו" אין להעיד כלום על המציאות הזו – המציאות שחניה אשתי ואני חווים, למשל, אינה אותה מציאות, ובאורח מובהק הדבר כך, ואנו חיים במציאויות שונות לחלוטין, כמו שעושים מרבית הזוגות הנשואים, למשל, וכמו שעושים לדעתי כל האנשים כולם, אבל במקרה של חניה ושלי, לשם הדוגמה, אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים האחד את השנייה והאחת את השני ומבחינתנו זוהי נקודת-השקה מספיקה בין העולמות.
לפעמים לא צריך יותר.
לאימא של חניה היו חברות במוסד הסיעודי שבו התגוררה, ואני חושב שזו הפעם הראשונה בחייה הבוגרים שהיו לה חברות של ממש. הן מאוד שמחו לפגוש האחת בשנייה כשהתעוררו בבוקר, ואפילו ניהלו שיחות מלאות עניין, ולא רבו אף פעם – זאת, משום שכל אחת ממילא דיברה על נושא אחר ממה שדיברה רעותה ללא קשר בין השאלות לתשובות וללא קשר בין הנושאים, ועל כן לא היו בשיחות נקודות השקה מספיקות כדי שניתן יהיה לריב עליהן.
האמת חייבת להיאמר כאן, שבעצם-דבר מרבית האנשים שלשיחותיהם אני מקשיב נוהגים בדיוק כך, אבל בניגוד לאימא של חניה וחברותיה שבמוסד, אצל מרבית האנשים להם אני מקשיב יש דווקא הרגשה – שהיא כולה אשליה – שיש נקודות השקה בשיחה ושעל כן יש להם די והותר סיבות כדי לנהל ויכוח הגון ואפילו ריב, ולפעמים הריב הזה אפילו יוצא מכלל שליטה והופך לברוגז מתמשך, ואפילו נותן סיבות נאות וראויות להיעלב.
והלוא מי ומה אנחנו ללא סיבה ראויה לעלבון וללא סיבה טובה לשבת בחושך לבד?
ועל כן אנחנו מביטים ברחמים ובחמלה וברגש עליונות מובן באנשים כמו אוגניה מדווינסקי, אמא של חניה זוגתי לחיים ארוכים, כי אנחנו בתוך תוכנו מבינים שאנשים, או נשים במקרה הזה, שאין להן סיבה אמיתית לריב, ולהיעלב אחת מהשנייה, ולהיפגע ולהיות ברוגז לתמיד או לפחות לזמן ממושך, הם אנשים שחיים בהזיה מתמשכת ואינם מחוברים כלל למציאות.
ומזלנו שאנחנו איננו כאלה.
