מוחמד יוסף אבו טועמה – מדריך לגידול תות שדה, שה"מ
ד"ר לידן פלאח-בלוק – תחום הגנת הצומח, אגף ענפי שירות, שה"מ
ד"ר מולי זקס – תחום קרקע מים והזנת הצמח, אגף ענפי שירות, שה"מ
הקדמה
בעקבות התבססות גידול תות שדה במצע מנותק, ובמקביל, התגברות הבעיות הקשורות במחלות קרקע בגידול זה והצורך בהתייעלות ייצור השתילים, הולך ומתפתח השימוש בשתילי גוש גם בגידול בקרקע.
ברור כי שימוש בשתילים חיוניים הוא הבסיס לכל גידול מוצלח, ולכן חשוב מאוד לשתול את שתילי האם במצע מנותק חדש. תות שדה גדל ומתפתח על כל מצע: טוף, צמר סלעים, פרלייט, כבול, קוקוס ותערובות אורגניות עם פתיתי קלקר ביחסים שונים, כשלמצעים אחדים יתרונות על פני אחרים, אך השיקולים בבחירתם יתמקדו בעיקר בהיבטים מקצועיים וכלכליים.
הרכב הזנים במשק
תכנון תמהיל הזנים בחלקה יתחיל כבר בשלב המשתלה, כך שהרכב הזנים בה ישקף לרוב את תמונת המצב במשק.
זני תות השדה הגדלים במצע מנותק נחלקים לשתי קבוצות:
הזנים הבכירים – זנים הנשתלים בשטח בתאריך 10-20 בספטמבר ומתחילים להניב בראשית נובמבר.
בקבוצה זו נכללים זנים כמו (מתן), פלס ואיה.
זני הביניים – זנים הנשתלים בשטח מ-9/20 ועד 10/4 ומתחילים להניב במחצית הראשונה של נובמבר.
בקבוצה זו נכללים הזנים דורינה, תמוז ואודם.
כיום כבר ברור כי המחירים הטובים מתקבלים בתחילת העונה, כשבחודש ינואר, כנראה בין הגל הראשון לגל השני, חלה ירידת מחירים, איכות הפרי יורדת ורק את הפירות שאיכות מעולה מצליחים לשווק. איכות טובה של פרי מתקבלת מגל ראשון של הזנים הבכירים וזני הביניים, כך שמגוון זנים יבטיח אספקה רציפה. עניין זה חשוב לכשעצמו, כיוון שבתקופה זו אין מחסור בשווקים, ואם יוצאים מהם, קשה מאוד לחזור ולתפוס מקום.
חלוקת הזנים תלויה מאוד בגודל המשק: משק גדול יכול להשתמש במגוון זנים, בעוד שבמשק קטן, שגודלו 2-5 דונמים, עדיף להתמקד בשני זנים בלבד: %70-%80 זן בכיר, ו-%20-%30 זן ביניים או זן רגיל. במשק שגודלו עשרות או מאות דונמים, אפשר לחלק את הזנים בהתאם לתוכניות השיווק, לדוגמה: %70 מהשטח זנים בכירים, %20 זני ביניים ועוד %10 זנים ניסיוניים חדשים.
בחירת הזנים תיעשה על סמך ניסיונם האישי של המגדלים.
מקור השתילים
כדי להבטיח שתילים לעונת השתילה שתחל בחודש אפריל, מומלץ למגדלים להזמין מבעוד מועד את שתילי האם מהמשתלות המאושרות ומבוקרות על ידי השירותים להגנת הצומח ולביקורת במשרד החקלאות (כיום יש שתיים כאלה: משתלת רומנו ומשתלת אפי יוסף), ושחומר הריבוי בהן ממקור תרבית רקמה (מריסטמי).
חומר ריבוי נקי, כלומר שתילי אם שנמצאו נקיים בבדיקת מעבדה, הוא הגורם המרכזי המשפיע על ייצור שתילי השדה, מבחינת הכמות, האיכות והבריאות של השתילים המיוצרים במשתלה, וכן על רמת היבול העתידית בשדות המניבים.
מניסיון העבר ובהסתמך על מחקרים וניסויי שדה המשווים בין שתילי אם ממקור מריסטמי לשתילים ממשתלות שדה או משדות מניבים, עולה כי לשתילי אם שמקורם בתרבית רקמה (מריסטמי), יש יתרון בולט.
חלקת הגידול
לגידול משתלת תות שדה בוחרים בחלקה המרוחקת ככל האפשר מהשטח המניב. באירופה ובארה"ב מקובל לגדל משתלה באזורים הרחוקים מאות קילומטרים משטחי הגידול המסחרי, כדי למנוע מעבר של מחלות ומזיקים מחלקות הגידול למשתלות. מומלץ לגדל את חלקת המשתלה בשטח פתוח וללא הצללה בכלל. משתלת תות השדה תלויה תמוקם בתעלות גידול, ומומלץ להשתמש בתבניות קלקר מתוצרת עין כרמל או אחרות. אורך התבנית 102 ס"מ; מידות הפנים שלה: 8Χ10 ס"מ; גובהן ההתחלתי של התעלות בנקודה הנמוכה ביותר יהיה 1.80 מטר, ובנקודה הגבוהה ביותר: 2 מטרים. רצוי שאורכן הכולל של התעלות לא יעלה על 30 מטרים. בחממות שבהן אורך התעלות גדול מ-30 מטר, יש לחלקן למקטעים באורך 30 מטר ולנקזן בהתאם. המרחק הרצוי בין מרכזי התעלות הוא 120 ס"מ, ובמרווח זה אורך התעלות בדונם הוא כ-833 מטר. יש להקצות מרווח לשביל ברוחב 1.7 מטר בחזית הפנימית של המבנה, ושביל של מטר אחד בסוף התעלות ובצדדים. מומלץ לסלול שבילי בטון ברוחב 1.2 מטר, כדי לאפשר תנועה נוחה לשינוע ולעבודה.
מצע הגידול
המצע המתאים ביותר לגידול משתלה תלויה הוא מצע המכיל תערובת מצע כבול בינוני עד גס, המאופיין סופית בדרגת פירוק בינונית במרקם בוצי של H6–H5, ומטופל בגיר או בדולומיט (3-6 ק"ג/מ"ק). כמות המצע הדרושה לדונם תעלות נטו (833 מטר) היא 8.33 מ"ק. מומלץ להשתמש במצע חדש, אם בעבר גידלו בו תות שדה, ואם בכל זאת נעשה שימוש חוזר במצע, חובה לחטאו במתאם סודיום במינון של 7 ליטרים לדונם. את תבניות הגידול המשומשות (קלקרים) יש לחטא בתמיסת כלור (אקונומיקה) בריכוז של %1-%1.5 בריסוס ישיר על התבניות לאחר פינוי כל שאריות המצע הישן ולפני המילוי במצע החדש.
מערכת ההשקיה
לכל תעלת גידול מקצים שלוחת טפטוף בעלת טפטפות מווסתות בספיקה של 1.7-0.6 ליטר לשעה, במרווחים של 15-20 ס"מ. מומלץ ששלוחת הטפטוף תהיה אל-נגר, אך אין חובה בכך. יש להבטיח הפרדה בין הזנים השונים בממשק ההשקיה ולהתקין מחשב השקיה שיפקד על שלוש משאבות דישון בו-זמנית.
בנוסף למערכת הטפטוף, נדרשת מערכת המתזה או פוגרים שיוצבו בהתאם להמלצת היצרן ולנתוני השטח:
4.0-3.0 מטרים בין הקווים ו-4.0-2.0 מטרים בתוך הקו בין מערפלים אל-נגר בעלי ספיקה של 5.5-22 ליטר/שעה. מערכת זו תשמש לשיפור האווירה בחממה בתקופת התפתחות השתילים. יש להבטיח מכל רזרבי של 2 מ"ק לכל דונם למקרה שאספקת המים להשקיה לא תהיה סדירה.
איסוף מי נקז – יש להבטיח את זרימת מי הנקז בתעלות שבהן ממוקמות תבניות הגידול. מי הנקז ינוקזו באמצעות צינור משורשר מכל שורה אל צינור ניקוז ראשי בקוטר 4" בניצב לתעלות, אשר יוביל את מי הנקז אל מחוץ למשתלה או לתעלה אוספת רוחבית. נציין כי מי הנקז של משתלת התות יכולים לשמש להשקיית גידולים אחרים.
המשתלה
גידול השתילים במשתלה התלויה יחל בתחילת חודש מאי. שתילי האם יישתלו במרכז התבנית במרווח של 80-100 ס"מ בין שתילי האם.
זני תות השדה אינם מפתחים שלוחות במידה שווה (תכונה של זן), ולכן המרווחים בין השתילים ייקבעו בהתאם לזן; כדי להקל בקביעה זו, מוינו הזנים המקובלים כיום לשתי קבוצות:
קבוצה א' – בעלת כושר גבוה לפיתוח שלוחות, ובה נכללים זנים כמו: מתן, לביא, תמוז ודורינה.
קבוצה ב' – בעלת נטייה מתונה לפיתוח שלוחות, ובה נכללים זנים כמו: פלס ונועה (6040).
הקצאת מרווחים גדולים יותר לזנים בעלי נטייה חזקה לפיתוח שלוחות אינה יעילה, משום שבמקרה כזה תעלה רמת החנקן לשם היווצרות כיסוי, ותיווצר בעיה אחרת: ברמת חנקן גבוהה מדיי הצמח ימשיך לפתח שלוחות בקצב מהיר גם ליד צמח האם, כך שהצפיפות ליד צמח האם תגדל וייווצרו שתילים ארוכים ודקים. לפיכך, אלה המגזימים במרווחים – יוצא שכרם בהפסדם.
דונם משתלה נטו בתנאים מיטביים תפיק 180-200 אלף שתילי בת.
הטיפול במשתלה
שותלים את שתילי האם בעומק שבו גדלו במשתלה. שתילה עמוקה מדיי עלולה לגרום לריקבון קדקוד הצמיחה (הלב) של העלים, בעוד שבשתילה שטחית בסיסי העלים לא יגעו במצע ולא תהיה צמיחת שורשים ראשוניים חדשים מבסיסי העלים. צמח האם ימשיך להיראות חי, אך לא יוכל לפתח שלוחות.
חשוב להדק את המצע סביב השתיל כדי ליצור עמו מגע ישיר. בשתילי גוש שבהם השורשים התחילו להתגלגל (התבגרו בגוש), מומלץ לפורר מעט את הגוש, כדי לשחרר את השורשים ולאפשר מגע ישיר ויעיל עם המצע, משום שבמגע רופף הגוש מתייבש, והמליחות בו עולה ועלולה לפגוע בשתיל עד כדי המתתו, מבלי שהמליחות בחלקה תעלה כלל.
שותלים במצע רטוב ומפעילים את משטר ההשקיה במהלך השתילה. מקובל להשקות 1.5-2 מ"ק לדונם בכל השקיה ב-2-8 השקיות ליום, ומקפידים על נקז בכמות של %20-%30. השקיות במהלך השתילה ובסיומה מאפשרות את יצירת המגע בין שורשי השתיל לבין המצע (הדבקה), כדי להבטיח קליטה מיטבית.
שותלים כל זן בנפרד ובין זן לזן משאירים מרווח חיץ ריק, כדי להימנע מערבוב זנים בהמשך.
לאחר שתילת שתילי האם לא מבצעים עבודות מיוחדות פרט למעקב אחר התפתחות השתילים והופעת השלוחות, כשמכל צמח אם אמורות להיווצר שלוחות אחדות. את השתילים הראשונים שנוצרו מהשלוחות, נועצים בתבנית הגידול בסמוך לשתילי האם. חוזרים על פעולת הנעיצה אחת לשבועיים-שלושה. גם בשתיל השני שנוצר מהשלוחות. מקפידים על פיזור אחיד של השתילים בתוך תבנית הגידול, כדי לאפשר מרווח לאוורור בין השתילים. בהמשך מגיעים לרצף של שתילים בתבניות מסביב לשתילי האם. מנעיצת השתיל השלישי מאפשרים לשתילים להתפתח באופן חופשי באוויר כלפי מטה.
במהלך החודשים יוני, יולי ואוגוסט לא מבצעים פעולות אגרוטכניות מיוחדות במשתלה, אלא מסתפקים במעקב אחר התפתחות ובריאות השתילים ובטיפול הנחוץ בהתאם לתוצאות הניטור.
מאמצע אוגוסט עד סופו קוצרים את השתילים, ממיינים אותם ומעבירים להשרשה.
השקיה ודישון
השקיית המשתלה נחלקת לשלושה שלבים:
1. קליטת השתילים – לאחר השקיית ההנחתה, שמתבצעת מיד לאחר השתילה, ממשיכים להשקות השקיות טכניות להקלה על קליטת השתילים, במנות קטנות, 2 עד 4 פעמים ביום, לתקופה של 14-10 יום. השקיית ההנחתה וכן ההשקיות הטכניות הן השקיות בהמטרה ובטפטוף ואפשר להגיע לנקז של %40-%50 בשלב זה.
2. התבססות – ממועד קליטת צמחי האם ובטרם הספיקו לפתח שלוחות – מומלץ לבצע המטרה במתזים לשם צינון האוויר (מתזים בעלי ספיקה של 40-70 ליטר לשעה) כמה פעמים ביום, דקות אחדות בכל פעם. ממשיכים בהמטרה עד להופעת שני מפרקים בשלוחה. את צמחי האם מדשנים בהשקיה במערכת הטפטוף בלבד, כשמערכת ההתזה מספקת להם מים ללא דשן.
3. פיתוח השלוחות – בשלב זה משקים בטפטוף ומצננים בהמטרה מדי יום, כשבימים חמים ממטירים כמה פעמים ביום. השקיות בטפטוף אמורות להחזיר למצע את צריכת המים; וההמטרה מיועדת לצנן את האוויר מסביב לצמח, כדי להחזיר את הטמפרטורה לטווח האופטימום לגדילה – באופן זה תמשיך התפתחות תקינה של השלוחות.
שתילי בת שהתפתחו במשתלה צפופה (שלוחות), דקים, רגישים למחלות, ולאחר שתילתם בשדה הם צונחים, והתאוששותם תהיה מורכבת יותר. גם קליטתם בשדה תהיה קשה והתפתחותם איטית.
דישון
כאמור לעיל, מדשנים את המשתלה דרך מערכת הטפטוף, כלומר מספקים לצמח את יסודות המזון שהוא זקוק להם, בריכוז המתאים, במי ההשקיה בטפטוף. יש להבטיח ריכוז של 20 ח"מ (חלקי מיליון) זרחן P, וריכוז אשלגן מיטבי של 60 ח"מ K צרוף. חנקן מספקים לצמח בתחילה בריכוז מועט יחסית של 40 ח"מ N, ולפי עוצמת הצימוח מגדילים או מפחיתים את הריכוז.
משטר הדישון החנקני במשתלה משפיע על התנהגות צמחי תות שדה לא רק במשתלה בהגברה או בצמצום התפתחות השלוחות, אלא גם לאחר העתקתם לחלקות חודשים רבים לאחר מכן. שתיל שהתפתח במשתלה בתנאי מחסור בחנקן, ימשיך להיות חלש גם בשדה, גם אם תנאי הגידול בחלקות יהיו מיטביים. גם עודף חנקן במשתלה לא יקנה יתרון להתנהגות הצמח בחלקות המניבות בבוא העת, אלא יגרום לגידול מופרז, לריבוי מוגזם של שתילים, לצפיפות יתר ולעלייה בלחות היחסית בתוך נוף השתילים, אשר עלולה לגרום להתפרצות של מחלות נוף בכלל, ושל מחלת האנתרקנוז בפרט.
כאשר מזמינים דשן נוזלי, יש לדאוג לכך שיכיל גם תוספת של יסודות קורט בריכוז המקובל.
לעתים עלולים להופיע סימני מחסור ביסודות קורט ובמיוחד בברזל. אם אכן מופיעים סימנים כאלה, יש להוסיף כילאט ברזל (סיקוויסטרין או תכשירים מקבילים על אותו בסיס) בריכוז של 1.8 ח"מ (30 גרם ברזל %6 בכילאט EDDHA או בכילאט אחר הזמין ב-pH הגדול מ-7.0).
החמצת מי ההשקיה
במהלך הגידול יש להחמיץ את מי ההשקיה בחומצה חנקתית, גופרתית או זרחתית, במיוחד כאשר משתמשים בדשן מור ודומיו. ה-pH הרצוי הוא 6-6.5. בנושא זה יש להיוועץ במדריך.
שימו לב: החומצות מסוכנות מאוד, לכן המגדלים נדרשים לנקוט משנה זהירות בשימוש בהן – מומלץ לנעול מגפיים, לעטות כפפות גומי, ללבוש סינר גומי ולהרכיב משקפי מגן.
זכרו כי יש להוסיף את החומצה למים ולא להפך. אין להוסיף מים לחומצה!
החומצות משווקות באריזות גדולות, ולכן יש ליטול חומצה מהמכל בכמויות קטנות בעזרת משאבה טלסקופית מפלסטיק. מומלץ לשפוך כמות של 5 ליטרים חומצה בעזרת דלי מפלסטיק, אל מכל המים, ולאחר כל הוספה לבחוש היטב ובעדינות.
במערכת הדישון יהיו שלושה מכלים בנפח מומלץ של 500 ליטר כל אחד (כמתואר בטבלה 3 שלהלן) ושלוש משאבות דישון, הנדרשות לפעול במקביל. יש להזריק את החומצה לפני הדשן ולכן נקודות ההזרקה צריכות להיות בהתאם.
ראה טבלה 4 בהמשך
בקרת ההשקיה והדישון
בקרת ההשקיה והדישון נעשית על ידי המגדלים בעזרת ערכות שדה ובמעבדות שירות השדה.
הבקרה על ידי המגדלים מבוצעת, כאמור, באמצעות ערכות, הכוללות מד-מוליכות וכן ערכות לבדיקת חנקה, כלוריד ו-pH. בתחילת הגידול הבדיקות הכימיות ייעשו באופן יום-יומי, ובהמשך אפשר להסתפק בבדיקות 4-3 פעמים בשבוע. לצורך הבדיקות יש להתקין כלים לאיסוף מי טפטפת ומי נקז. יש לאסוף בכלים נפרדים את כל כמות מי הטפטפת ומי הנקז מהשקיה אחת (רצוי מההשקיה השנייה), ומומלץ להיוועץ בנושא זה במדריכים.
הערכים הרצויים של המדדים שנבדקו במי הטפטפת ובמי הנקז, כפי שנמדדו באמצעות הערכות מופיעים בטבלה 9 שלהלן והם עלולים להשתנות בהתאם לטיב מי ההשקיה בחלקה ולכמות הדשן הניתנת לגידול. הערכים שבטבלה 9 מבוססים על דישון ב-1 עד 1.5 ליטר "מור" או דומיו (בתוספת החומצות) ו-EC של מי ברז = 0.8 דציסימנס/מטר.
הגנת הצומח
עישובים
עשבים מסוימים מתחמקים ומצליחים לנבוט ולהתפתח גם במצע חדש. יש לתלוש אותם בעודם קטנים, שכן תלישת עשב גדול כרוכה גם בתלישת שתילי תות השדה, הנמצאים בקרבתו, ובגרימת נזק חמור. עשבי בר אינם רק מתחרים בצמח על המים והדשנים, אלא גם מהווים מוקד להתפרצות פגעים. יש לחזור על פעולת העישוב פעמיים עד שלוש פעמים בחודש.
הדברת פגעים
את טיפולי ההדברה במשתלה ניתן לחלק לכמה סוגים:
1. טיפולים מונעים הניתנים בקביעות, כגון הדברת חרקים מוצצים, ובמיוחד ציקדות, האחראיות להעברת מחלות הפיטופלסמה: Green Petal, Aster Yellows. הטיפולים ייעשו מדי שבוע בחומרים מונעים או כטיפול ארוך טווח (בעיקר בהגמעה). את הטיפולים הללו יש לבצע בכל מצב, הן אם נצפתה פגיעה והן אם לאו.
2. טיפולים נגד פגעים שטרם הופעתם אין טיפול מונע, אולם משהופיעו – מטפלים וממשיכים לטפל באופן שגרתי או לאחר ביצוע מעקב אינטנסיבי מאוד. טיפולים כאלה יינתנו נגד מחלת הקימחון (מחלה קשת הדברה בתות השדה) ומחלת האנתרקנוז.
3. טיפולי תגובה נגד פגעים שרק כאשר הופיעו יטופלו, כגון: אקריות אדומות, כנימות עלה (לרוב אינן מהוות בעיה), ערצבים וכתמי עלים למיניהם: רמולריה, מרסוניה ודנדרופומה.
תברואה במשתלה
משנשתלו שתילי האם במשתלה, יש להתיר אך ורק את כניסתם של מבצעי עבודה חיונית לשטח. כניסת אנשים שאינם מורשים הנה הרת-אסון, מכיוון שהם עלולים לגרום להעברתם של מזיקים ומחלות. כניסה לצורך ביצוע עבודה בשטח המשתלה תחייב טבילת נעליים בחומר חיטוי טרם ההגעה לשטח. הכניסה לאנשים המורשים תותר רק במעבר חיטוי הנעליים.
עובדים שיצטרכו להיכנס הן למשתלה והן לשטח המניב – ייכנסו בתחילה למשתלה וילבשו בגדים שלא לבשו לפני כן, ורק לאחר מכן ייכנסו לשטח המניב, כדי שלא יישאו עמם גורמי מחלות ויכניסו אותם למשתלה. נבגי פטריות ומזיקים שונים עלולים להיצמד לבגדים, לנבוט ולגרום למחלה תוך שבועיים.
רצוי להקיף או לגדר את המשתלה למניעת כניסה לשטח, במיוחד של בעלי חיים ואנשים זרים.
השרשת השתילים
תהליך ההשרשה יתקיים מתחת להצללה של רשת %30, ורצוי על שולחנות המוגבהים מהקרקע. לאחר הוצאת השתילים ומיונם, ייפסל לשתילה כל שתיל שבור, אכול, ששורשיו רקובים ושחורים, שהוא נגוע בכל מחלה או מעוות מסיבה כלשהי. שתילים שעברו את הבירור, ימוינו לשתי קבוצות גודל על פי קוטרם: קוטר שבין 8-13 מ"מ, וקוטר שבין 12-16 מ"מ.
בכל תקופת ההשרשה תינתן השקיה בהמטרה. מיד לאחר נעיצת השתילים תהיה השקיה זו בכמות גדולה וגדושה גם לצורך הידוק המצע. בימים הראשונים ממטירים כל כמה שעות. חשוב ביותר לשמור על סביבה לחה סביב השתילים עד להתפתחות מערכת השורשים. כעבור שבוע מהנעיצה מתחילים לרווח בין ההמטרות, ולקראת סוף השבוע השני מתחילים בתהליך הקשחת השתילים, שבו משקים פעם ביום או שמדלגים על ימים אחדים בין השקיה להשקיה.
תקופת ההשרשה אורכת כ-14-20 ימים ותיעשה לפני מועד השתילה המומלץ; כך לדוגמה, שתילים המתוכננים לשתילה ב-9/15, יישתלו להשרשה בגוש ב-9/1 בערך. משמעות הדבר היא שיש לסיים עד 1 בספטמבר את שתילת השלוחות בתבניות, לשם הכנת שתילי גוש.
שורשי השתיל המושרש בגוש בתום תקופת ההשרשה ולקראת השתילה ימלאו את כל הגוש, אך לא יהיו מלופפים בשטח הפנים החיצוני של הגוש. בכל מקרה שסידורי העבודה במשק יחייבו אחסון של השתילים ל-3-5 ימים, אחסון זה ייעשה בטמפרטורה של 0-8 מעלות צלזיוס.
האמור לעיל הינו בגדר עצה מקצועית בלבד ואינו מהווה חוות דעת מומחה לצורך הצגה כראיה בהליך משפטי. על מקבל העצה לנהוג מנהג זהירות, ושימוש או הסתמכות על המידע המופיע לעיל הינו באחריות מקבל העצה בלבד. אין להעתיק, להפיץ או להשתמש במסמך זה או בחלקים ממנו לצורך הליך משפטי כלשהו, ללא אישור מראש ובכתב של החתומים.
