איפה נחשבה הרפת לענף של נשים ולמה לרוב הנשים בקיבוץ לא היה רישיון נהיגה? ד"ר אסתר כרמל-חכים מרמת השופט חקרה את מעמד הנשים בקיבוצים ויש לה מסקנות מעניינות
לפני כשנה, לקראת יום האישה הבינלאומי ולרגל חנוכתו המחודשת של מוזיאון חנה סנש בקיבוץ שדות ים, בכנס של מטה התנועה הקיבוצית, התבקשה ד"ר אסתר כרמל-חכים להרצות על קיבוצניקיות מנהיגות, יוצרות ומובילות דרך. כשבועיים לפני ההרצאה שלה הוקרן בטלוויזיה סרטה של אוריין צ'פלין "ארבע שעות ביום", וגם הסרט "החלוצות" של מיכל אביעד הזמין לצפייה באינטרנט. בשני הסרטים האלו חברות הקיבוץ מוצגות בעיקר כקורבנות. "נכון שקולותיהן והצרכים הספציפיים של חברות הקיבוץ לא היו בעלי משקל רב בקהילה, בארגון שלה ובהחלטות שלה", אומרת כרמל-חכים, "ואין ספק שהיה להן קשה ולא כולן הודו בזה, אבל נשים שהצטרפו לתנועה הקיבוצית ונשארו בה, הן נשים שהזדהו והתלהבו מהרעיון השיתופי ועם השנים עשו שינוי במעמד האישה בקיבוצים".
מבחן גן הירק
אסתר (71), נשואה לחיים, אם לארבעה וסבתא לחמישה, היא בת קיבוץ שער העמקים וחברת קיבוץ רמת השופט שאליו עברה בעקבות הנישואין. המסלול המקצועי שלה כולל הדרכה בבית ספר שדה, הוראת אנגלית, ודוקטורט בלימודי ארץ ישראל על חנה מייזל שיזמה הכשרה חקלאית לנשים כמפעל בינלאומי של נשים יהודיות.
"התזה שלי הייתה שחנה מייזל היא זאת שעיצבה את העברייה החדשה. היה ברור מי זה העברי החדש, ולא היה ברור מי זאת העברייה החדשה. יתרה מזאת, הקיבוץ בגלל שהיה בו משק מעורב, אפשר לנשים לעבוד במקצועות החצר, בעיקר גן ירק, לול, רפת וקצת מכוורת, שפיתחה חנה מייזל ופיתחו גם בבן שמן. מוקי צור אמר שאם רוצים לבדוק מה היחס לנשים בקבוצות בראשית ההתיישבות, צריך לבדוק את עמדת הקבוצות לגבי גן הירק. קבוצות וקיבוצים שהקימו גן ירק, הם אלו שהייתה בהם רגישות לצורך של הנשים לממש את האידאל של עבודת האדמה והקשר עם האדמה. קיבוצים שהחליטו שזה לא כלכלי, הם כאלו שהתעלמו מצורכי הנשים. ואכן, בדגניה א' שבה הקימה מרים ברץ את הרפת, הרפת נחשבה לענף של נשים. בשער העמקים הלול נחשב לענף של נשים. נשים עבדו גם במטעים, בפרדסים, אבל עניין מעמד האישה בקיבוץ הוא הרבה מעבר לחקלאות".
ד"ר כרמל-חכים מחלקת את המהפכה הציונית לכמה מרכיבים: המרכיב הגאוגרפי, שבו נשים וגברים עזבו את ארצות המוצא שלהם והגיעו לארץ ישראל. המרכיב הכלכלי, שבו החלוצים הפכו ליצרנים וזה כלל גם נשים שעסקו בעבודת האדמה. מרכיב השפה העברית, שבו הגננות והמורות לקחו חלק בהפיכת העברית לשפת אם. מרכיב התרבות והחגים, שבו היוצרות של ריקודי-עם והטקסים בקיבוצים היו נשים שלא קיבלו את הקרדיט המגיע להן. מרכיב עיצוב העברי החדש והעברייה החדשה, שבו נשמרו ההבדלים בין הנשים לגברים. "צריך לזכור שהנשים בראשית הקיבוץ", היא אומרת, "כן היו נשיות. הבוגרות של חוות העלמות בכנרת, לא הלכו עם חאקי ומחקו את הנשיות. היו נשים שהשפיעו מאד על דרכו של הקיבוץ. למשל, מניה שוחט שהייתה בין הוגי הרעיון השיתופי עוד בקולקטיב שלה בסג'רה ב-1907, כשלוש שנים לפני שאם הקבוצות דגניה א' עלתה על הקרקע. חנה מייזל הכשירה את הנשים לחקלאות בחוות העלמות בכנרת ואחר כך בנהלל, ונשות הקיבוצים הגיעו ללמוד שם. אחת מהן הייתה ז'ניה לין ממשמר העמק שהייתה בין מקימות הלול בקיבוצה, וגם זכתה בפרס קפלן. בוגרת אחרת, מרים בן אברהם, הקימה את גן הירק בכפר גלעדי ופיתחה זן מיוחד של ברוקולי שעליו זכתה בפרס. מיכל אנג'ל מקיבוץ מזרע שהייתה מדריכה בארגון מגדלי הפירות, הייתה הראשונה שקיבלה רכב לצורכי עבודה. הנקה לזרסון מבית אלפא ניהלה את גן הירק שהשתרע על 500 דונם, ופיתחו בו את אבטיח בית אלפא, מילון טל גלבוע ודלעת בקבוק, זנים מצטיינים שעבורם היא קיבלה פרס מחברת הזרע. עוד מנהלת גן ירק הייתה פרידה לוי מחפציבה, שמצאה זן מיוחד של כרובית שהבשלתה נדחתה לחודש אפריל, ושרוב העובדות בגן הירק היו נשים".
אישה נוספת שכרמל-חכים ציינה בהרצאה שלה היא חיותה בוסל, מדגניה א', שעסקה בחקלאות והייתה אחר כך מחנכת ופעילה ציונית, שיצאה לשליחויות באירופה גם לאחר שהתאלמנה מבעלה, יוסף, שטבע בהתהפכות סירה בכנרת. "הוא היה אחד הפמיניסטים היחידים בעלייה השנייה", היא אומרת, "ואחרי שהוא טבע היא סיפרה במכתב שחברי הקיבוץ לא ראו בעין יפה שהוא כיבס יחד איתה את החיתולים של הילדה שלהם, שישנה עם ההורים כי לא הייתה שם לינה משותפת. הנימוק שלו היה שאם הם יכבסו יחד את החיתולים, יהיה לשניהם אחר כך יותר זמן לקרוא ספרים. חברי הקיבוץ לא אהבו את הרעיון הזה".
מעבודות שקופות למקצוע
נשים עסקו לא רק בחקלאות. כשהגיעה העלייה השלישית בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ניסו לשלב נשים בעבודת ריצוף בבניין. גם סנדלרות היה מקצוע נשי בהרבה קיבוצים. "כשמדברים על קיפוח נשים בקיבוץ אני תמיד שואלת מה התרומה הכי משמעותית של הרעיונות הקיבוציים לתנועה הפמיניסטית", אומרת כרמל-חכים, "והתשובה היא שהקיבוץ הפך למקצוע את העבודות השקופות, עבודות הבית שאינן נחשבות כעבודה בשכר, אין להן זמן מוגדר, והן מוטלות בעיקר על נשים. אם חנה סנש כיבסה מאה זוגות גרביים בשדות ים, כשהיא סיימה לכבס אותם היא לא הייתה צריכה לבשל, לנקות, לטפל בילדים או בחולים. זאת מהפכה. בהרבה מקרים הנשים שעבדו בעבודות השקופות התמקצעו בבישול, כביסה או טיפול בילדים. זאת מהפכה שאף אחד כמעט לא מדבר עליה. הבעיה היא שהמהפכה הסתיימה באמצע, כי אומנם הכובסת קיבלה בחדר האוכל את אותה קציצה כמו הרפתנית, אבל חלוקת העבודה עדיין הייתה מגדרית. כל העבודות השקופות שהפכו למקצוע היו של הנשים".
האם התהליכים שעבר הקיבוץ ובהם ההפרטה והכנסת עבודה שכירה, שחררו את הנשים מהמטבח ובתי הילדים ואפשרו להן לעסוק במגוון עבודות?
"היו בקיבוצים שלושה דורות של נשים ושתי מהפכות של נשים. הדור הראשון הוא אותן נשים שנשארו בקיבוץ, השלימו עם החינוך המשותף אבל פרצו לעבודה בחקלאות וגם לעיסוק ברפואה כפי שעשו הרופאות הראשונות ובהן חנקה ויינברג-חרותי ממרחביה, פאני יפה מחפציבה וחנה אדר מיפעת, והאחיות במרפאות הקיבוציות ובהן קלרה לין ממשמר העמק, צילה רוזן משריד שהקימה גם את מחלקת הגיל הרך בקבה"א וגם את מחלקת הבריאות, פנינה שמיר שהייתה אחות ורוקחת בגניגר, חסיה גרוז מתל יוסף ועוד.
הדור הראשון של הנשים בקיבוץ היה עם מודעות פמיניסטית ועשה את המהפכה התעסוקתית, אבל הדור השני, בנות הקיבוץ, כבר לא ראה את הישגי האימהות שלהן, אלא רק את עבודות השירותים. לכן הן אלו שעשו בשנות ה-50 וה-60 את המהפכה של הלינה המשפחתית. המהפכה הזו הייתה יוזמה של הנשים, בהובלתן ובביצוען. הלינה המשפחתית לא פגעה בעקרונות הקיבוץ. אחר כך, בשנות ה-80 כשפרץ משבר הקיבוצים, והמדינה הפכה ליותר קפיטליסטית, הגברים לא היו מרוצים ועשו את מהפכת ההפרטה. זאת הייתה מהפכה גברית, ונשאלת השאלה מה קורה לנשים. התשובה היא שברגע שהכניסו את העבודה השכירה גם לבתי הילדים, לנשים נפתחו אופציות מקצועיות שלא היו להן קודם. קודם הנשים היו מוסללות לחינוך, ומצאו את הסיפוק במשפחה, ולכן רובן לא התמודדו על תפקידים ומקצועות מול הגברים. בהפרטה, כשתמחרו נשים וגברים על פי דרג ולא על פי ענף, והתבטלו חלק מהעבודות כמו ריכוז קניות, הגברים קיבלו את זה יותר קשה מהנשים. דבר נוסף, במשפחות שבהן שני בני הזוג הם בני קיבוץ ולא הייתה העברה בין-דורית, לא היה ברור מי מבשל או עושה את שאר עבודות הבית. זו לא בהכרח האישה. אחת התוצאות של מהפכת ההפרטה שהובילו הגברים, היא שגילו שגם נשים יכולת להיות יזמיות ולממש את עצמן בכל מיני צורות".
מרד החברות
כרמל-חכים ממשיכה להציג את תרומתן של חברות הקיבוץ בתחומים שונים. למשל, בכוחות המגן. "במאורעות 1936 הובילה אווה טבנקין את מרד החברות. בסרט של מיכל אביעד רואים את חמש נשות המנהיגים, אבל רק את הצד הקורבני. נשים שנטשו אותן, וכמה הן היו אומללות. לא מראים בכלל את ההישג של הנשים, שאחרי מאורעות 1929 שבהם סגרו את הנשים והילדים ברפת, ב-1936 הן דרשו ללמוד להשתמש בנשק. מרד החברות שהתחיל בעין חרוד התפשט לעוד קיבוצים, והביא לכך שנשים למדו להשתמש בנשק והשתתפו בשמירה. שלוש הצנחניות במלחמת העולם השנייה: חנה סנש, חביבה רייק ושוריקה ברוורמן, היו חברות קיבוץ. חנה משדות ים, חביבה ממענית ושוריקה משמיר. שוריקה גם הייתה אחר כך מדריכת נשק ארצית, עברה קורס קצינים בג'וערה, הקימה את חיל הנשים, הייתה מפקדת אזור בקיבוץ ופעילה במחלקת הביטחון של הקבה"א. עדה סרני, מגבעת ברנר, עמדה בראש המוסד באיטליה, אחרי שבעלה אנצ'ו נעלם, והיא הלכה לחפש אותו וגילתה שהוא נרצח במחנה דכאו. היא נשארה באיטליה ובזכות השפה שלה והקשרים שלה, היא סייעה להעלות יותר מ-20 אלף איש אחרי מלחמת העולם השנייה. היא הייתה כלת פרס ישראל, אבל לא ראיתי תמונה שלה במחנה המעצר בעתלית שזה אתר הדגל של המועצה לשימור אתרים. אני מקווה שיכניסו".
בוא אליי פרפר נחמד
מכאן היא עוברת לתחום החינוך המשותף ותחום הספרות והתרבות. "יצא ספר יפה של יובל דרור על אבות החינוך המשותף, אבל יש גם אימהות החינוך המשותף. גבי אסם, מאפיקים, כתבה על זה אחר כך. מרים רות, משער הגולן, הייתה גננת וסופרת ילדים, התחילה את המחקר של ספרות ילדים ולימדה באורנים. חווה שמיר, גם היא משער הגולן, פיתחה את שיטת הנושאים שעכשיו חוזרים אליה. מלכה האס, משדה אליהו, הקימה את מגרשי הגרוטאות ופיתחה ולימדה את התאוריה סביב זה. בתחום ספרות הילדים פניה ברגשטיין מקיבוץ גבת, כתבה ספרים כמו 'בוא אליי פרפר נחמד', 'ניסע אל השדה', ו'ויהי ערב', שהפכו לקלאסיקה בכל בית בישראל. את הספר הראשון של פניה איירה אילזה קנטור, שהייתה בנען, בגבת ובסופו של דבר הייתה חברת חפציבה. מיכל אפרת, שהייתה ניצולת שואה מצ'כיה, הגיעה לגבעת חיים מאוחד אחרי המלחמה, והייתה מאיירת של הוצאת הקיבוץ המאוחד. בתחום ריקודי-עם גורית קדמן, שהייתה בחפציבה ובתל יוסף ועזבה, הייתה זו שיזמה את חג המחולות בקיבוץ דליה. רבקה שטורמן, יזמה מחולות בעין חרוד, במטרה להביע ביטויים של שמחה, וליצור תרבות שמבטאת את הקשר בין החגים לאדמה. הריקודים שנוצרו בקיבוצים ובמושבים התפשטו לכל הארץ, כי לפני זה רקדו פולקה והורה. לאה ברנשטיין, שעברה בפילוג מבית אלפא לרמת יוחנן, יצרה שם את הריקודים לחג העומר, חג הגז, חג המים ושאר החגים, וגם הריקודים האלו הפכו ממסורת מקומית לנחלת הכלל. שרה לוי-תנאי התחילה לעבוד ברמת הכובש ומשמר השרון כגננת, ויצרה שם שירים כמו 'ליצן קטן נחמד' ו'באנו חושך לגרש', ואחר כך הקימה את להקת ענבל והייתה כלת פרס ישראל. יהודית ארנון, גם היא ניצולת שואה שעברה את אושוויץ, הקימה את להקת המחול הקיבוצית ואת כפר המחול בקיבוץ געתון. שולמית בת-דורי, ממשמר העמק, מחזאית ובמאית, הייתה גם פמיניסטית, גם קיבוצניקית וגם מהפכנית. ב-1926 כשהייתה בשליחות בפולין עם יעקב חזן, כתבה חוברת בעברית בשם 'לשאלת הבחורה בארץ ישראל'. את המופע 'אחיי גיבורי התהילה' שהתבסס על הספר של הווארד פאסט, היא יצרה בחג ה-25 של קיבוץ שריד, ושיתפה בו הרבה חברי קיבוץ. לקראת ההצגה הוקם מחוץ לקיבוץ כפר חשמונאי, והפסיקו את תנועת המטוסים בלילה ברמת דוד, כדי שלא יראו את הכבלים של הזרקורים. את אותו מופע שהיא עשתה בשריד ב-1951, היא עשתה ב-1953 בגבעת ברנר, ובסך הכול עשרה אחוז מתושבי ישראל צפו במופע הזה".
מיתוס השוויון
רשימת הישגי הקיבוצניקיות נמשכת. בתחום הפוליטי מציינת כרמל-חכים את ח"כ אמה תלמי, ממשמר העמק, שהייתה סגנית יו"ר הכנסת, וחברת ועדת החינוך, הכספים והכלכלה. ח"כ חייקה גרוסמן, מקיבוץ עברון, שלא הייתה רק חברת כנסת, אלא גם האישה הראשונה שכיהנה כראש מועצה אזורית, כשהתמנתה לראשות המועצה האזורית געתון. ח"כ סנטה יוספטל, מקיבוץ גלעד, שהייתה גם האישה הראשונה שכיהנה כמזכירה של איחוד הקבוצות והקיבוצים, וגם מילאה תפקידים כלכליים. ח"כ עדנה סולודר, מקיבוץ גשר, שהייתה גם מזכירת פנים של הקיבוץ המאוחד ויושבת ראש ברית התנועה הקיבוצית. עליזה עמיר-זהר, מקיבוץ ברעם, שהייתה האישה היחידה שכיהנה כמזכירת הקיבוץ הארצי, ואחר כך ניהלה את מפעל "אלכם מדיקל" של קיבוץ ברעם, וכיהנה כמנכ"לית ולאחר מכן כנשיאת מכללת תל חי.
"במסגרת יום האישה וחנוכת מוזיאון חנה סנש", מספרת כרמל-חכים, "השיקו במטה התנועה הקיבוצית משחק זיכרון בשם 'הקיבוצניקית', שבו מופיעה מצד אחד תמונה של חברת קיבוץ ובצד השני מסופר מי היא ומה פועלה. יש במשחק 47 נשים ואפשר להוסיף עוד. בכנס הראו סרט אנימציה על הנשים האלו, שביניהן נכללת גם גולדה מאיר שהייתה תקופה קצרה בקיבוץ מרחביה".
את הרצאתה בכנס בשדות ים סיימה כרמל-חכים בציטוט מדבריה של רקפת זהר, מעין שמר, בתה של עליזה עמיר-זהר, שכתבה מאמר בשם "נקמתה של עקרת בית" ובו התייחסה למעמד האישה בקיבוץ בתקופה שבה ספר האפייה "עוגות לכל עת", שכתבה נירה שויאר מכפר מנחם היה לרב-מכר והגיע כמעט לכל בית בישראל. "אחד הפרדוקסים הידועים לכל מי שמתעניין במצבן של נשים בעולם", כתבה רקפת זהר, "הוא מצבן המוזר של נשים בקיבוץ. לכאורה – גן-עדן. אין משכורות מפלות, אין בוסים מציקים, מכבסים בשבילך, מטפלים לך בילדים. . . האין אלה תנאים אופטימליים להתפתחות אישית? ואם כך, האין זה אך טבעי שאחד מרבי המכר הראשונים שנדפסו בארץ ייכתב דווקא על ידי חברת קיבוץ? בהחלט. מה שקצת פחות צפוי אולי זה שאותו רב מכר יהיה 'עוגות לכל עת' ושהכותבת תהיה מורה לכלכלת בית". חומר למחשבה.
מה המסקנות מההרצאה שלך?
"קודם כל, השוויון בין נשים לגברים בקיבוץ הוא מיתוס שלא היה באמת. שוויון אומר נגישות שווה למשאבים כלכליים, חברתיים ופוליטיים. הדוגמה הכי קלאסית בעיניי לאפליה בקיבוץ של שנות ה-70, הייתה ההחלטה שרק אחד מבני הזוג יכול לעשות רישיון נהיגה על חשבון הקיבוץ. כמובן שלרוב הנשים בקיבוץ לא היה רישיון נהיגה. נוצר מצב שאם החשמלאים נסעו ליום עיון הם לקחו רכב מהקיבוץ, ואם המטפלות נסעו ליום עיון הן נסעו בתחבורה ציבורית. יהיה שוויון בקיבוץ רק אם תהיה הגדרה שוויונית של תפקידי ההורות והשכר. אם יהיה שכר שווה ברור שאו האבא או האימא יישארו עם ילד חולה, ותיעלם התפיסה שההורות הטבעית היא של האימא בלבד. זה עדיין לא המצב בקיבוץ".
