ממשלת ישראל מתגאה בצמיחה כלכלית יוצאת דופן במציאות של משבר עולמי, אך מסתירה את הנתונים המחפירים של העוני ואי השוויון בארצנו. (למעלה מ-20 אחוז מהמשפחות בישראל מתחת לקו העוני: 45 אחוז במגזר החרדי, 37 אחוז במגזר הערבי וכ-18 אחוז בשאר המגזרים. זאת לעומת 6 אחוז בלבד בדנמרק ובפינלנד בכלל האוכלוסייה).
הנהלת התנועה הקיבוצית ודובריה מתגאים בהישגי העבר של הקיבוצים ומתנחמים בעתודה הניהולית הצעירה אשר הקיבוצים מייצרים, אך אוטמים אזניים ועוצמים עיניים לנוכח סיכוני הפרטת היתר והסחרת מתקני היצור והתעסוקה גם בקיבוצים. הסחרה שחודרת גם למערכות החינוך וההשכלה ומפחיתה בהוויית השותפות הקיבוצית.
"הפרקריאט"
הכלכלן הבריטי גיא סטנדינג מתאר בחיבורו "הפרקריאט" את ההתפתחות המואצת של המעמד הפגיע החדש המחליף את "הפרולטריון" של מארקס ואנגלס במציאות הקפיטליסטית החדשה במדינות המערב הדמוקרטיות הגדולות. במציאות זו חותרים מתי מעט להתעשר תוך מסחור שוטף של כל תשתית יצרנית וחינוכית השכלתית, וזאת תוך שיעבוד כישוריהם ויכולותיהם של מרבית בני האנוש ורתימתם בערמומיות לגחמת ההתעשרות של מתי המעט. על פי חיבורו של סטנדינג מאופיינים בני המעמד הפגיע ברמת השכלה העולה על רמת העיסוק, באבדן זהות תעסוקתית מוגדרת, בעבודות בלתי יציבות וזמניות, בשכר עבודה ללא חסכונות וזכויות סוציאליות, בשקיעה בחובות כספיים, ובחיים על סף קריסה כלכלית. כלכלת הפרטה והסחרה מתכסה בשמיכת ההתייעלות לטובת כיסיהם של מתי מעט מתעשרים, המעוניינים בפירוק האיגודים המקצועיים השומרים על זכויות העובדים בטענת השווא כי התארגנות עובדים לשמירת זכויותיהם פוגעת ביעילות וברווחה. קואופרציית אזרחים שוויונית בבעלות ובתעסוקה נמצאת "מחוץ לתחום", בשם הטיעון כי רק האוליגרכים, רודפי בצע הכסף, יודעים לשמור על תפעול נכון של התשתית המשקית היצרנית.
סטנדינג מציג בחיבורו סטטיסטיקה אמינה ומשכנעת באשר להתפתחות שוק עבודה במאה ה-21. שוק בו העסקות זמניות של עובדים מחליפות באופן גורף את המציאות של העסקה קבועה של עובדים בחוזים קיבוציים תוך הבטחת תנאי עבודה ותנאים סוציאליים הולמים המכבדים את העובד כבן אנוש. יישום תפעולי תעשייתי של פיתוח מדעי-טכנולוגי-מחשובי מייתר עבודת אדם אך משחק לפי שעה לטובת כיסי האוליגרכים, בהעדר התארגנות קואופרטיבית שוויונית של המעמד הפגיע. הרעיון הסוציאל דמוקרטי ממשיך אמנם לפעול בהצלחה במדינות סקנדינביה וזאת תוך הפעלת מערכת לאומית המבטיחה רווחה סף אוניברסלית הולמת הממומנת ממיסוי פרוגרסיבי משמעותי של ההכנסה והעושר הכבדים, אך מרבית אזרחי העולם הדמוקרטי המפותח (ארה"ב, בריטניה) תקועים במעמד ה"פרקריאט" בלי יכולת ליצר שינוי פוליטי אשר ישחררם מתחושת נצחיות החוב לבנק והעדר תוחלת לחופש של איכות חיים.
מעמד פגיע בקיבוץ
תהליך ההפרטה אשר עבר על מרבית הקיבוצים צמח מלמטה: היו אלה תוצאות משבר משקי פוליטי ומשבר דמוגרפי חברתי, תוצאות אשר חיזקו את משקל המשפחות בקריאת המפה וקבלת ההחלטות לאן פני החצר הקיבוצית. ההפרטה אשר בוצעה בעוצמות שונות בקיבוצים שונים קיבלה במהלך הזמן אפיונים משותפים של מבנה חברתי החושף את גורל מרבית חבריו להפוך ל"פרקריאט": יחס ההכנסה הדיפרנציאלית של בתי האב בקיבוץ המתחדש הוגבל אמנם בעזרת מנגנון מס איזון דיפרנציאלי, אך הסדר זה לא מחזיק מים ובמרבית הקיבוצים המתחדשים מתפורר כלל זה, ופערי הכנסות בתי האב הופכים לבלתי מוגבלים. מרבית ענפי הייצור עוברים תהליכי הסחרה, תוך שאינם משמשים יותר משענת תעסוקתית מפרנסת לחברי הקיבוץ. בו בזמן הופכים מרבית חברי הקיבוץ לתלויים בשוק העבודה החיצוני העובר אף הוא תהליכים המפחתים בזכויות העובדים לטובת התעשרות מופלגת של מתי המעט האוליגרכים.
התנועה הקיבוצית אינה משכילה לשמש מסד להתארגנות משקית קואופרטיבית בין קיבוצית אשר תניב תוספת הכנסה לקיבוצים במטרה לצמצם את התדרדרות חברי הקיבוצים אל "הפרקריאט". הניכור ההולך וגובר בין החבר לנכסים הקואופרטיבים המשותפים מתודלק לעיתים ע"י מנהלות פנימיות המאוישות במנהלים שאינם חברי הקיבוץ, מנהלים נעדרי תחושת שותפות. התהליכים הללו מצריכים התעוררות מנהיגותית בקיבוצים.
