הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד?

ישנן הרבה דרכים וגישות כיצד לגשת אל מריבות בין אחים ואחיות, כיצד לגשר או לפתור את המריבה וכיצד לעזור לילדים ללמוד לחיות יחד.  מניסיון אישי אוכל לומר שאין אמת אחת או דרך אחת, ומה שעובד למשפחה מסוימת לא בהכרח יעבוד לשנייה. על בשרי ובשרם של ילדי ניסיתי מספר גישות ועם הזמן למדתי מה עובד עבורנו ומה לא.  עם זאת אני מאמינה שיש כמה קווי יסוד בסיסיים, עליהם נכון לבסס כל ניסיון שכזה לפשר, לגשר ולקרב בין אחים

הימים הם ימי בידוד, לפחות עבור מי שזכו בתענוג המפוקפק הזה כמונו. משפחות, משפחות אנחנו נסגרים בדלת אמותינו, מי בהרכב מלא ומי בהרכב חלקי – אמא, אבא ושלושה ילדים; אמא, ילדה וחתול; אמא ושלושה ילדים כי אבא צריך להמשיך לעבוד וכדומה. אם עד עכשיו חשבנו שאנחנו בסך הכל יודעים להסתדר זה עם זה, הנה הגיע המבחן האמיתי – הבידוד המשפחתי. הרי אין כמו תנאי קיצון כדי לחלץ קצת אמת מתוך השגרה המנומנמת.

הפסוק המפורסם מספר תהילים, קל"ג, אמנם אומר: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אבל כמעט כל הורה שמגדל יותר מילד אחד, ידע לומר שאחוז ניכר מהזמן אחים שגדלים זה עם זה באותו הבית, לא רק שאינם יושבים יחד בהכרח – אלא שזה גם לא תמיד נעים. מריבות בין אחים הן נחלתן של משפחות רבות, אצל מי יותר ואצל מי פחות, וזו אחת ההתמודדויות הכי קשות להורים, בטח ובטח בבידוד. רק לא מזמן פרצה פה מלחמת עולם שלישית, בין הבן הבכור שלי לבין אחותו הקטנה, סביב השאלה מי יישב בראש השולחן בארוחת הערב. העניין הלכאורה כה פעוט הזה התגלגל לממדים של צעקות וכמעט מכות.

אז מה עושים?

ישנן הרבה דרכים וגישות כיצד לגשת אל מריבות בין אחים ואחיות, כיצד לגשר או לפתור את המריבה וכיצד לעזור לילדים ללמוד לחיות יחד. מניסיון אישי אוכל לומר שאין אמת אחת או דרך אחת, ומה שעובד למשפחה מסוימת לא בהכרח יעבוד לשנייה. על בשרי ובשרם של ילדי ניסיתי מספר גישות ועם הזמן למדתי מה עובד עבורנו ומה לא. יחד עם זאת, אני מאמינה שיש כמה קווי יסוד בסיסיים שעליהם נכון לבסס כל ניסיון שכזה לפשר, לגשר ולקרב בין אחים.

עקרון ראשון וחשוב מאין כמותו הוא להכיר בקיומם של רגשות קשים ולאשר אותם. אנחנו נבהלים כאשר ילד אחד שלנו צועק במהלך מריבה עם אחיו "אני שונא אותך" ומנסים להרגיע, לומר לו משפטים כמו "מה פתאום שונא, הוא אח שלך", או "אתה לא שונא אותו, אתה פשוט רוצה את הצעצוע הזה". כאשר אנחנו מבטלים את רגשותיו של הילד, גם אם הביע רגשות קשים כלפי אחיו, אנחנו מבטלים חלק ממנו. הרי גם אנחנו מרגישים לעיתים כעס, תסכול, זעם, קנאה ואפילו שנאה. אנחנו רוצים לתת לילד שלנו לגיטימציה להרגיש את מה שהוא מרגיש ואחר כך נוכל ללמד אותו כיצד נכון לבטא את הרגשות הללו. נוכל לומר לו, למשל, משפט כמו "אני מבינה שאתה ממש כועס על אח שלך שתפס לך את המקום. אתה יכול לומר לו את זה במילים במקום לדחוף אותו".

עקרון שני ומאוד חשוב הוא לנסות ולהימנע מהשוואות בין הילדים. מריבות רבות בין אחים נובעות מהצורך של כל אחד מהם לקבל הכרה במקומו וייחודיותו. כאשר אנחנו מנסים כל הזמן להשוות בין הילדים ולהראות להם ש"כולם אותו דבר" – אנחנו למעשה הולכים כנגד הצורך של ילדינו בהכרת הייחודיות שלהם ויוצרים ביניהם תחרות סמויה. במקום לדאוג שהיחס שלנו אל הילדים יהיה שוויוני, שמה שהם מקבלים מאיתנו, גם חומרית, יהיה שווה – עלינו להתמקד בצרכים האישיים והייחודיים של כל אחד מהם. במקום להצהיר על אהבה שווה כלפי כל הילדים, נראה לכל ילד כיצד אהבתנו אליו היא ייחודית.

עקרון שלישי ואחרון, לבינתיים, הוא לעזור לילדים ללמוד כיצד למצוא בעצמם פתרון לבעיה ולא למהר לפתור הכל בעצמנו. זה לא אומר שאנחנו לא מתערבים, בטח ובטח כאשר המריבה מתעצמת למגע פיזי. זה רק אומר שאנחנו מתערבים בצורה מודעת ובמידה.

איך עושים את זה? מה שעובד אצלנו בבית הוא מהלך בו אני (או אבא שלהם) קודם כל מכירים במה שמתרחש – "אני שומעת שאתם צועקים וממש כועסים אחד על השני"; אחר כך אנחנו מנסים לתאר, ללא שיפוטיות או השוואה, את מה שאנחנו חושבים שקורה – "אתה רוצה לשבת בראש השולחן וגם את ממש ממש רוצה את זה" ולתאר את הבעיה בצורה כמה שיותר פשוטה – "זו באמת בעיה, כשיש שני ילדים ורק מקום אחד בראש השולחן". השלב האחרון הוא לעודד אותם לדבר ולחפש פתרון – "אני בטוחה שאם רגע תנשמו ותדברו תוכלו למצוא פתרון שיתאים לשניכם".

חשוב לציין, כי הרבה ממה שתיארתי כאן למדתי מתוך קריאה בשני ספרים מרתקים. הראשון נקרא "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" והשני נקרא "אחים ללא יריבויות". שניהם פרי עטן של אדל פייבר ואליין מייזליש.

זה כמובן לא תמיד מצליח כבמטה קסם. זה לא עובד במאת האחוזים – יש ילדים שכועסים ומסתגרים וזקוקים לזמן כדי לדבר ויש כאלה שתמיד מצליחים למצוא איזה עץ לטפס עליו, (תרתי משמע) וקשה להם לרדת. זה מהלך שדורש תרגול והתרגלות, שלנו ושלהם. אני יכולה לומר בפה מלא שאחרי כמה שנים שבהם אני מתרגלת את זה עם הילדים שלי, השניים הגדולים בני ה-10.5 ו-8, כבר מנהלים שיחות מרתקות של פתרון בעיות בעצמם. עד כדי כך שברגעים האלה אני מרגישה כבר ממש מיותרת.

תמונה | שאטרסטוק