רגע קבלת הבשורה על השחרור, המפגש בבית החולים והנכד שזוכר את כל הפרטים מהמקומות בהם הוחזקו. ורדה גולדשטיין מכפר עזה, שבנה ונכדתה נרצחו וכלתה ונכדיה חזרו משבי חמאס, משתפת בהתרגשות ובחששות וקוראת להביא את כל החטופים בפעם אחת
*תמונה ראשית: נדב גולדשטיין אלמוג מסיים תחרות חצי איש ברזל באוהיו ארה״ב. נרצח בביתו
את הרגע הזה, שבו התבשרה שבני משפחתה נכללים ברשימת החטופות והחטופים העומדים להשתחרר, נוצרת בלבה ורדה גולדשטיין מכפר עזה לעד. הרגע הזה היה עבורה קרן אור שהבליחה מתוך האפלה הגדולה. ורדה ובעלה דוד היו בטיול ותיקים בבולגריה, כששמעו בשבת בבוקר על המלחמה שפרצה בביתם בנגב המערבי. בדרכם ארצה הם התבשרו שבנם הבכור, ברוך הכישרונות, נדב (48) נרצח בממ"ד בביתו ויחד עמו נרצחה גם בתו הבכורה ים (20). עוד נאמר להם שכלתם, אשתו של נדב, חן גולדשטיין-אלמוג (48) נחטפה לעזה יחד עם שלושת נכדיהם, אגם (17), גל (11) וטל (9). הם הספיקו לקבור את בנם ונכדתם הבכורה בבית העלמין בשפיים, והפנו את כל מרצם למאבק לשחרור יקיריהם. עד שהגיעה שיחת הטלפון המיוחלת, בשעה 2:00 בלילה שבין שבת לראשון שעבר.
"קיבלנו את ההודעה מהצוות שמלווה אותנו בראשות האלוף במיל. מאיר כליפי", מספרת ורדה, "זה היה תוך כדי שינה חצי טרופה. חיכינו לזה כל יום מאז שהחל שחרור החטופים בכמה פעימות, ואז ב-2:00 בלילה קיבלנו את ההודעה. היה רגע של התרגשות לא נורמלית. תוך כדי שינה לא כל כך ידענו אם זה חלום או מציאות, אבל מיד התעוררנו להבנה שזאת המציאות, שיש תקווה, והינה הם חוזרים. זה היה אושר גדול".
ים הייתה מפקדת שאהבו והעריכו
כדי שנכיר אותם יותר טוב, ורדה מספרת על כל אחד מנכדיה ממשפחת גולדשטיין אלמוג. "ים הייתה חיילת בחיל תקשוב, ושירתה כמדריכת טירונים. היא הייתה בחורה מאוד אנרגטית ומאוד דעתנית. תמיד הייתה לה דעה על מה שקורה מסביבה במעגלים הקרובים והיותר רחוקים, ועל מה שקורה במדינה. אנחנו יודעים בדיעבד שהיא הייתה מפקדת שמאוד אהבו אותה ומאוד העריכו אותה. ראינו את זה במכתבים שהחיילים שלה שלחו לה, ושמענו מהצוות שלה ומהמפקדות שלה שהיא הייתה מפקדת מעולה. היא הייתה כבר 84 ימים לפני השחרור, והיא הורידה כל פעם יום בלוח מאה הימים האחרונים. היא תכננה לעבוד בכפר עזה במערכת החינוך, ואחר כך לצאת לטיול הגדול עם תומר, בן הזוג שלה בשנתיים וחצי האחרונות.
אגם היא טיפוס לגמרי אחר. נערה מאוד הומניסטית, אכפתית ופטריוטית. היא תלמידה בכיתה י"ב, והיא התקבלה למכינה הקדם-צבאית המאוד נחשבת במעיין ברוך. היא אוהבת מאוד ללמוד תנ"ך, ספרות ובעיקר פילוסופיה. היא הייתה נוסעת כמעט בכל שבת להפגין בקפלן. מאוד עדינה ושבירה. ילדה מאוד מיוחדת.
על גל הדודה שלו אומרת שהוא כספת, וכשאתה מצליח לפצח אותה אז יש בפנים עולם שלם של ילד מאוד רגיש, חכם, ומבריק בצורה מעוררת התפעלות. הוא יכול להגיד לך את כל הצבעים של כל הדגלים בעולם. הוא מכיר בעל פה את כל הליגות של הכדורגל העולמי ואת הקבוצות ב-NBA. אוהד מכבי תל אביב. היה נוסע למשחקים עם דודה גוגי, הבת הצעירה שלנו. הוא בכיתה ו'. שיחק כדורגל בליגת הילדים בשער הנגב בתפקיד השוער.
טל, תלמיד בכיתה ד', בן הזקונים של חן ונדב, יהיה לדעתי עילוי כמו אבא שלו. הוא יודע הכול, הוא זוכרה הכול, והוא מדקלם הכול. הוא שחקן כדורסל חמוד ומשתדל. הוא זוכר כל פרט ממה שהיה להם בכלא, מעל האדמה ומתחת לאדמה. הוא למד שם קצת ערבית. יודע לתאר כל מקום שבו הם היו בתקופת החטיפה. החמוד הזה שופך הרבה מידע".
ידעו שאבא שלהם ואחותם נרצחו
משפחת גולדשטיין ומשפחת אלמוג המתינו לחן ולילדים בבית החולים שניידר, בית חולים לילדים בבילינסון בפתח תקווה, במחלקה שנפתחה במיוחד לילדים החטופים ולבני משפחותיהם. בנוסף לחדרי החטופים, הוקצו שם חדרים גם לבני המשפחה שבאו לפגוש אותם, ובכל פעם אחד מבני המשפחה נשאר לישון איתם כדי להשרות ביטחון לילדים ולהדק את הקשרים.
"כל המשפחה חיכתה להם בשניידר", מציינת ורדה, "הם הגיעו בטיסת מסוק מחצרים, ומיד עלו למעלה וקיבלו חדרים. הייתה התרגשות מאוד גדולה, הרבה בכי והרבה כאב. הנכדים ידעו שאבא שלהם ואחותם נרצחו. הם ראו את זה במו עיניהם, ולכן אנחנו לא הצטרכנו לבשר להם את הבשורה הקשה הזאת, נושא שהטריד אותנו מאוד בכל התקופה הזאת, אם הם יודעים שחן אלמנה ואם שכולה והם יתומים ואחים שכולים. הם עברו בשניידר בדיקות רפואיות, הערכת מצב, פגישה עם דיאטנית, וקיבלו טיפול רפואי. לאט לאט הם התחילו לאכול כמו שצריך, את המאכלים שהם אוהבים. פינקו אותם שם בצורה מטורפת. אין לתאר את העדינות, ההכלה והמקצועיות של הצוות שטיפל בהם. זכינו לקבל את הכי טוב שאפשר".
מה חן והילדים סיפרו על מה שעבר עליהם?
"בסך הכול הם הגיעו במצב די טוב. קצת חיוורים, קצת ירדו במשקל, אבל מה שחשוב לציין זה שלא נגעו בהם לרעה, ושכיבדו אותם בתור משפחה. הם איכשהו עברו חיים די סבירים, במקום הכי לא סביר עבורם. הם היו כל הזמן ביחד, וגרו גם במנהרות וגם בדירה. רוב הזמן הם היו בדירת מגורים מסודרת ושמורה".
יש תיאורים של רעב קשה ושל ילדים שלוחשים. לא ראיתם את זה אצל הנכדים?
"הם ירדו קצת במשקל, והם חזרו חיוורים כי הם לא היו חודשיים בשמש. אמרו להם שם לדבר בשקט, אבל מיד כשהם חזרו הם דיברו בקול רגיל בלי בעיה. הם היו צריכים לשמור שם על איזשהו שקט, אבל הם לא לחשו 50 יום. הם דיברו, הם תקשרו עם השובים שלהם, ואפילו למדו כמה מילים בערבית".
התגובות שורדה ומשפחתה קיבלו מחברי כפר עזה היו חמות מאוד. "חברי כפר עזה זה עם מיוחד", היא אומרת, "זאת קהילה מאוד מיוחדת. הם ישבו בשפיים מול מסכי הטלוויזיה, וכשראו את חן והילדים הייתה התרגשות מאוד גדולה, צרחות וחיבורים. הייתה שמחה גדולה, המון טלפונים והמון ווטסאפים. השתדלו לא להציק לנו, ולכן שמרו כלפינו על המון רוגע. חן והילדים השתחררו ביום שישי משניידר, והם התחילו במסלול חיים חדש".
זכיתם בקרן אור באפלה, ועכשיו חזרו ללחימה. מה את מצפה מהממשלה לגבי שאר החטופות והחטופים?
"אני חושבת שממשלת ישראל צריכה לעשות היום כל מאמץ להחזיר את כולם הביתה כמה שיותר מהר. חשוב לעשות את זה לפני שחמאס יתחיל להשתולל, ולעשות בחטופים ככל העולה על רוחו. נשארו ברצועת עזה בערך 140 חטופות וחטופים, וצריך לשחרר אותם לא בעשר פעימות אלא להביא את כולם בפעם אחת גם אם יידרש לכתוש את כל הרצועה. כולם חייבים לחזור הביתה. זה מה שממשלת ישראל מחויבת לעשות, וזה מה שאני מצפה שיקרה".
"אני מצפה מהממשלה להמשיך בהפסקת האש עד שכל החטופים יחזרו"
אבי לולו שמריז, גם הוא חבר כפר עזה, שבנו אלון (26) נחטף ממגורי הצעירים בקיבוץ לתוך רצועת עזה, מגדיר את תחושתו כ"שמחה שמהולה בעצב", כשהוא מתייחס לשחרור האימהות והילדים משבי חמאס במהלך השבוע שעבר. "מצד אחד, אני שמח בשבילם", הוא אומר, "ומצד שני, הבן שלי לא חוזר ואני די חרד בגלל זה"
כבר במסיבת העיתונאים כשהודיעו על החזרת האימהות והילדים, נתניהו וגלנט התרברבו שראשי חמאס הם בני מוות. איך הרגשת עם זה?
"הם אמרו שראשי חמאס הם בני מוות, אבל הם לא קצבו את זה בזמן. זה יכול לקרות גם בעוד עשר שנים. מה שאני מצפה מהממשלה זה להפסיק את הלחימה, ולהמשיך בהפסקת האש עד שכל החטופים יחזרו הביתה. לא משנה כמה זמן זה יימשך. מבחינתי שימשיכו את המלחמה אחרי זה, אבל קודם כל שידאגו שכל החטופים יחזרו".
שמעת משהו מאנשי הקשר הרשמיים על המצב של אלון ואפשרויות לשחרורו?
"לא. לא מדברים איתנו. הדבר היחידי שעושים זה שבאים אלינו ומחבקים אותנו. לא קיבלנו שום מידע על מצבו. אנחנו נמצאים בעלטה גמורה".
