פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רוצה לייצר גבינות * אצל שירי ברוך נעלי, לשעבר מורה להתעמלות, זה אפילו לא קרה בבוקר אלא ברגע אחד גורלי, באמצע ירח הדבש בהודו * מאז היא כבר הספיקה להקים דיר עיזות ומחלבה ומאז ממשיכה להמציא את עצמה מחדש בתחומים חדשים כמו ריקוד ויוגה
*תמונה ראשית: שירי ברוך נעלי ומקרר יישון הגבינות של מחלבת "דיר עזיז"
הטיפוס למושב כנף במכונית הוא דיי קצר, כמה דקות אבל למרות החום הכבד – הנוף המרהיב שנגלה לך ככל שאתה תופש גובה הוא משהו שקשה להיגמל ממנו. אני מחכה לשירי ברוך נעלי ליד האזור המשקי במושב. להבדיל ממרבית המושבים בארץ, במושב כנף הרפתות, היקבים, מרכזי המבקרים וכל הפעילות החקלאית-תיירותית – הכל בנוי מחוץ למושב. שירי ורביד ברוך נעלי הקימו כאן את "דיר עזיז", משק העיזים שלהם.
שירי מגיעה רכובה בקלאב-קאר עם בגדי עבודה ואנחנו שועטים אל דיר העיזים של משק ברוך נעלי, דיר עזיז, ששמו ניתן לו על שם שרידי בית הכנסת העתיק שנמצא ליד המושב, דיר עזיז. את הלוגו של המשק והמחלבה לקחו מאיור הקשת שבכניסה לבית הכנסת העתיק שבו גם היום, עולים לתורה בני המצווה של המושב. האזור המשקי של כנף נראה כאזור שנאבקו עליו בעבודה קשה כדי להשמיש אותו מאזור הררי וסלעי למשהו שדומה לשטחי עבודה, עליהם ניתן יהיה להקים את הרפתות, הדירים ועוד.
את העיזות הראשונות בכנף רכשו ב-2009 מפלג אברוצקי, בעל משק עין כמונים, המגדל כבר שנים ארוכות עיזים אלפיניות. "התחלנו עם 67 נקבות ושני זכרים," משחזרת שירי, "מאז לא גדלנו בהמון – היום העדר מונה 120 חולבות, זה היה כבר קצת יותר וקצת פחות, כאשר הגבול שלנו הוא ב-150 חולבות. לא מעניין אותנו יותר מ-150, כמו שלא מעניין אותי להיות המפעל השישי של תנובה, מה שמעניין אותנו זה להכיר כל אחת מהבנות (העיזות) ולא לאבד את הפרופורציה."
למה דווקא אלפיניות?
"האלפיניות הן בכמות ייצור החלב כמו הזאנן הלבנות אך ההבדל הוא כאשר אתה מסתכל על סך החלב, החומר היבש שהוא חלק מהחלב הוא יותר גבוה מהזאנן. המומחים אומרים שיוצאת יותר גבינה מהן, אני לא ממש יודעת לגבי זה. כשגרנו במרכז היה לנו עם זאנן.
"בהתחלה עבדתי בדיר הכבשים של 'מרינדו' כדי להתמקצע – הגענו לכנף עם ידע מאיזשהו קורס במשרד החקלאות שעשינו על גידול עיזים, אבל אין כמו ניסיון מעשי. אנחנו עדיין לומדים, ועם המחלות החדשות שמגיעות כל הזמן אתה כל הזמן צריך ללמוד."
להבדיל מפרות ומכבשים התחושה בדיר עיזים תמיד שונה. העיזות נורא סקרניות וכולם ניגשות לראות מי הגיע, במה מדובר וכמובן אם יש מה לנשנש. אנחנו עוברים בין המכלאות השונות ומגיעים לפעוטון, עדר של כ-60 נקבות צעירות וכמה זכרים. משם אנחנו עוברים ליד המכלאה של שלושה זכרים מבוגרים, הוותיקים של העדר ושירי מלטפת את "חואן החתיך" שמתענג על ליטופיה אך נרתע ממני. שירי שמכירה את שמות כל העיזות והעיזים, עוברת אומרת בחיוך: "הם חיים מה זה טוב. הם נותנים עבודה כמה חודשים ושאר השנה הם לא עושים כלום."
שירי עוברת בעדר החולבות הצעירות, שכולן מתנפלות ומתקרבות אליה וקוראת להן בשמותיהן בגילוי חיבה ואהבה. "הן הבנות שלי, אהובותיי," היא אומרת לי. משם אנחנו עוברים ליד עד של חולבות מבוגרות יותר, בנות 8 חודשים (עם שני זכרים מופרדים לידן). "אנחנו נותנים להן הריון פעם בשנה. השנה יש לנו 60 נקבות שנולדו אבל לא הגענו למצב של עודף נקבות. חשבתי שאני ימכרו אבל אז מגיע איזה גל מחלות מחורבן, הורג לי איזה 10 או שנכנס תן, שועל או זאב ומחסל לי גדיות. יש פה מלא טריפות, גם נמיות טורפות את הכי קטנות. אין סגירה הרמטית.
ומשם ליונקיה, שם שירי מטפלת בגדיות ובגדיים שנולדו לפני כחודשיים. כללית עיזים חיות 9-10 שנים במצב אידאלי. "אני לא משאירה את הזכרים יותר מידי," מספרת שירי, "כי אני לא רוצה את הגנטיקה שלהם בעדר, אבל אנחנו מוכרים עיזים למשקים אחרים."
העבודה בדיר העיזות אינה קלה. מידי בוקר קמים שירי ורביד ועובדים בדיר. שתי חליבות ביום: בחמש וחצי בבוקר חליבה ראשונה ובחמש אחר הצהרים חליבה שניה. בין לבין יש לדאוג להאכלת החולבות והיונקות וכמובן לשמירה על הניקיון ובריאות הדיר.
צמוד לדיר עומד מכון החליבה של משק ברוך נעלי: "התחלנו עם משהו קטן ולאט לאט גדלנו," אומרת שירי "וזה הכל בזכות רביד, שהוא עוסק בעיקר במחשבים, אבל מאז שעברנו למושב הוא נהיה גם וגם וגם, גם מחשבים וגם חקלאות."
מהתעמלות לייצור גבינות
להבדיל מהדיר שנמצא באזור התפעולי שמחוץ למושב, דווקא את המחלבה וחנות הגבינות החליטו בני הזוג להקים ליד הבית. כאן ניצב "מקרר אמון" – מקרר עמוס בשלל הגבינות הטעימות שמייצרת שירי, כך שחברי המושב יכולים לגשת אליו 24/7 ולרכוש גבינות ולשלם בביט או בפייבוקס. בנוסף, מי שמכיר יודע שיש גם יינות מיקב טרה-נובה ומיקב תל, דבש למכירה של חן דרייליך, דבוראי מכנף וגם ירקות שבני הזוג מגדלים.
ייצור גבינות הוא לא מדע טילים אבל בהחלט עסק מורכב הדורש יידע: "זה תלוי במיליון דברים, יש המון משתנים," מסבירה לי שירי ומצביעה על רשימה שכתובה בטוש על הקיר, "למשל זו רשימת הגבינות שלי אז כל גבינה יש להם את הטמפרטורה שלה (חימום החלב) ולכל גבינה יש את תוספת המחמצת שלה. האנזים הוא מקריש ולחלק מהגבינות צריך אנזים, לחלק לא. 'פרומעיזה' למשל היא גבינה בלי אנזים, גבינה טריה ורכה מבפנים. זו, למשל, גבינה שקוראים לה 'נחל' על שם הבת האמצעית שלנו ויש לי 'נחל' עם זרעי קוסברה, 'נחל' עם עלי דפנה ו'נחל' טבעית. וזו גבינת 'הגולן', גבינה בצבע בזלת, גבינה קשה מועשרת בפחם, כשהבסיס הוא כמו של גבינת גאודה. זו נקראת 'רוקפורטית' עם עובש מכוון שהכנסתי, כך שלכל גבינה נחוץ ידע אחר."
את בת של חקלאים?
"מה פתאום? גדלתי באחוזה, חיפה, עירונית לחלוטין, גדלתי שם בלי שום מגע לאדמה או חקלאות. התגייסתי לחיל אוויר ומאז למעשה לא חזרתי לחיפה. הייתי 'אופר' אחרי זה, גרתי בכל מיני מושבים, למעשה לא חזרתי לגור בשום עיר מאז. לא יכולה לגור בערים, הבנתי שאני צריכה טבע ושקט. עד היום אני לא אוהבת ערים."
ובמה עסקת?
"הייתי מורה לספורט. כבר כשהייתי ילדה ידעתי שאני אהיה מורה לספורט. כילדה ונערה הייתי ספורטאית, הייתי בהתעמלות קרקע ומכשירים וכאשר זה הגיע לשלב של התעמלות במכון וינגייט ההורים שלי אמרו סטופ. הם לא רצו, לא התאים להם כל הסיפור של הסעות, ההשקעה וכו'. אני מאוד רציתי, אז אמרתי שאם לא אהיה ספורטאית אהיה מורה להתעמלות ואביא ילדות להצלחה.
"אז אחרי הצבא נרשמתי למכון וינגייט ללימודים אקדמאיים, ארבע שנים, סיימתי מורה עם התמחות של התעמלות קרקע מכשירים לגיל הרך. עבדתי עבור עיריית רעננה, עיריית נתניה, גני ילדים, לימדתי שחיה אחר הצהרים, הייתי באטרף.
"ואז הכרתי את רביד – ואחרי ארבעה חודשים ביחד היה לי ברור שזה האיש שלי. רביד הציע לי נישואים, התחתנו ב-2005. למעשה הייתי מורה להתעמלות ממש מעט, לימדתי בחוגים ולא בבתי ספר. כשהגענו לגולן לימדתי בבית ספר. מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי."
אז רגע, התחתנתם והמשכת לעבוד כמורה להתעמלות?
"אז זהו, בירח דבש שלנו, הייתי מסטולה מעיפות, באחד הטראקים שעשינו בצפון תאילנד, ישבתי על איזה נהר, מצחצחת שיניים ואז עפה לי טבעת הנישואים למים. נכנסתי להתקף חרדה ואמרתי לרביד: 'תקשיב, יש פה סימן'. הוא אומר לי: 'סימן למה?' עניתי לו: 'זה סימן שאני לא חוזרת לעבודה'. אז רביד אומר לי: 'אז מה את רוצה לעשות?' ואמרתי לו: 'בא לי גבינות'."
זה עלה פתאום או משהו שחשבת עליו לפני כן?
"לא, לא, לא, זה פתאום עלה לי במקום, לא יודעת איך הגעתי לגבינות, הנשמה שלי רצתה את זה. אני לא ממש יודעת, אין לי הסברים לדבר הזה… זה קרה לפני 20 שנה והיום אני עושה את הגבינות באמת בהנאה ובכיף. אני כל כך שמחה שזו הייתה הבחירה שלי. עד שהגענו למקום של עכשיו, כשאני יושבת ואומרת לך את זה, הדרך הייתה ארוכה ולא פשוטה, אבל אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה."
אז איך מאזור רעננה התגלגלתם למושב כנף בגולן?
"חזרנו לארץ מירח הדבש ואמרתי לרביד: 'גבינות'. בשביל גבינות צריך חלב ומלכתחילה חשבתי על חלב עיזים. זו חיה שיצא לנו לפגוש, זו חיה עם אופי, כבשים ופרה זה משעמם. עם העיזים אני מסתכלת להם בעיניים וכאילו מרגישה מה הן מרגישות. היה לנו ברור שזה יהיה מעיזים ומחלב שאני אחלוב כי אין קיצורי דרך בחיים, שנינו לא מאמינים בקיצורי דרך. רביד הוא יותר איש מחשבים אבל אנחנו שנינו מטפלים בעיזים.
"גרנו אז במושב חירות, שכרנו שם דירה. היו שם חבר'ה שאמרו שהם עוזבים. שאלנו לאן? והם ענו לרמת הגולן. אמרנו 'משוגעים, מה יש לכם לחפש ברמת הגולן?' ואחרי שנה וחצי עזבנו את הדירה ועברנו לגור ברמת הגולן.
"מצאתי איזה מישהו שהסכים לתת לי כמה עיזים בהשאלה. בעלי הבית היו מהממים ואיפשרו לנו לגדל כמה עיזים, בנינו מכלאה קטנטנה. אז התחלנו עם כמה עיזים, ואני הייתי יוצאת איתם כל בוקר, מטיילת איתם במושב, נהייה לי ממש טוב להיות מחוברת לאדמה, רוחניקית כזאת. התחלנו לחלוב וראינו שזה מגניב אבל לא הצלחתי להכין שום גבינה. לא הצליח לי כלום. כל מי שאני מכירה למד ממישהו – אני לא למדתי מאף אחד ובהתחלה זה לא הלך, לא הלך, לא הלך עד שהצלחתי."
למרות כישלונותיה בהכנת הגבינות שירי לא התייאשה, כפי שלא התייאשה לאורך כל מה שעבר: "כשעברתי לתיכון רצו לשים אותי בכיתה טיפולית. בחטיבה עשו מבחנים וראו שאני צריכה להיכנס לכיתה טיפולית כי הציונים שלי היו נורא נמוכים. הייתי עם הפרעות קשב, אללה יסתור ואחותו. והכניסו אותי לכיתה טיפולית, לכיתה עם מפגרים.
"אז לא ידעו מה זאת הפרעת קשב אבל זה שהכניסו אותי לכיתה טיפולית יצר אצלי צלקת עם מחשבות כמו 'אני לא יכולה', 'אני טיפשה' וכך הלאה. וכנראה שהיה אצלי משהו פנימי שכל הזמן רצה להוכיח שאני לא כזאת. אני חושבת שכאשר מנמיכים מישהו וזה יושב לו באיזשהו מקום זה יוצר אצלו איזשהו דרייב. אז סיימתי תואר, עשיתי מה שרציתי – הוכחתי לעצמי שאני יכולה, על זה לא הייתי מוותרת לעצמי בחיים. ידעתי שאני יעשה גבינות כי אמרתי שאני יעשה גבינות!
הקמת דיר עזיז
"אז אני לא ויתרתי," ממשיכה שירי לספר, "יצא אז קול קורא של משרד החקלאות ומועצת החלב לחלוקת מכסות חלב. הגשנו את הבקשה וזכינו. אמרו לנו יש לכם מכסת חלב ושלוש שנים לממש אותה – תמצאו מקום ושטח ותקימו דיר ומחלבה.
"חרשנו את כל הארץ, היינו גם באזור רמת הנגב, חשבנו להקים חוות בודדים, חיפשנו מקום שנרגיש בו כמו בית. כאשר הגענו לכנף, החנינו את הרכב מעל המצוק, מול הכנרת והרגשנו בית, שזה המקום. גם שאלנו על הקהילה פה. יש פה משהו נהדר בכנף – אין פה צימרים שזה יתרון אדיר, אין פה תנועה רבה של אנשים, המושב יחסית קטן וזה מה שרציתי – שהילדים שלי יוכלו לטייל יחפים ברחוב ובביטחון, מחפשת את השקט בחיים. באזור המשקי יש לנו אטרקציות מושכי קהל. בזמנו גם לא היו הרבה אנשים שרצו להתקבל והמושב נתן שטחים חקלאיים. נתנו לנו כאן מתנות, גם המדינה וגם המושב."
בני הזוג קיבלו 1.7 דונם חלקה א' למגורים, 5 דונם לפיתוח עסקי (יזמות חקלאית, חלקה ב') ו-30 דונם חקלאיים. "את השטח החקלאי אנחנו משכירים כרגע לגד"ש בחוזה שנתי מתחדש ועדיין חולמים לגדל שם בעצמנו את האוכל של העיזים כמו בחו"ל.
"אז את כל המתנות הללו הציעו לנו אז אמרנו 'לא ניקח? ניקח!'. התחלנו עם מכלאה קטנה, קיבלנו הר טרשים, רק לפנות את השטח ולהכשיר אותו עלה לנו 30 אלף שקל. לקחנו הלוואות, לקחנו את כל מה שאפשר. השנים הראשונות היו צפופות מאוד. קיבלנו מענקים ממשרד החקלאות שאיפשרו לנו להגשים את החלום – קיבלנו מתנות, גם להיות פה זו מתנה מבחינתי ולאט, לאט, לאט הרמנו את הפרויקט הזה."
להחליט לייצר גבינות קיבלת בפתאומיות. תמיד היית בטוחה שאת נמצאת במסלול הנכון בהחלטה שקיבלת?
"אני יכולה להגיד לך שבשבע השנים הראשונות לא הוצאתי את האף שלי מהדיר – הייתי רק בדיר. למדתי לגדל את העיזים. ילדתי שלושה ילדים, עדיין לא יצרתי גבינות, הייתי רק בגידול בעלי החיים ואת כל החלב מכרנו לתנובה שעד היום אנחנו מוכרים לה חלב. יום אחד הגיעה אלינו דורית קבביה, מדריכת צאן של משרד החקלאות ושאל אותנו אם יש לנו עובד. אמרנו לה איזה עובד? היא אמרה לנו שאנחנו זכאים לפי כמות ייצור החלב אנחנו זכאים לעובד זר. מאז ראיתי את האור. קיבלנו עובד זר, הצלחתי לצאת קצת מהדיר ואז התחלתי להתנסות בגבנות יותר, אז גם התחילו לצאת לי גבינות אמיתיות."
זה היה אחרי הלימודים ברופין?
"למדתי גבנות במכללת רופין במשך שנה, אצל ד"ר ירמי יצחקי, שלימד אותנו את התיאוריה. הקורס היה עיוני ולא הבנתי מה אני עושה שם וזה לא עזר לי לעשות גבינות. מפה לשם ידעתי את התיאוריה ולא הצלחתי ורק אחרי שנים, כשהפנאי התפנה לי הצלחתי להבין מה צריך לעשות ומה אני עושה.
"היום אני נהנית לייצר גבינות, הן יוצאות לי טעימות. עד אז הייתי מכינה גבינות בסיר. ואז בקורונה רביד אמר לי: 'צאי מהסיר, בואי נבנה מחלבה קטנה'. רביד רצה בהתחלה שנקים את המחלבה ליד הדיר, כדי שיהיה קל לשנע את החלב. אני רציתי ליד הבית. הגבינה מיוצרת בשלבים ולפעמים זה לוקח 48 שעות, מלבד היישון. אז רציתי שזה יהיה קרוב לבית וזה יהיה נורא נח לי. בין לבין אני מרימה סיר אוכל לכולם, עושה כביסה, ככה נח לי יותר."
בין הובי לפרנסה
ענף הגבינות בארץ רווי, בעיקר בגלל היבוא והמדינה כבר לא מחלקת מכסות חלב חדשות בנדיבות כמו פעם. למעשה, יש היום עודף ייצור חלב עיזים בישראל. "יש יותר מידי ייבוא, יש יותר מידי תחרות," אומרת שירי, "יש יותר מידי מכל וכל מיני דברים. אז אותי זה לא מעניין להגיע לגודל של מחלבה גדולה, זה לא קורץ לי אפילו. ובאו אליי כמה פעמים והציעו לי, 'בואי תגדילי, נמכור, נעשה' – לא רוצה, תעזבו אותי בשקט. בשבילי זה בין הובי לפרנסה וכרגע הדיר והמחלבה זה מספיק כדי לכסות את עצמו ויותר. בגדול, כשאני מכינה את הגבינות אני עובדת בערך, בשום גבינה אני לא שוקלת, אני מעריכה בערך בידיים, ככה וככה."
זה לא עושה לך בעיה של אחידות במוצרים ?
"יש בעיה של אחידות אבל היא לא בעיה מבחינתי, והלקוחות יודעים את זה ואפילו אומרים לי שהטעם היה שונה ואני אפילו מבסוטה על זה. עדיין ממשיכים לקנות כי זה טעים. הגבינה מדברת באותה שפה אבל זה משתנה, לפעמים יותר מלוח לפעמים פחות. בגלל זה גם אין לי שום סיכוי להגיע לחנויות כי הן דורשות שזה יהיה בדיוק."
כאן המקום להגיד שמחלבת 'דיר עזיז' נמצאת בתהליכי רישוי וכיוון שכך מוכרת את הגבינות על בסיס אירוח, כלומר כל הגבינות נמכרות אך ורק במקום ולא נשלחות או נמכרות לחנויות. בנוסף, שירי עורכת סיורים לקבוצות, "מאוד חשוב לי להראות את הדיר והעיזים. אחר כך אנחנו עוברים למחלבה ואנשים טועמים את הגבינות. אגב, אני מכינה גם מאפים, לחמים מהגבינות והירקות שלנו, כל מיני, אני מאוד אוהבת להתעסק עם אוכל.
"את כל הדיר והמחלבה אנחנו עושים ביחד – רביד עדיין איש מחשבים אבל גם עוסק בחקלאות. הוא מתחיל את הבוקר בדיר, המאמץ הוא של שנינו וגם הוא בשביל הנשמה שלו צריך את העיזים. אנחנו קמים בחמש בבוקר והולכים לחליבה. זו לא עבודה פשוטה אבל מאוד מספקת. אני לא נמצאת בתודעה של 'קשה לי'. אמנם יש לנו עובד תאילנדים אבל הוא עובד חצי מהשבוע ברפת של שכן, כי רוב השנה אין לי מספיק עבודה לתת לו. אבל הנשמה שלי ושל רביד זקוקה לחיבור הזה, להרגיש את העשיה. רביד גדל בבית מאוד ציוני והוא ידע שהוא רוצה לעבוד את האדמה ואין מצב שהוא יעזוב את ייצור המזון ולהיות חלק מהדבר הזה. אנחנו אוהבים את זה כשאתה אוהב משהו באמת אין מצב שתעזוב את זה."
לשירי ורביד ברוך נעלי שלושה ילדים – קסם הגדול, בן 18, יצא בקרוב לשנת שירות במסגרת "התנועה החדשה"; נחל בת ה-16, לומדת בפנימיה הימית מכמורת מיוזמתה ויהל הצעיר, בן 14 עולה לתיכון.
אנחנו יושבים ומנהלים שיחה על הגלגולים שכולנו עוברים וממשיכים לעבור בחיים.
"הגלגול האחרון שלי אחרי הגבינות, היה כאשר החלטתי שאני רוצה לעשות יוגה," אומרת שירי. "כמו כל דבר, גם כאן יצאתי ללמוד – למדתי שנתיים והיום אני מורה ליוגה. חד משמעית אני יכולה להגיד שהדבר הזה, היוגה, הוא ריפוי משוגע בכל המישורים של הבן אדם, פיזי, נפשי, רוחני, ריגשי, לטיפול בגיל המעבר, להמון קשיים שאנחנו הנשים והגברים עוברים. אז זה הגלגול החדש שלי וכמובן אני משלבת את ייצור הגבינות והטיפול בעיזים עם היוגה. אז אני עושה יוגה במושב עם חברות שלי, לא מעוניינת כרגע לעשות מזה כסף ואני עושה את זה בשביל הנשמה."
