כבר 35 שנים משה כץ מפסל במתכת ופלדה ומדהים אותנו בכל פעם מחדש ביצירותיו משובבות העיניים * משה מציג את עבודותיו בביתו ובסדנת העבודה במושב גבעת ישעיהו, ומארח מבקרים בקבוצות ובודדים * אלמוג סורין ביקרה בסטודיו וחזרה נרגשת
בזמן שאנשים צריכים לעשות "את כל הסיבוב" – החל מהעבודה בהייטק, עד ימים שלמים במשרד ממשלתי – כדי להבין שעבודה עם חומר ואומנות הם הדבר שנותן סיפוק ומשמעות לחיים – משה כץ הבין כבר לפני 35 שנה שהוא אמן שרוצה לעשות מה שנכון לו: ליצור אלמנטים יצירתיים מפלדה, לפסל, להרגיש את החומר ואת היצירה מתגבשת. "אני נמלא אדרנלין עצום בזמן היצירה," הוא מסביר לי כשאני מגיעה לביקור בסדנא שלו, שם מגוון אדיר של אלמנטים אומנותיים עשויים פלדה.
משה כץ ממושב גבעת ישעיהו הוא נפח, מפסל בפלדה המעצב את יצירותיו בצורה ייחודית תוך שמירה על צבעה הטבעי של הפלדה. פסליו מעובדים בשיטות מגוונות שהמשותף להם הוא ליבון בתנור פחמים. משה מציג את עבודותיו בביתו ובסדנת העבודה במושב גבעת ישעיהו, ומארח מבקרים בקבוצות ובודדים.
לעבוד בשביל הנפש
"נולדתי לפני קום המדינה בירושלים וגדלתי בעיר הזאת עד כיתה ה'. לאחר מכן עברתי לגור ברמת גן וטיילתי בבתי ספר חקלאיים. את התיכון סיימתי במקווה ישראל, שם גם הכרתי את אשתי. התגייסתי לצבא, השתחררתי וחזרתי לגבעת ישעיהו, שם גרה אשתי. אותה תקופה היו כאן רק 59 בתים עם 24 משפחות. אז קלטו אותי ואמרו לי: 'תבחר איזה בית שאתה רוצה' ומאז אני פה. "
"עבדתי בכול מיני תחומים, גידלתי פרחים, אפרסקים, עבדתי באגף עתיקות וכולי. בשלב מסוים נפל לי האסימון: הבנתי שיש לי ממה לחיות. עבדתי קשה מאד, נולדתי למשפחה אמידה והחלטתי לחיות בשביל משהו ולא ממשהו…אני גם לא צריך חולצות ממותגות, מרצדס או מוצרי יוקרה, מספיק לי מה שיש לי ואני רוצה לעבוד בשביל הנפש.
"35 שנה שאני מפסל ויוצר ואין יום שאני לא מתגעגע למה שאני עושה. כעת אני בגעגועים כי היו לי כמה בעיות בחוליות, וכבר חודש שלא החזקתי פטיש ביד. זה משהו שקשה לי, כי חוץ מיום כיפור, אני מחזיק פטיש ביד ויוצר בכול יום! אבל הדברים משתפרים, בעיקר בזכות אנשים שמגיעים ללמוד כאן וליצור – הם לומדים איתי איך משתוללים עם החומר. נפחות היא אומנות לא אמנות. (אומנות היא מושג המתייחס למקצועות כמו נגרות, סנדלרות, חייטות, אריגה, תפירה. בעוד שאמנות מתייחסת לציור, פיסול, ספרות, משחק, תכשיטנות).
"ליצור קשר במוט פלדה למשל, זה דבר שקשה לעשות (משה מציג לי גליל פלדה מעוצב כחבל קצר) אבל כל נפח יכול לעשות את זה, כאשר הזמן שהאומן יעשה זאת תלוי במיומנות ובניסיון שלו. אני למשל רואה בקשר של הפלדה איש מקסיקני ואני מוסיף לו כובע. ברגע שאני מכין לזה כובע זה נראה כמו איש מקסיקני יושב בשילוב ידיים. ראיתי מקסיקני בסייסטה – ואני מביא את הצופה באלמנט לראות את מה שאני רוצה. זאת אמנות."
גורילות בערפל
כשאני נוסעת למושב גבעת ישעיהו עם הנוף של עמק האלה לפני, אני פונה אל המושב, עוברת תשעה בתים ויודעת שהנה הגעתי אל הבית והסדנה של משה. כבר בשולי הדרך מברכת אותי לשלום גורילה ענקית עשויה פלדה. לצידה ישנו אריה וחמור מעוצבים ומרוקעים כל אחד בצורה ייחודית. והכניסה? הכניסה לבית ולסדנה של משה מוריקה משיחים וקסומה, בשל ציפורים ופרפרים שחגים במקום (ספוילר: משה מאכיל יונקי דבש בחצר ביתו).
אני עוברת בין פסלים של צבים, קופים, ציפורים, אופניים ואנשים. בתוך הסדנה ספון משה המשוחח בנחת עם אדם שבדיוק סיים לעבוד במקום בפיסול בפלדה. השניים מאזינים לחדשות… הזמן כאילו קופא במרחב הצבעוני ומלא תזוזה וחיים.
את הריאיון בסטודיו של משה אני פותחת בשאלת השאלות "מי הלקוחות שלך?". מעניין אותי לדעת היכן מוצבות היצירות של משה, האם בדירת יוקרה במגדלים בתל אביב? האם בשדרה יוקרתית או במוזיאון?
אבל משה דווקא בוחר לדבר על הרגש: "על הלקוחות נדבר עוד מעט כי חשוב לי לומר שאת המחירים של כל יצירה אני קובע לפי מידת הרגש שיש לי ליצירה שלי. אני צריך להיפרד ממנה," הוא מסביר. "אם אני אוהב מישהו מאד אני יכול לתת לו מתנה שעולה חמישים אלף שקלים ואם אני לא אוהב מישהו ייתכן שלא אמכור לו יצירה. יש כאן מעורבות רגשית גדולה.
"אני לא אמן רעב ללחם, לכן יש לי את הזכות הנדירה לבחור, יש אמנים שלא יכולים לבחור. מבחינת הלקוחות שלי יש פסלים שלי שנמצאים בחברות הייטק גדולות; הפסלים שלי היו מוצגים בין ארבע וחמש פעמים בשדרות ממילא בירושלים. הצגתי שם חמורים וינשופים, כלב, גדי, פר ואופניים. הפסלים היו שמורים ובידיים טובות. בשדרות ממילא הייתה הצלחה אדירה. הפסלים שלי יכולים להיות גם בבתים פרטיים. הייתה לי תערוכה בבית גבריאל; הצגתי במוזיאון באר שבע בתערוכה בשם 'חמור עכשיו' ויש פריטים שהכנתי שנמצאים בבתים פרטיים."
איך זה להיות אמן בישראל, בשנים של הייטק, של רדיפה אחר מותגים ופחות ערכיות בנוגע לאמנות?
"בישראל יש בעיה קשה. אומנם יש הרבה אמנים ישראלים עם מרחב רעיונות אדיר! אבל הבעיה היא שאנחנו מדינה קטנה… אין לנו מספיק קליינטים שיכולים לקנות אומנות. יש אנשים בישראל שהם עשירים מאד, אז הם קונים דברים גדולים. אני לעומת זאת מוכר יצירות קטנות. למשל את הצב כאן (משה מצביע על צב פלדה חביב, אחד מיני רבים) – צבים כאלה מתאימים לאנשים שאוספים דברים. אני מוכר פריטים שאנשים יכולים להרשות לעצמם לקנות, כמו למשל ינשוף הברונזה הזה שמאחורייך (כעת אני מגלה שמאחורי נושף ינשוף ברונזה מרהיב ביופיו).
"אני מכין המון ינשופים וחתולים, צבים, כבשים… גיליתי שיש המון אספנים שבאים לקנות את בעל החיים המפוסל שהם אוהבים. יש את מי שקונה כמה יחידות למתנות וחשוב לדעת שאף פסל – גדול או קטן ככול שיהיה – אינו תואם לפסל אחר. כל אחד מכיל ייחודיות משלו, גם אם הם נראים דומים. יש ערך עצום לפריט ייחודי. אני רוצה שיקנו דברים קטנים כמו יונקי דבש קטנים, שאמנם העבודה עליהם יכולה להיות יותר קשה אבל המחיר נמוך יחסית."
"הכבשה השחורה"
כשאני שואלת על תחילת דרכו של משה, מתגלה לי שהכבשים שמשה מייצר, אינן היחידות בחדר. משה טוען שבילדותו היה "הכבשה השחורה", ובכול זאת זכה לפירגון מלא כשבחר לעסוק באמנות: "כשגדלתי הייתי 'הכבשה השחורה' של הבית. אחיי כולם דוקטורים ופרופסורים בזמן שאני אפילו לא הלכתי לאוניברסיטה. אמא שלי, שתהיה בריאה, פרגנה לי ומפרגנת לי עד היום ממרום גילה. חברים מפרגנים לי, אשתי, הילדים שלי. הם מפרסמים אותי, דואגים לי ליחסי ציבור, מעודדים אותי ביצירה שלי. הבית שלי עמוס בפריטים ממש כמו במוזיאון. אשתי הסכימה להכניס את כל הפריטים לבית ואירחה איתי אנשים שירדו לסייר במקום מאוטובוסים מלאים ונכנסו לסייר בבית. יותר פירגון מזה אין!
"בניתי סדנאות בחצר אחרי שהבנתי שהאמנות הזאת תופסת אותי. אני נמלא אדרנלין עצום בזמן היצירה! כשאני מפסל פסל גדול, אני נמלא כל יום באדרנלין והתרגשות ואז מתבונן בפסל כשסיימתי אותו ובליבי סיפוק אדיר! אני מפסל בעלי חיים שאני אוהב. אני מאכיל יונקי דבש – הוא מוביל אותי למתקן האכלה. את רואה אותם? הם לפעמים אוכלים לי מהיד."
לא מעט אנשים בישראל בוחרים בקריירה מכניסה משתלמת, כזאת שתבטיח יוקרה ומשכורת גבוהה עם תנאים, כשמדובר במשרות הייטק או עבודה במשרדים ממשלתיים, בבורסה או בנדל"ן. רבים מהם צריכים לעשות סיבוב גדול, לעיתים כזה שמסתיים בפנסיה או שחיקה, עד שהם מבינים שהם בעצם נולדו ליצור, או רצו ליצור ופספסו. מה דעתך בנושא? אם מישהו מרגיש מפוספס או "רדום" – האם כדאי לו לאחוז מיד בפטיש ואזמל?
"הייתה לי חברה טובה שהייתה מנכ"ל של אינטל. היא ניהלה מחלקות גדולות בחברה. היינו יושבים כאן אצלי ומדברים על הפילוסופיה של התעשייה. הייתי שואל אותה מה אתם עושים בעבודה? אז היא סיפרה לי שהיא יוצאת מהבית לפני הזריחה כדי להגיע בשש בבוקר לעבודה. לאחר מכן הייתה מדליקה אור מלאכותי כי עדיין היה חושך. אז העובדים היו מדליקים את המזגן ונושמים אוויר ממוחזר, ויושבים שעות מול מחשב, שזה בעצם גולם שאומר להם מה לעשות. הכול מאולץ, הכול לא טבעי והכול בזמן שיש שעות אור ויום בחוץ. בסוף היום היא והצוות סוגרים את המשרד ומגיעים הבייתה בחושך. בכל הזמן הזה שהם היו בתוך קובייה ללא אוויר ואור טבעי, הם יכלו לראות פרפרים, לשמוע ציוץ ציפורים, להריח ריח חציר או זבל בקר ולא ראו צבעים. אנשים מתחילים להבין שחייהם מתכלים.
"מישהו שעושה הייטק רציני ועושה אקזיט ויש לו ממה לחיות – שייהנה מהחיים! גם אני עבדתי קשה, הכנתי קרקע כלכלית יציבה – ובזכות זה אני עוסק באמנות. אבל למי שעובד בשביל משכורת זעומה וסגור במשרד בלי יום ולילה, זה קשה, כואב הלב. אבל אדם יכול לגלות שהוא יצירתי וגם ליצור בכל שלב בחייו. למשל, יש לי בחור שמגיע לכאן אחרי שיצא לפנסיה, בכל שבוע באופן קבוע ויודע בדיוק איך לעבוד וליצור כאן.
"יש אנשים שלמדו נפחות. הם למדו אומנות ואני לימדתי אותם אמנות. יש גם כאלה שהגיעו מההייטק, יש את מי שיצא לפנסיה, או אנשים שמשלבים פלדה עם זכוכית. יש לי תלמיד מהוד השרון, בן 82, שמגיע לסדנה בכל יום ד' והוא ממש פורח! או בחור שמגיע משריגים ביום שישי כבר 22 שנה ועובד כאן באופן קבוע באופן חופשי. הוא למד לבד ממש, הסתכל על מה שאני עושה ועובד בצורה עצמאית, וזה בסדר גמור. כל אחד והדרך שלו ללמוד."
אבל מה עושים אנשים שאין להם בסיס כלכלי? שלא יצאו לפנסיה? אנשים שאמנות היא בנשמתם אבל לא יכולים ליישם אותה בשל קושי כלכלי?
"זה יהיה קשה מאד! אני לא יכול לייעץ ולא לשים מקל בגלגלים. יש לי תלמיד שעכשיו יצא לפנסיה מוקדמת, ויכול להרשות לעצמו ורוצה ללמוד ממני אז הוא מגיע לכאן, והבן אדם פורח. זה עושה משהו טוב לנפש. אז כל אחד צריך לבחור את הדרך שלו. יש בארץ אולי 40 נפחים שעובדים בתחום ורובם עושים גם עבודות מסגרות. אפשר להתפרנס מזה אבל צריך להיות מצוינים בתחום!"
מה כל כך מרגש בפיסול בפלדה?
"אני אישית בחרתי בפלדה משום שזהו חומר ידידותי ובחימום אפשר להפוך אותו לפלסטלינה. הוא הופך רך מאד ועם מיומנויות של עבודה, עם פטיש וחום – אפשר ליצור דברים עדינים כמו יונקי דבש קטנים או ינשוף (כעת משה שולף ינשוף קטן מהמגירה ומעניק לי אותו כמחזיק מפתחות). בעלי חיים משמשים לי השראה כשהחיה האהובה עליי היא ינשוף. הכול מהווה השראה עבורי. כשאני רואה סרט אני מסתכל על הרקע, על הנוף. אני מסתכל על טבע ובעלי חיים. לא מעניין אותי הטקסט, אני מסתכל על הסביבה."
ספר לי על הסדנאות שאתה מעביר.
"הסדנא מתנהלת כאשר מגיע תלמיד ואומר מה הוא רוצה לעשות. כמו למשל פסל של אישה על נדנדה. היה לי תלמיד שראה פסל של אישה על נדנדה שהכנתי ורצה להכין פסל כזה. אז אני מפסל עם התלמיד את הפסל בקטן. גם פסל קטן זה כמה חודשים של עבודה. אנחנו עובדים בטכניקה של חימום, כיפוף, דפיקות והכול מחתיכה אחת של חומר. יש אלמנטים שזזים. הכנתי סוס שכולו עשוי פרסות של סוסים. אני עובד מחומרים קיימים – מיחזור חומר הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה."
חבר שלי, קדישמן
באחד החללים של משה מוצגות עשרות יצירות: פסלים של בעלי חיים, בני אדם, אופניים, דמויות ענק, אלמנטים שמשתלשלים מהתקרה בשיטת 'תרמיקה' (דאייה של האלמנט עם הרוח) "כשיש אור זה נהדר," אומר משה ובעיניו ניצוץ. "אלמנט כזה שמשתלשל מהתקרה מתאים לחללים גדולים. היה לי לקוח שרצה שאסע עד ג'ורג'יה עם מטוס פרטי, כדי שהוא יכיר אותי וכדי שאתקין לו את זה. כמובן שלא הסכמתי."
למה? זה נשמע נהדר!
"אני לא נוסע לארה"ב וכבר לא נוסע לתל אביב. בתל אביב הייתי פעם אחרונה לפני שמונה שנים. היה לי שם חבר בשם מנשה קדישמן. לפני שהוא נפטר הייתי אצלו בכל שבוע. קדישמן היה איש מעניין מאד וחבר נהדר, אהבתי אותו מאד. נתתי לו מתנה כבשים שהכנתי והוא ממש התלהב.
"באחד הימים הגיעו אליו בעלים של מוזיאון מיניאטורות באמסטרדם שמאד התלהבו מהפסלים שלי. אז מנשה שאל אותי אם הוא יכול לתת להם אותם למוזיאון, אז אמרתי שכן, אבל הוא אמר שהוא ייתן להם את הכבשים רק אם אכין לו חדשות. אז הכנתי לו כבשים חדשות. זאת הייתה חברות שלא היו בה אינטרסים. חברות מפרה. הוא שאל אותי איזה ציור אני אוהב ופשוט נתן לי אותו עם חתימה והקדשה. הוא היה אדם פתוח לכאן ולכאן. יש לי נכדה שלמדה ציור וציירה כבש בהשראתו. הראיתי לו את זה, עם החתימה שלה 'אלה'. כדי להראות לה שהוא התבונן בציור שלה והעריך אותו – קדישמן חתם ליד החתימה שלה שתראה שהוא התייחס לציור שלה. הוא היה איש נפלא."
היה לך קשה כשהוא נפטר?
"תראי, כבר כלום לא קשה לי. עברתי הרבה דברים בחיי שחישלו אותי. לחמתי במלחמות ונפצעתי ביום כיפור ושכבתי בבית חולים וזה מה שחישל אותי."
מי מהילדים שלך קיבל את הגן האומנותי?
"נראה לי שכולם…הבת שלי בוגרת בצלאל בעיצוב קרמי וזכוכית. הבן שלי עוסק בפילוסופיה ומדע המדינה וכותב נהדר. הבת הקטנה שלי היא אשת תוכן ובלוגרית, מומחית בתחום היקבים והיין. היא מפרסמת תוכן על יקבים ברשת ומכירים אותה בתחום. אני אישית אוהב את פסטיבל היין. אני מגיע לא בשביל היין, אלא בשביל האנשים, השיחה והחברה."
אז אתה שובר את הסטיגמה של האמן המתבודד…
"אני לגמרי אדם של אנשים. עד שנפצעתי במלחמה הייתי זאב בודד, אבל כששכבתי בבית החולים בצפת וראיתי שאנשים שאני לא מכיר עושים בשבילי דברים, זה הדהים אותי!. אנשים עזרו לי בלי להכיר אותי. לא תיארתי לעצמי שאדם זר יעזור לי ככה. אז התחלתי יותר להאמין באנשים. הייתה שם פתיחות נהדרת. כיום באים לכאן אוטובוסים, אנשים מגיעים לסיור, אני מראה להם את הפריטים, את הסדנא ומראה להם איך אני עובד. המבקרים נהנים מחוויה מעשירה. בסיורים אני מדגים כיצד מייצרים ראש של סוס מפלדה. אני מראה להם את הפרקטיקה. מציג את החיות שאני אוהב, שוב, כמו ינשופים."
מה הקשר בינך לבין ינשופים?
"יש לנו בחצר ינשופים בסתיו שמספקים לי השראה ומצייצים בלילה. ציפור או עוף זאת החיה היחידה שאני יכול לפסל בתעופה, כמו באוויר, כשאחת מחזיקה את השנייה. אנשים שמגיעים לכאן מגלים כל רגע משהו חדש, כי קשה לראות את הכול. אבל כשאנשים רואים את המגוון העצום של הפסלים ושל הרעיונות – הם מתרשמים ונהנים. חלקם רק מתרשמים ונהנים מהסיור עצמו וחלקם קונים יצירות. חשובות לי התגובות ושאנשים יראו את היצירות שלי," הוא מסכם.
אם אתם רוצים להכיר את משה, את הפסלים הייחודיים ואת עבודותיו – ניתן לקיים סיורים מודרכים, בליווי האמן, הכוללים: ביקור בסדנת האמן והמחשה של אופן עבודתו, הסברים על תהליך היצירה והעבודה, סיור בגן הפסלים בחצר הבית והתרשמות מיצירותיו המגוונות המוצגות בביתו.
