יבול שיא
הרפת והחלב
אסיל אבו עוואד. המתנה. שמן על בד. 40 50 סמ 1 פרט 1

הצצה לתערוכת סיום  

3 דק' קריאה

שיתוף:

ההוויה התרבותית-חברתית והעיסוק ב"עצמי" ובמערכת היחסים המשפחתית אלה הם הנושאים השולטים בתערוכת הסיום של בוגרי ובוגרות המכון לאמנות במכללת "אורנים" 

מתערוכת הסיום של בוגרי ובוגרות המכון לאמנות במכללת "אורנים" עולה התאמה בין תכני העבודות המוצגות לבין ההשתייכות הלאומית-תרבותית של יוצריה. בעוד שמרבית מהבוגרים המשתייכים למגזר הערבי, עוסקים בעבודתם בחקר מורשתם והווייתם התרבותית-חברתית, אם מתוך תחושת שייכות וגאווה ומתוך הדחיפות להנציחה ולשמרה ואם מתוך התרסה כנגד האיסורים וההגבלות שהיא כופה על חבריה, הרי שבתערוכתם של הבוגרים היהודים מרכז הכובד נע אל עבר העיסוק ב"עצמי" ובמערכת היחסים והסאגה של המשפחה הגרעינית.  

ית'רב חטיב מתוך הצורך לזכור, לשמר ולהנציח, הטביעה בריבועי חימר דגמים דקורטיביים מתוך דלת בית ילדותה העשויה מקוביות עץ מגולפות בעבודה ידנית. את ריבועי החימר המוטבעים היא הציבה במערך גריד מרווח, ושיבצה ביניהם תבליטים מעץ המעלים אזכורים למלאכות נשיות ביתיות, תבליטים שבאמצעותם, על פי הטקסט שכתבה, היא מביעה את התנגדותה "למחסומים שהחברה בה אני חיה מציבה בפני על מנת שלא אצא מהבית". 

 עמדה דיאלקטית כלפי המסורת והתרבות הערבית נוכחת גם בתערוכה "אותיות חופשיות" של נורא תאופיק. את פני הצופה מקדם בתערוכתה ציור של קליגרפיה ערבית בגוון שחור, הממוסגר והתחום במסגרת עץ ריבועית. בדומה לקירות ולתקרות מסגדים שעוטרו בקליגרפיה ערבית, הקליגרפיה של תאופיק חורגת ממסגרתה, מתפשטת, ו"מטפסת" על הקירות ותקרת חלל תצוגתה, אך הפעם, האותיות הסדורות פורקות עול והופכות לקו חופשי ומשוחרר, מאולתר ואקספרסיבי. בהתייחס לעבודתה היא כותבת, בין היתר : "…כבחורה מוסלמית, ערבייה ופלסטינית שחיה באמצע מגבלות חברתיות ופוליטיות… רציתי לשפוך אור על הכעס והמרד שהרגשתי מהרגע בו הכרתי את המציאות והייתי מודעת לחסמים ולהגבלות הבלתי רצויים שמקיפות אותי…".  

"כן, אני בדואית" 

את העבודה הפמיניסטית הידועה של ג'ודי שיקגו "מסיבת ארוחת הערב" משנות ה-70 של המאה הקודמת, "מתרגמת" מריא כעביה לתרבותה. במיצבה, הקרוי "כן, אני בדואית", היא פרשה ופיזרה על הרצפה במבנה מלבני קפה שחור, עליו מונחים בצורה סדורה צלחות העשויות חימר כשבמרכזן סכו"ם העטוף בשקיות מבד. לצד ובצמוד לצלחות מוצבים גביעי יין מזכוכית שבקרקעית כל אחד מהם, במקום היין האסור לשתייה על פי דתה, מונחת פקעת של חוט תפירה שחור המתדמה למשקע של קפה שחור. על קירות חלל תצוגתה, תלויות במסגרת, רקמות של פסים אדומים אנכיים המשעתקים את דגמי הקעקועים המקועקעים על פניהן של הנשים הבדואיות.   

אסיל אבו עואד כותבת בין היתר בהתייחס לתערוכתה: "במסורת העדה הדרוזית שלנו, נהוג שכל מבוגר יכין את הבגדים בהם ייקבר לאחר מותו… בעבודתי אני מתמודדת עם הפחד מאובדן והנטישה של הגוף". כביטוי ישיר לפחדיה, היא מציבה על כיסא את השמלה, "בגד המוות", בהתאם לתנוחת הגוף הנעדר של היושבת עליו. לצד עבודת וידיאו, מוצגים עוד בתערוכתה שני ציורי שמן המפגינים מיומנות טכנית, כשבאחד מהם מצוירות שלושה דורות מנשות משפחה בחיבוק אמיץ כשדמותה של הסבתא מהווה את המוקד להערצה ולרגשות החום והאהבה.    

מוסר, דימוי גוף והפרעת האכילה 

זאב פפאוצן מציג סדרת ציורים אקספרסיביים "משולחי רסן" המטיבים להקרין תחושה של אי-שקט, צרימה, תזזיתיות, וסערה רגשית. בציוריו היותר משובחים – כשבאחד מהם מתואר עירום נשי ובשני זוג מתעלס – הדמויות נטמעות לחלוטין ומתפוגגות ברקען.     

בשני ציורי שמן משובחים מתוך תערוכתה, רותם זרקה זך מחליפה "תפקידים" בין הורה-ילד. בעוד שבציור "דיוקן עצמי" היא שוכבת על שמיכה רכה בעירום ובתנוחה עוברית, הרי שבציור "אמא, אבא ואני" היא יושבת על ספה, פניה ומבטה פונים ישירות לצופה בעוד ראשו של כל אחד מהוריה רכון ונח על ירכיה, והם נראים כשני ילדים המבקשים נחמה בחיקה והיא, הבת, מנחמת ומגוננת עליהם בידיה.   

בעבודת הווידיאו "הבל" של ליאור ברנע כהן, המתייחסת, בין היתר, על פי הטקסט שכתבה "… לשאלות של מוסר, דימוי גוף והפרעת האכילה איתה אני מתמודדת מילדותי", נראית ברנע כהן עומדת מאחורי הדופן האחורית של אמבטיה גבוהת דפנות, מתכופפת ומתרוממת חזרה כשהיא אוחזת בידיה מארזים ושקיות של מזון יבש ובקבוק קוקה-קולה, אותם היא פותחת ושופכת את תכולתן לתוך האמבטיה וזורקת את השקיות הריקות לצידי האמבטיה. סדר הפעולות הסיזיפי הנ"ל, חוזר על עצמו במשך דקות ארוכות. בהמשך, לאחר שערבלה בידיה את תכולת האמבטיה וזורקת חלק מהעיסה הבוצית אל מחוץ לאמבטיה – עיסה המטפטפת גם על הדופן הקדמית של האמבטיה, דופן הנראית עתה כציור מופשט שהתהווה באקראי, היא נכנסת לתוך האמבטיה, מתפלשת "רוחצת" ו"מטהרת" עצמה בעיסה הבוצית, שוכבת ברוגע ומניחה את ידה ברפיון לאורך הדופן הקדמית של האמבטיה, תנוחה המעלה על הדעת את הציור "מות מארה"(1793) של ז'אק לואי דוד. סרט הווידיאו נחתם ביציאת ברנע כהן מן האמבטיה ובהפיכת האמבטיה על צידה וריקון תכולתה.    

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן