המשפחה נגד הַחֲבֵרָה הטובה: מי יהיו היורשים בעיזבון החבר? 

טיפול מסור אינו מהווה בהכרח השפעה בלתי הוגנת אסורה על מי שרוצה לערוך צוואה לטובת המטפל 

חבר קיבוץ ערך צוואה, עליה חתם בפני שני עדים, בה ציווה את רכושו: "כספים בבנקים", "דירה בקיבוץ או כל זכות אחרת" – לשלושת ילדיה של חברתו הטובה מהקיבוץ וקבע שהם יורשיו לפי צוואתו. לבני משפחתו הקרובים, אחותו ואחיינים (מאחות אחרת שנפטרה) הוא לא הותיר כל חלק מעיזבונו. שמונה שנים מאוחר יותר, הוא הלך לעולמו.  

ה"יורשים לפי הצוואה" ביקשו להורות על "קיום הצוואה" (נקרא להם: המבקשים), אך בני משפחת המנוח התנגדו (נקרא להם: המתנגדים) וביקשו לבטל את הצוואה ולחלק את הירושה לבני המשפחה. באמצעות עו"ד ורד לוי הם טענו, בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה וכן שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת של חברתו. לדבריהם, "המנוח היה קל דעת ומוגבל בשכלו, טרף קל לאנשים שרצו לנצל אותו". הם סיפרו שהמנוח לא שרת בצבא בשל "מוגבלות שכלית התפתחותית, והשתלב בקהילת הקיבוץ, שם זכה לתמיכה ועבודה". לדבריהם, "אחותו ניסתה לגונן עליו, אך מפאת המרחק ומרוץ החיים, לא יכלה לעשות זאת כפי שרצתה". הם טענו שהמנוח הולך שולל על ידי אמם של המבקשים שמונתה לשמש "אפוטרופוס רפואי" למנוח. היא "ניצלה את היכרותה עם המנוח ונקודות התורפה שלו, התגייסה לטפל בו, להתקרב אליו, לבודד אותו ממשפחתו, כדי לנצל אותו ולקבל את רכושו". מנגד, סיפרו המבקשים, באמצעות עו"ד מיכאל דותן, כי אמם, "הייתה במערכת יחסים חברית עמוקה, הדוקה ורציפה עם המנוח, שנשמרה במשך עשרות שנים, מאז ילדותם המשותפת בקיבוץ ועד לפטירתו של המנוח. הם ציינו שבני משפחתו של המנוח לא לקחו חלק בטיפול בו, ובשנים האחרונות לחייו היה נתק מוחלט ביניהם.  

השופט מחמוד שדאפנה אמר שלא הוכח שהייתה פגיעה ביכולת המנוח לערוך צוואה ולהבין את משמעותה. מימצאים רפואיים מאוחרים (שבע שנים לאחר עריכת הצוואה), הראו ש"המנוח התמצא במקום, בזמן ובאדם, דיבר לעניין, היה צלול, הבין והיה מודע למצבו". חברי קיבוץ, "חבריו של המנוח מילדות שהכירו אותו עשרות שנים, חיו עמו בקיבוץ והיו שכניו, העידו על התנהלותו העצמאית". משכך פסק השופט, כי במועד הצוואה המנוח היה כשיר לערוך צוואה ולחתום עליה. 

אשר לטענת המתנגדים בדבר "השפעה בלתי הוגנת", הסביר השופט, כי עליהם היה להוכיח ש"הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, ושהיא נעשתה מתוך השפעה אסורה". אין די ב"חשש להשפעה" אלא נדרשות הוכחות משמעותיות לקיומה. השופט התרשם מהחברות הממושכת בין המנוח לאמם של המבקשים ש"דאגה למנוח באופן מסור, הייתה עמו בקשר יומיומי, השקיע בו מזמנה, תמכה בו, והייתה שם בשבילו כל השנים". לצד כל אלה, הדגיש השופט, המנוח "המשיך לקבל החלטות ביחס לעצמו באופן עצמאי ולא היה תלוי בה באופן בלעדי". המנוח קיים קשר עם אנשים רבים. הוא לא היה מנותק ומבודד מהסובבים אותו ולא היה נתון להשפעת חֲבֶרְתּוֹ בלבד באופן המעורר חשד להשפעה בלתי הוגנת. היא או ילדיה לא נכחו בעת עריכת הצוואה ולא הוכחה מעורבות מצדם. רק כחודשיים לפני פטירתו מסר המנוח לחברתו עותק מהצוואה.   

המבקשים הציגו תמונות שלהם עם המנוח בשלבי החיים השונים, בעוד שהמתנגדים לא צרפו אף לא תמונה אחת מאירוע משפחתי עם המנוח. המנוח נפגע מיחס בני משפחתו, אמרו המבקשים והדגימו זאת בבקשת המנוח, במכתב בכתב ידו שמסר לעורך הדין (שערך את הצוואה), בו ביקש שאיש מבני משפחתו לא יתערב בצוואתו. השופט סיכם: "יחסי המנוח עם משפחתו היו מורכבים וכללו נתק ממושך".  

"שוכנעתי", אמר השופט, ש"המנוח ביקש לתת ביטוי להכרת התודה ולהערכה שהוא חש לחברתו ובני משפחתה עבור היחס, הדאגה והעזרה שהעניקו לו". הוא בחר לעשות זאת בצוואתו. "זה היה רצונו ואותו יש לכבד".  

השופט דחה את ההתנגדות לקיום הצוואה ופסק ש"חתימת המנוח ותוכן הצוואה שיקפו את רצונו החופשי והאמיתי". הוא הורה לקיים את הצוואה לטובת המבקשים וחייב את המתנגדים לשלם להם 15,000 שקלים הוצאות המשפט.