מתוך גודל השעה, בכוחות מחודשים, יחד נלחם עבור שיקום ופיתוח הקיבוצים ואמצעי הייצור, עד התלם האחרון * ליאור שמחה, המועמד לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית, בראיון מיוחד על אתגרי הקיבוצים לאחר ה-7 באוקטובר
"האתגר הלאומי הראשון כיום הוא החזרת כל החטופים, הכרעת החמאס וצירי הרשע, והענקת שקט וביטחון, שיאפשרו את העמדת הקיבוצים בעוטף ובצפון על רגליהם – שיקום ופיתוח אמצעי הייצור והחזרת החיים בהם לסדרם, חרף המצוקה והמכאוב," כך אומר ליאור שמחה, מנצר סרני, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל, המתמודד בימים אלה לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית, בבחירות שיתקיימו ב-13.2.2024.
שמחה הוביל מאז ה-7.10 מאבק חסר עיקש להחזרת פעילות רפתות העוטף לעבודה מלאה. "היינו שם כולם בשביל כולם," הוא מציין ומפרט: "הקמנו חמ"ל 24/7 העובד בצמוד עם הרפתנים, העובדים, הגורמים המקצועיים וכוחות הביטחון. הקמנו את מערך 'אחים לרפת', הכולל למעלה מ-3,000 ימי התנדבות עם 150 מתנדבים קבועים מכל רחבי הארץ, המסייעים בעבודת הרפתות בנגב המערבי ובצפון. רתמנו שותפים מהמגזר העסקי, כדוגמת תנובה ושטראוס, להקמת קרנות תמיכה ברפתות ולקמפיינים פרסומיים רחבי היקף. והנה, מאבקנו העיקש הביא את שר החקלאות לאמץ את המלצתנו להגדיל את מכסות החלב ברפתות העוטף ולחזק את אמצעי הייצור כסמל לחיים ולתקומה מחודשת."
מסעו לראשות התנועה הקיבוצית שזור, לדבריו, בזיקתו העמוקה לחיי הקיבוץ. "במיוחד בימים אלה, ימים של כאב גדול, אני שואב השראה ממורשתם של חלוצים. נולדתי, בגרתי וכיהנתי כמזכיר קיבוץ של תקומה. דור שלישי למייסדי נצר סרני, שנמלטו ממחנה הריכוז בוכנוולד, כדי לבנות כאן בארץ ישראל מפעל ציוני לתפארת. ולעולם, לעולם, הם הנחילו לנו, הדורות הבאים, את ההכרה כי נצר סרני איננו קיבוץ של שואה אלא קיבוץ של תקומה. נצר סרני הוא דוגמה למסעה של כל התנועה הקיבוצית. תנועה מפוארת אשר שורשיה נטועים עמוק במסעה של מדינת ישראל. מסע של ניצחון הרוח ומאבק חסר פשרות להגשמת הרעיון הציוני, כמו גם הקרבה ומסירות כנגד כל הסיכויים."
מה לדעתך תפקידה המרכזי של התנועה בעת הזאת?
"אומר חד וחלק: תפקידה של התנועה הוא לתת גב חזק לחברי הקיבוצים ולהנהלות, ביטחון על כל רבדיו – אישי, קהילתי וכלכלי, כבסיס ליצירת עתיד טוב, נכון ובטוח יותר לכלל הקיבוצים ובמיוחד לקיבוצים שנפגעו. וכדי להתחיל בבנייה של חיים חדשים, עלינו קודם-כל להחזיר לנו את הביטחון שלנו, בעצמנו. להיות שם יחד, בנגב המערבי, בצפון ובכל נקודה. לשקם את שנהרס, לבנות מחדש את החוסן הקהילתי, לזרוע את ההזדמנויות לצמיחתם המחודשת של ההתיישבות, החקלאות ואמצעי הייצור, נשמת אפה של ההתיישבות העובדת."
יש מקום לאופטימיות? לתקווה?
"נהיה גאים במי שאנחנו ונעשה זאת כולנו, שכם אל שכם, החברות והחברים הגיבורים, הנהגות הקיבוצים והתנועה הקיבוצית. כולנו ביחד נהווה מקור השראה לחברה הישראלית, סמל לערכים שטרם זנחנו, למחויבות לבנות מחדש את היסודות שמהם צמחו הקיבוצים ואמצעי הייצור, בגבולות, בקווי העימות, בכל נקודה. שלב אחר שלב נבנה מחדש את שנהרס, ניטע תקווה היכן שהיא נגדעה. אמרתי ואומר בכל הזדמנות: כל קיבוץ ידע, כי במידה ויצטרך כולנו נהיה שם בשבילו, לא נשאיר אף קיבוץ מאחור. בין כאב גדול לתקווה גדולה, יחד נלחם עבור שיקום ופיתוח הקיבוצים ואמצעי הייצור, עד התלם האחרון ועד החזרת כל החטופים הביתה."
מה לגבי פעילות התנועה מול המערכות הלאומיות?
"עלינו לזכור כי הביטחון והשמירה על האינטרסים של הקיבוצים יכולים להתקיים רק בהתנהלות נכונה מול מכלול של גורמים במישור הלאומי והציבורי. בהקשר זה, בכל הארגונים שניהלתי, למדתי שבשביל לחולל שינוי צריך לחבר את 'גלגלי השיניים', ליצור שיתופי פעולה וחיבורים. לרתום את כולם למטרה גדולה – הממשלה, שותפינו בתנועת המושבים והמועצות האזוריות, הארגונים הכלכליים והחקלאיים, הפילנתרופיה, ההון האנושי, המוסדות הלאומיים, משקיעי ההי-טק, שותפים בכלל החברה הישראלית. ולראיה, זה עבד מול הממשלה בשמירה על משק מתוכנן, זה עבד בשיקום רפתות העוטף לאחר הטבח הנורא, זה עבד בהגדלת מכסות החלב לרפתות – וזה יעבוד גם עבור כלל הקיבוצים, אל מול אתגרי המציאות, שהפכה למשימת חיינו."
כיצד אתה רואה את צביונה של התנועה הקיבוצית בשנים הבאות?
"מתוך גודל השעה, בכוחות מחודשים, נזקוף קומה ונוביל את שליחותנו כתנועת הגשמה ועשייה, המציבה על סדר היום את צורכי הקיבוצים, אורחות חייהם וערכיהם, ופועלת בכל המישורים להענקת ערכים משמעותיים לקיבוצים ולחבריהם. הווה אומר: הקיבוצים צריכים לצאת לדרך חדשה עם הנהגה תנועתית חדשה, שמגדירה חזון ברור, מטרות ויעדים, תחת קו מנחה אחד: יותר יוזמה ועשייה, פחות דיבורים."
האם התנועה יכולה לתרום בעיצוב החברה הישראלית ביום שאחרי?
"מה שעיצב אותנו כחברי קיבוצים הם ערכי הסולידריות, הערבות ההדדית והשותפות, ערכים אשר נראה כי שותפים להם כיום רבים בחברה הישראלית, המלקקת את פצעי האסון הלאומי. המצפן הערכי של הקיבוצים הוא גם הבסיס לחידוש שליחותה של התנועה הקיבוצית בעיצוב המחר של החברה הישראלית. וכדי שמצפן ערכי זה יאיר את דרכה של החברה הישראלית, עלינו לחדד את התכלית הראויה שלנו, לחזור למי שאנחנו ומה שאנחנו. חבל שהיה צריך את המלחמה כדי להכיר בחשיבות ובתרומת הקיבוצים וחבריהם, אולם בצוק העיתים השינוי המיוחל בחברה הישראלית נמצא רק במקום אחד: באופק האין-סופי של הרעיון והרוח הקיבוצי."
