לפעמים הייתי שמחה לו הייתה לי מכונת מסע בזמן, שאליה יכולתי להזמין אנשים לנסיעה ולביקור קצר בעתיד – בעוד חמש או עשר שנים, רק כדי שיוכלו להתפקח מדעתם הנוקשה באותה נקודת זמן. אין ספק שבראי הזמן משתנים פני הדברים. לפעמים מה שנשקף אלינו מעורר תובנה חדשה, לפעמים הוא מתקבל בברכה ולעיתים בבהלה ובזעם. שני סיפורים למחשבה על הזמן, ובעיקר על הנשקף ממנו
הדמות בראי הזמן
בשבוע שעבר הוצב פסלו של נשיא המדינה העשירי, ראובן ריבלין, בשדרת פסלי הנשיאים שבבית הנשיא בירושלים.
כשהבטתי בתצלום של הפסל, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהיצירה היפה של האמנית סיגלית לנדאו לא עשתה הנחות לנשיא היוצא, לא החליקה את קמטיו, לא הצרה את אפו המרשים. ממש אחד לאחד רובי ריבלין.
המחשבה הזו גרמה לי להיזכר בחיוך בסצנה מתוך הסדרה הנהדרת "הכתר", ובדמות השנויה במחלוקת, ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל.
באותו פרק נחשף ציור דיוקנו של ראש הממשלה, שהוכן בידי אומן בחודשים האחרונים לכהונתו. צ'רצ'יל, שכנראה הזדעזע מהדמות המבוגרת כל כך שנשקפה אליו, התקרב לדיוקן עם מקל ההליכה המפורסם שלו, וללא היסוס הכה באמצעותו את האומנות עד שקרע אותה לגזרים.
הפרשנים הפוליטיים למיניהם טענו אז שראש הממשלה התקשה לקבל את טביעות האצבע של הזמן שקימטו את פניו, השקיעו מטה את קומתו, והציגו בפניו גבר זקן ומבולבל.
ברור לכולנו, שסדרות טלוויזיוניות נוטות להקצין את הדמויות והסצנות, ובכל זאת לא יכולתי באותה נקודה שלא להשוות את הסצנה לסצנות אחרות מהחיים עצמם.
לרוב, הדימוי שיש לנו בראש על עצמנו הוא טוב מהמציאות עצמה. אני מגלה את הפער הזה שוב ושוב בשולחן הגישור, שבו בני משפחה דנים על הסדר הנחלה המשפחתית.
כשהרוחות סוערות ומילים קשות נזרקות לאוויר, אני מצטערת על כך שאין בסביבה מראה, שתאפשר לי לשקף להם את עצמם ואת התנהגותם מנקודת מבט אובייקטיבית ושקופה.
חשבתי לעצמי, שאם האומן שצייר את צ'רצ'יל היה מתעד את המריבה המשפחתית בנושא הסדר הנחלה המשפחתית וחושף אותו בפניהם, היו ודאי נשלפים בזעם לא מעט מקלות הליכה.
מעשה במכונת זמן
מכיוון שונה לגמרי, שגם הוא עוסק בזמן, מתעורר אצלי לא פעם הרצון לבנות מכונה של זמן, כזו שתקפיץ פה ושם אנשים רק מרחק קצר אל חמש או עשר שנים קדימה.
מכונה שתאפשר להם להציץ על מה שעתיד להתרחש, ואז יוכלו לשוב לנקודת הזמן העכשווית, בתקווה שיפעלו בעזרת הסיור הקצר בתבונה.
אחת הנשים שהייתי רוצה לצרף אליי למסע קצר במכונה הזו היא דורית, אישה בת 85, צלולה וחריפה, שירשה לפני שנים את הנחלה של הוריה. בסיפור הרקע נמצא גם אחיה אמנון, שצעיר ממנה בחמש שנים.
לפני כעשרים שנה התדרדר מצבה של אימם, עד שהפכה לסיעודית. אני יודעת עד כמה קשה היה המצב, ובמיוחד לדורית, כיוון שהיא הייתה זו שהתמסרה לטיפול המלא באימם. אמנון, לעומת זאת, עזב למושב טבעוני בצפון הארץ וניהל חיים מנותקים כמעט לגמרי מאימו ומאחותו.
"הם היו כמו הצרצר והנמלה," תיארה בפניי בתה של דורית את אימה ואת דודה. בשנים שבהן אימם של דורית ואמנון הייתה בצלילות מלאה, היא כתבה צוואה. לבת היא הורישה את הנחלה – ולבן היא העניקה זכויות דיור בנכס נוסף שהיה בבעלותה. ככל הנראה, כהמשך ישיר למוסר ההשכל מאותו משל.
הסדר הנחלה המשפחתית
עשור חלף בשקט יחסי, עם גלים מאופקים של כעס מצידו של אמנון. אבל ברבות הימים התעורר מ"הגישה המקבלת" כביכול ובא בדרישות לאחותו, שתפצה אותו על החלוקה הבלתי הוגנת שביצעה אימם, שנפטרה בינתיים.
בנקודת הזמן הזו פנתה אליי דורית להתייעצות חד פעמית, ולאחר שהקשבתי לכל השתלשלות הדברים, הצעתי לה שתגיע עם אחיה לפשרה כלשהי.
אומנם לא נכנסנו לתהליך של גישור מעמיק, אך ממבט־על, ובעיקר מניסיוני ארוך השנים בנושאים משפחתיים דומים ושונים, הצעתי לה שתמצא דרך לפצות את אחיה בסכום כסף ותסגור את הסיפור.
"זה מה שרצתה אימא," התעקשה דורית לפני כשלוש שנים. "הנחלה בכלל לא מעניינת את אמנון. הוא מרחף לו בענן שלו במושב בצפון. הוא פשוט עושה לי דווקא."
הנחלה המשפחתית
דורית לא שמעה לעצתי, ובאותו רגע ייחלתי שתרד מהשמיים אותה מכונת זמן, כדי שאוכל לצאת איתה לטיול הקצר קדימה בשנים. זה אומנם לא קרה, אבל השנים חלפו על פי קצבן הטבעי.
בשבוע שעבר פגשתי את דורית במקרה. כששאלתי לשלומה, היא השיבה ללא השתהות היישר ללב ליבו של העניין. "הלכנו לבית משפט," בנושא הסדר הנחלה המשפחתית אמרה זקופת קומה ונחרצת. חלפו מספר שניות עד שהצלחתי לקשור את דבריה לשיחת ההתייעצות שהייתה לנו לפני כשלוש שנים.
"זה לא עבד," היא המשיכה. "הוויכוח בינינו רק החריף. אמנון דורש באמצעות עורך הדין שלו סכום מטורף. מלחמת גוג ומגוג מתנהלת בין עורכי הדין שלנו." בסיום המשפט היא לפתע השפילה את עיניה, כנראה נזכרה בעצה שנתתי לה בתחילת המחלוקת ביניהם; עצה שהייתה מחסלת את הסיפור כבר אז, ואולי בסכום שפוי יותר.
היא הוסיפה לספר בכנות שהיא ואחיה לא מדברים מאז שהסיפור הגיע לבית המשפט, ויותר מזה, הילדים שלהם – בני הדודים – שהיו בקשר תמיד, חגגו ביחד ימי הולדת וחגים – הפכו ליריבים בצל המשפט המתנהל וגם שם נתקו קשרים ומוטחות האשמות.
מכונת הזמן שוב עלתה במחשבותיי
הצטערתי מאוד לשמוע את דבריה, ובעיקר מכיוון שאת תמונת המצב הזו יכולתי לצפות כבר לפני שלוש שנים, ועליה התבססה ההצעה שהצעת לה בזמנו.
מכונת הזמן שוב עלתה במחשבותיי. אבל הפעם, ידעתי שמכונת המסע בזמן שתקפיץ את דורית לעוד מספר שנים קדימה, לא יהיה הרבה מה לחדש; כי כפי שאני צופה, במצב הקיים המחלוקת ביניהם לא תישא פרי של שלום. סביר להניח שהדיון על הנחלה ימשיך להתנהל בבית המשפט, והדממה הצורמת בין האחים תכה עוד ועוד שורשים.
בתי המשפט בישראל מתנהלים בצורה איטית ומסורבלת, מתח רב נלווה לכל דיון, עלויות ניהול התיק גבוהות מאוד- כל זה כאין וכאפס לעומת הנגזרת הכבדה ביותר מניהול תיק – תהום עמוקה שתיפער בין האחים ללא יכולת איחוי.
אני יודעת שהפשרה לעיתים לובשת צורה של הר ענק, שבלתי אפשרי לטפס עליו; וגם יודעת שהוויתור כואב לכאן ולאן. אבל הפשרה מביאה לתוצאה בזמן קרוב, והכי חשוב היא אינה שוברת קשרים בין אחים. לו רק הייתה לי אז מכונה של זמן…
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
הסדר הנחלה המשפחתית. | צילום: שאטרסטוק
