ההסתדרות ותנועת העבודה היו המרחב בו המשיכה להתקיים השותפות בין הקיבוצים והערים. האם נפילת ההסתדרות הכללית הייתה לבסוף מה שגרם לנתק בין הקיבוצים לחברה הישראלית
בפתח הדברים הבאים אני חייב בהתנצלות. עד כה שמתי לי ככלל לא לכתוב דברים, כביקורת על דברים שפורסמו קודם לכן. הפעם, אני חורג מכלל זה בגין הדחף לכתיבה שבא לי בעקבות רשימתו של גדעון שפירא מעין השופט ("הזמן הירוק" 4.3.21). רשימתו של גדעון מאתגרת ומעוררת מחשבה.
הופתעתי, אני מודה, לקרוא ש – הנתק בין הקיבוצים לחברה הישראלית, החל ביום בו עזבו מייסדי הקיבוצים את הערים והמושבות בהם שהו טרם עליתם למקום הקבע של הקיבוצים אותם הקימו.
עד לאותה עזיבה היו חברי הקיבוצים לעתיד מעורבים במאבקי הפועלים המקצועיים, ההשתתפות בהפגנות ובשביתות, אך עם הקמת נקודות ההתיישבות נותק הקשר הזה באחת עד כדי כך שבני הקיבוצים כבר לא הכירו לחלוטין את חיי הערים ומושבות.
חשוב לי להעיר כאן, שלדעתי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, אינה נחלתם של הכפרים השיתופיים בלבד. כל הערים העיירות והמושבות היו חלק מתהליך ההתיישבות של היהודים בארץ ישראל.
יותר מכך. צורת החיים העירונית היא עדיפה בעיניהם של היהודים ולא רק הם, בכל רחבי העולם ובמשך כל שנות חייהם בתפוצות השונות.
החל מהעלייה הרביעית ואילך, מרבית העולים לארץ ישראל, עוד טרם הקמת המדינה, העדיפו להתיישב בערים. המשימה שלקחו על עצמם הקיבוצים והמושבים יצרה מעין חלוקת המשימה של הקמת המדינה,
כך שהריכוז והגידול הדמוגרפי הוטל בעיקר על הערים ואילו הקיבוצים והמושבים קיבלו אחריות על הפריסה הגיאוגרפית ונטיעת יישובים בכל רחבי הארץ שניתן היה להתיישב בה.
משימה זו הייתה אפשרית רק על ידי הקמת יישובים כפריים אוטונומיים עם משק עצמי, הקשורים ביניהם במסגרת תנועות ארציות והקמת שלטון מקומי ייחודי להן.
ריבונות לאומית, כמתחייב ממטרות התנועה הציונית, היא ריכוז דמוגרפי לצד ריבונות טריטוריאלית כלומר אדמה וקרקעות, הנה שכאן נמצאת חלוקת המשימות בין ההתיישבות העירונית וההתיישבות הכפרית.
יש לשים לב לכך, שפריסת ההתיישבות לרחבי ארץ ישראל האפשרית, לא הייתה רק ובעיקר הקמת ישובים בגבולות. במילים אחרות אין כאן רק שיקול בטחוני אלא משימה ציונית של השגת ריבונות טריטוריאלית.
הקיבוצים בעיקר והמושבים גם, פתחו ביישוביהם חברה שיתופית המבוססת על ערבות הדדית, משק משותף, הקמת מערכות חינוך, פורמלי ולא פורמלי, תרבות חילונית סדורה, לצד חברה דתית בישובים אחרים.
לא בכדי אמר מרטין בובר שהקיבוצים הם עדות לכך שלפחות במקום אחד בעולם הוכח שיש תוחלת לחברה סוציאליסטית בכך שקמו ומתקיימים תאים של חברה סוציאליסטית בת קיימא.
האם באמת נוצר נתק בין הקיבוצים והערים? יש כמה וכמה עדויות לכך שקביעה זו אינה מדויקת.
היה בעבר ניסיון להקים קיבוצים בתוך הערים, קיבוצים עירוניים. ניסיון זה אמנם לא צלח והוא נמשך היום בדמות הקיבוצים העירוניים שהקימו בוגרי תנועות הנוער, קיבוצים ללא משק עצמי.
תנועות הנוער הקשורות לתנועה הקיבוצית פרוסות בכל רחבי הארץ ובעיקר בערים, כאשר בוגריהן לא מצטרפים לקיבוצים קיימים אלא מקימים קיבוצים עירוניים לצד קבלת האחריות על ההדרכה בתנועות הצעירים.
תנועות הנוער הן גם הגשר והקשר של התנועה הקיבוצית עם ריכוזי היהודים ברחבי העולם. גם כאן יש עיוורון של התנועה הקיבוצית באי הבנתה את דרך החשיבה והמעשה של בוגרי התנועה העולמית, אבל התנועות קושרות את עצמן לתנועה הקיבוצית למרות ההתנהגות של התנועה הקיבוצית.
ההסתדרות ותנועת העבודה
וכאן המקום לדבר על תנועת העבודה ועל הליבה שלה: הסתדרות העובדים הכללית. גם בסוגיה זו למדתי משהו חדש במאמרו של גדעון, המביא ציטוט משל עליזה לבנברג האומרת, שביטול העיקרים שעשו את ההסתדרות לתנועת העבודה לא היה בשל מהלכים פוליטיים,
אלא מכוח מה שלמדו העולים כי ההסתדרות כארגון של ועדי עובדים חזקים נותנת להם הגנה מקצועית ראויה ואילו המשק העצמי של ההסתדרות, חברת העובדים, כמו גם השותפות בין ההסתדרות והקיבוצים שהם בעלי משק, גורעת מכוחה בכך שהיא הופכת להיות מעסיק.
אי אפשר להקל ראש באבחנה זו וצריך לדון בה. השותפות הנמשכת של הקיבוצים עם הציבור הישראלי כולו, הייתה מבוססת על השותפות בתוך ההסתדרות, בין עובדים שכירים לבין עובדים עצמאיים.
כלומר גם התארגנות מקצועית של העובדים השכירים בתעשייה הפרטית והציבורית וגם בעלות על תעשיה ושותפת פעילה בהקמת משק חקלאי ותשתיות לקיומה של החקלאות.
לצד כל אלה הקימה ההסתדרות רשת חינוך, רשת רפואית וסעודית, מוסדות תרבות ואמנות, תנועות נוער. ההסתדרות ותנועת העבודה לא היו מפלגה, אבל המפלגות ביקשו לקחת חלק בניהולן.
יתכן שעיקר חולשתה של ההסתדרות שהביאה לבסוף לשינוי המהותי שחל בה לא הייתה בשל התפיסה המתוארת על ידי עליזה, אלא בשל אי יכולתה לעמוד בפני הלחצים של מפלגות ובפני הפוליטיקה הממלכתית-שלטונית.
באחת, ההסתדרות ותנועת העבודה היו המרחב בו המשיכה להתקיים השותפות בין הקיבוצים והערים. האם נפילת ההסתדרות הכללית הייתה לבסוף מה שגרם לניתוק? יתכן מאוד.
תיאור אחר הדן בניתוק הקיבוצים היא שאלת קליטת העלייה הגדולה שלאחר הקמת המדינה. הגיע הזמן לשים את הנושא לדיון רציני. קו המחשבה והטיעון של בן גוריון שהקיבוצים מעלו בתפקידם הלאומי בכך שלא קיבלו לתוכם את העלייה, על מה הוא היה מבוסס?
האם מדובר בכך שהקיבוצים היו אמורים לקבל לתוך יישוביהם מאות ואלפי אנשים תוך מתן פתרון למגוריהם לעבודתם לפרנסתם? ללא קשר לשאלות אחרות, עצם הרעיון הזה נראה כהזוי וחסר ממשות. מרגע הצגתו ועד היום משמש הטיעון הזה כלפי הקיבוצים כאמצעי ניגוח מתוחכם.
הקיבוצים מיום הקמתם ועד היום הזה לקחו ולוקחים חלק פעיל ומשמעותי בקליטת עליה והתיישבות של יהודים בארץ ובמדינה. טרם השואה עסקו הקיבוצים בחינוך והכנה של יהודים לעליה לארץ ישראל, כאשר העולים מצטרפים לקיבוצים או מקימים קיבוצים חדשים.
עם הקמת המדינה היו הקיבוצים והמושבים מעורבים בפעילות חינוכית בתוך ריכוזי העולים ובעזרה והדרכה במושבים שהוקמו על ידי עולים.
הקיבוצים היו מעורבים בקליטת העולים מברית המועצות במה שנקרא בישראל בית ראשון במולדת או נוער עולה בלי הורים. נכון הוא שמדובר בחלק מסוים של העולים שמרביתם התיישבו בערים ללא מעורבות של תושבי הערים עצמם.
האם מדובר בנוסטלגיה? האם מדובר רק בתיאור של מה שהיה ונעלם? בהחלט לא! היכולת של הקיבוצים לקחת חלק משמעותי בעשייה החברתית והמדינית במדינת ישראל ובתפוצות, חיה וקיימת.
יש מה ללמוד מן העבר. זה לא תלוי ביחס של הממשלות או בגיבוי שלהן. זה תלוי קודם כל בנו בעצמנו ובהנהגה שאנחנו מציבים לפנינו. אנחנו מיעוט מספרי ותמיד היינו. אנחנו לא בונים מפלגות ולא בכך כוחנו.
כמיעוט בעל חזון, ויכולת להגשים ולתת דוגמא לצורת חיים נעלה, בחתירה לממש את ייחודנו ולא בזחילה להיותנו ככל האדם, בהדגשת יכולתנו המשימתית ולא בתחינה לקבלת הטבות, בכל אלה יש לפנינו כר נרחב לפעולה בונה.
כידוע אני מאמין בקיבוץ כקיבוץ, לא "מתחדש" ולא משתנה, אלא שהשינוי שחל ברוב הקיבוצים אינו בהכרח סיבה לשינוי ערכי מהותי. ערכי ההתיישבות, ההשתתפות בחיי המדינה, בהקמת חברה חדשה, בחיי תרבות תוססים, בערבות הדדית מהותית, בחינוך ובאימוץ תנועות הנוער, בחידוש ערך המשימתיות, כל אלה עומדים לפתחם של כל הקיבוצים ואני מאמין שאמנם צמיחה זו בא תבוא.
דובי הלמן, יטבתה
הנתק בין הקיבוצים לחברה הישראלית | תמונה: ויקפדיה
