יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 10 08 113723

המשיחיסטים

4 דק' קריאה

שיתוף:

המצב הנוכחי אינו כיבוש, אלא רשות פלסטינאית שהיא פחות ממדינה. אין לה צבא, וצה״ל והשב״כ פועלים בה בחופשיותומסכלים מאות פיגועים בשנה. זה הפתרון הראוי בעתיד הנראה לעין. הוא לא פתרון אידיאלי, אך הוא עדיף על כל חלופה אחרת

ב-8 באוקטובר לא הייתי מעלה על דעתי שיהיה צורך לכתוב את מאמרי ״מדינה פלסטינית – איום קיומי״. מי יעלה על דעתו, אחרי טבח 7 באוקטובר, להסכין עם קיום מדינת טרור, והיא בהכרח תהיה מדינת טרור, בלב הארץ. שנוותר על גבולות בני הגנה, שנהפוך את גוש דן לעוטף הבא, שגבולה המזרחי של ישראל יהיה כביש 6, שרוחבה של ישראל בכמה מקומות יהיה קצת יותר ממחצית המרחק מגבול עזה לאופקים, שהותקפה בשבת השחורה, ושעל נתב״ג ניתן יהיה לירות גם באקדח מים?
למרבה הצער, היום, שנה אחרי, מתברר שדבקות דתית בדוגמות, חזקה יותר מכל הוכחה רציונלית. מי שממשיכים לדבוק ב״חזון שתי המדינות״ הם משיחיסטים. אמונתם בחזון הזה אינה רציונלית והיא מנותקת לחלוטין מן המציאות.
כפובליציסט, זה מתסכל. הרי מי שלא השתכנע מהמציאות שטפחה על פנינו באופן כל כך מוחשי וחד-משמעי – מאמר שלי, מנומק ככל שיהיה, ישכנע אותו? אך לא עליי המלאכה לגמור ואין אני בן חורין להיבטל ממנו. כי גם המובן מאליו צריך להיאמר, במיוחד כשמסתבר שהמובן מאליו אינו מובן מאליו.
סימפטום לשיח הישראלי הרדוד
שתי תגובות התפרסמו בעקבות מאמרי ״מדינה פלסטינית – איום קיומי״. מאמרו של אלישע שפירא ״איום קיומי רב פנים״ ומכתבו של יונה אייל: ״האיום היחיד על קיומה של ישראל הוא ממשלת נתניהו״.
אין כל קשר בין מכתבו של אייל לתוכן המאמר שלי. במאמרי, לא עסקתי כלל בשאלת האחריות על המחדל. אבל אייל מכניס לפי אשמים, כמו אריק שרון (כי לדעתי ההתנתקות הייתה טעות) ופרס (כי לדעתי אוסלו הייתה טעות). אייל טוען שכל מאמרי לא נועד אלא ״לזכות את נתניהו הכושל שלא רוצה להציל את החטופים״.
מאז 7 באוקטובר אני כותב שוב ושוב שנתניהו הוא האחראי למחדל ועליו להתפטר. נכון, איני כותב על כך ב״זמן קיבוץ״, כי אין צורך לשכנע את המשוכנעים. אך איך אייל הגיע לתובנה המוזרה שמטרת מאמרי נגד הקמת מדינה פלסטינית היא לגונן על נתניהו? יכולתי להתייחס לכך בביטול ובחיוך, אך איני מזלזל, כיוון שמדובר בסימפטום לשיח הישראלי הרדוד ולמצב הישראלי. מבחינת אייל, יש ״אנחנו״ ו״הם״. מי שנגד מדינה פלסטינית הוא ״הם״. אם הוא ״הם״ הוא בהכרח תומך נתניהו.
ובכן, אני מתנגד תקיף לנתניהו. מדיניות ההתמכרות לשקט, הפייסנות, ההבלגה וההכלה שלו, אפשרה לחמאס להפוך מארגון טרור לצבא טרור קטלני והביאה לטבח (ונודה על האמת, שהחריפים במתנגדיו היו שותפים לדרכו). אני מתנגד לו גם בשל תרבות השקר, השחיתות, הפלגנות, המהפכה המשטרית ואני מייחל ליום שבו הוא יסיים את תפקידו. אבל יש לי חדשות ליונה אייל.
ביום שנתניהו ילך, בעיות היסוד של ישראל ושל המזה״ת לא תיעלמנה. הרצון של איראן ושל גרורותיה להשמיד את ישראל לא ייעלם. חוסר הנכונות של הפלסטינים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל לא ייעלם. ולכן, עם או בלי קשר לנתניהו, יש לנקוט עמדה בנושא מדינה פלסטינאית. וכפי שטענתי במאמרי, שעורר את קצפו של אייל, הקמת מדינה פלסטינאית היא איום קיומי על ישראל. בניגוד לאייל, שפירא אכן התייחס לתוכן מאמרי ועמדותיי, ולכן יש טעם שאתייחס לתוכן מאמרו.
אלישע מציג ארבע חלופות שיש לבחור בינן: א. המשך המצב הקיים, כיבוש ושליטה בכוח על הפלסטינאים. ב. סיפוח ומתן אזרחות לפלסטינאים. ג. טרנספר לכל הפלסטינאים. ד. ״הסדר מדיני מוסכם שיוביל למימוש השאיפות האזרחיות והלאומיות של שני העמים״.
ככל הזכור לי, אלישע, בניגוד למרבית חבריו בקבה״א, דגל בעבר בתוכנית אלון, תוכנית הפשרה הטריטוריאלית. והינה, הרעיון הזה כבר אינו מופיע אפילו כאלטרנטיבה שיש לדחות אותה. גם האוטונומיה אינה קיימת אצלו כאלטרנטיבה.
רבין טעה כאשר חתם על ההסכם עם ערפאת
בנאומו המדיני טרם הרצח, הציג רבין את משנתו המדינית ואת הקווים האדומים שלו לקראת המו״מ על הסדר הקבע: ישות פלסטינאית שהיא פחות ממדינה, בגבולות שיכללו בשטח ישראל את בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, את ירושלים השלמה והאזורים הסובבים אותה, את גושי ההתיישבות והוא אף אמר שיש להקים עוד כאלה, וציין – ״כמו גוש קטיף״. אני חותם בשתי ידיי על חזונו של רבין, על משנתו המדינית כפי שהציג בנאומו.
עם זאת, אני מודע לטעותו הגדולה. עד אוסלו הוא נהג להקפיד על הפרדה בין מה שכינה ״אש״ף שטחים״ ובין ״אש״ף תוניס״. הוא שלל מו״מ עם ערפאת והכרה באש״ף, שמשמעותה הכרה בו כמייצג את העם הפלסטינאי כולו, שאינו מוכן להתפשר על טענת ״זכות״ השיבה, שמשמעותה הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלסטינאים. רבין טעה כאשר חתם על ההסכם לא עם הפלסטינאים ביו״ש אלא עם ערפאת, ואף אפשר לו ולצבאו להגיע ליהודה ושומרון ולעזה.
הישות, שהיא ״פחות ממדינה״, הייתה למדינה בפועל, כיוון שההגדרה הבסיסית של מדינה היא ישות שיש לה מונופול על הפעלת הכוח. השטחים שבידי ערפאת היו לישות טרוריסטית אלימה שטבחה ב-1,500 ישראלים בשנות הטרור הגואה אחרי הסכם אוסלו. מבצע ״חומת מגן״ שינה את המציאות ביהודה ושומרון. בשטחי A ו-B יש שלטון אזרחי של הרש״פ וחופש פעולה מלא לצה״ל ולכוחות הביטחון, שממשיכים להילחם בטרור ולסכל אותו. זה הפתרון הראוי גם לרצועת עזה ביום שלמחרת.
״הסדר מדיני מוסכם״ פירושו חיסולה של מדינת ישראל
אלישע מיתמם כאשר אינו מפרט מהו אותו "הסדר מדיני מוסכם״. לכאורה, אפשר לחתום על הסדר כזה על פי רעיונות יגאל אלון ורבין, אך זו אינה האמת. את משנתו המדינית של רבין חיסל אהוד ברק, כאשר מחק את כל ה״לאווים״ של רבין והפך אותם ל״הנים״ ולמעשה הציע מדינה פלסטינאית בקווי 4 ביוני 1967 ובירתה ירושלים עם ״חילופי שטחים״ סמליים. הצעתו המופקרת נדחתה בידי הפלסטינאים בדם ואש ותמרות עשן וברצח המוני של ישראלים במסעדות, באוטובוסים, בדיסקוטקים, בסדר פסח במלון ובלינץ’. וכאשר אולמרט שב והציע את הצעתו של ברק ואף הרחיק לכת מעבר אליה, אבו מאזן אפילו לא טרח להגיב עליה.
ערפאת ואבו מאזן דחו את ההצעות, כי לא כללו את ״זכות״ השיבה. אם אלישע תומך בהסכם על מדינה פלסטינאית בקווי 67' + ״זכות״ השיבה, הוא מציע ״הסדר מדיני מוסכם״ שיש לו היתכנות. רק שהסכם כזה פירושו חיסולה של מדינת ישראל.
אם אין הוא מוכן להסכם כזה, הוא למעשה נגד ״הסכם מדיני מוסכם״. ואם נישאר בשלוש הברירות האחרות שהוא הציג, אנחנו אבודים.
רשות שהיא פחות ממדינה
אלא שיש פתרונות אחרים. המצב הנוכחי אינו כיבוש, אלא רשות פלסטינאית שהיא פחות ממדינה, כפי שרבין רצה, אך מאז ״חומת מגן״ היא באמת פחות ממדינה. יש לה נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, רשויות מקומיות, בתי משפט, משטרה, שב״כ, בתי כלא, שגרירויות ברוב העולם. אומנם חופש ההצבעה לאזרחיה אינו ממומש, אך זה בשל החלטתו של אבו מאזן למנוע בחירות, כיוון שהוא יודע שחמאס ינצחו בהם בקלות. זו רשות שהיא פחות ממדינה, כי אין לה צבא, וצה״ל והשב״כ פועלים בה בחופשיות ומסכלים מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים מדי שנה.
זה הפתרון הראוי בעתיד הנראה לעין. הוא לא פתרון אידיאלי, אך הוא עדיף על כל חלופה אחרת. יש לקוות, שלעתיד לבוא, נוכל לחתום על חוזה שלום עם מדינה ירדנית פלסטינאית, שתשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, ושטחי A ו-B, בגבולות סופיים שעליהם יוסכם בין הצדדים, וכן מרבית רצועת עזה, יהיו מובלעת ירדנית-פלסטינאית מפורזת בתחום שטחה של ישראל.

תגובה אחת

  1. למעשה לא היה אף פעם מו'מ אמיתי עם הפלסטינאים כמו שתוענת ד"ר עינת וילף .הפלסטינים בעצם דחו את כל מה שכבר הוצע להם משום שהם אינם מוכנים להשלים עם עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית כאן . דבר זה בא לידי ביטוי בחוסר נכונות לוותר על זכות השיבה ופליטות הניצחית .רק כאשר ישלימו עם עצם קיומנו כאן , אפשר יהיה להגיע להסדר ממשי של שתי מדינות לשני עמים .בנתיים אפשר לאמץ את הצעתו של עמוס ידלין על צעדים חד צדדיים שתבצע ישראל בכוון של הפרדות ( לא התנתקות) אזרחית מהפלסטינאים תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל בגדה המערבית (לחימה בטרור) .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן