אהרן ידלין מחצרים, חבר כנסת ושר החינוך לשעבר, חתן פרס ישראל ופעיל בתנועה הקיבוצית, הלך לעולמו בגיל 96
מאות אנשים הגיעו לבית העלמין בקיבוץ חצרים בצוהרי יום ראשון לחלוק כבוד אחרון לאהרן ידלין שהלך לעולמו. בני משפחה וחברי קיבוץ, חברי מפלגת העבודה ופעילים בתנועה הקיבוצית, מכריו הרבים של מי ששימש שר החינוך בממשלת רבין הראשונה ועסק כל חייו בפיתוח הנגב, קידום החינוך ובשליחות ציבורית בתוך ומחוץ לקיבוץ.
חלוציות והגשמה
חברי קיבוץ חצרים מספרים כי אהרן ידלין נולד בבן שמן, וגדל ברחובות ובחיפה. בוגר בית הספר הריאלי. אהרן היה פעיל בתנועת הצופים, ושימש כרכז ארצי של התנועה. בכיתה י"א עזב את הלימודים לשנה ויצא לשנת שירות בקיבוץ גניגר, אותה הגדיר 'שנת הכנה להגשמה וחלוציות'.
אמונתו העמוקה בזכות העם היהודי למדינה, התעמקותו ברעיון הסוציאליסטי המקדש ערכי שוויון, שיתוף והאחווה הובילו אותו לחלוציות והגשמה. במסגרת עליית 11 הנקודות בנגב הוביל את העלייה לנאחביר, הוא קיבוץ בארי, ב-1946, מאורע אותו ציין כאחד המשמעותיים בחייו.
ב-1950 התחתן אהרן עם אהבת נעוריו, חניכתו בצופים, עדה לבית הכהן.
על רקע המחלוקת בקיבוץ המאוחד, בו צידד אהרון בעמדה הממלכתית של דוד בן גוריון, עבר לקיבוץ חצרים בנגב. אהרון היה חבר חצרים 72 שנה במהלכן כיהן שבע פעמים כמזכיר הקיבוץ. פעם אחר פעם התבקש לצאת לשליחות ציבורית לתפקידים בתנועה הקיבוצית ובהסתדרות. הוא היה ממקימי מכללת בית ברל, לימד שם סוציולוגיה, והיה מנהלה בפועל בשנים 1955–1957.
חשיבות החינוך
בשנת 1959, בהיותו בן 33, נבחר למקום ה-32 ברשימת מפא"י לכנסת הרביעית, אך באצילות פינה מקומו לחבר ותיק ממנו והוצב במקום ה-48. מפלגתו מפא"י זכתה ל-47 מנדטים. חצי שנה לאחר הבחירות התפטר אהרון בקר מהכנסת ואהרון ידלין נכנס לכנסת במקומו. ב-20 השנים הבאות שירת אהרון בכנסת ישראל.
במאי 1964 נתמנה אהרן לסגן שר החינוך, תפקיד שבו כיהן שמונה שנים, תחת השרים זלמן ארן ויגאל אלון. בתפקידו זה קידם משמעותית את החינוך הבלתי-פורמלי ואת תחום הספורט במדינת ישראל. בנוסף טיפח את האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך, במטרה לקדם את צוותי ההוראה.
ביוני 1972 נבחר פה אחד למזכ"ל מפלגת העבודה.
עם כינון ממשלת רבין הראשונה, נבחר אהרן לשר החינוך. על אף המשבר הכלכלי של ישראל לאחר מלחמת יום כיפור והעדיפות לשיקום צה"ל, ידע לשכנע בחשיבות החינוך. לרשות המשרד הועמדו תקציבים נרחבים שאפשרו רפורמות שקידמו באופן משמעותי את החינוך במדינת ישראל. לדבריו, "שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים גיבשתי תקציב חינוך דיפרנציאלי שבו הוסטו משאבים רבים לעיירות הפיתוח. השארתי אחרי מערכת עם מפעל הזנה ממלכתי, תמכנו בתנועות הנוער וייסדנו יום לימודים ארוך".
לאחר המהפך הפוליטי ב-1977, שימש כיו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת.
מורה מן השורה
באמצע 1978 ביקשו בקיבוץ חצרים מאהרן לשוב לעבודה מלאה במשק לאור הזמן הרב בו היה בפעילות ציבורית והוא שב הביתה בשמחה.
אהרן חזר ללמד כמורה מן השורה ונקרא שוב ושוב לתפקידים ציבוריים רבים: היה מזכיר התנועה הקיבוצית המאוחדת במסגרתו טיפול בהסדר הקיבוצים, יו"ר תנועת העבודה הציונית העולמית, יו"ר מוסד חבר, יו"ר יד טבנקין, יו"ר בית יציב, סגן יושב-ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, יו"ר הנאמנים של קרן ראש הממשלה ליוצרים, ועוד גופים ציבוריים רבים ונוספים, בדגש על חינוך, תרבות ונגב. אהרן ממקימי תיאטרון באר שבע ותזמורת באר שבע.
מפריח הנגב
אהרון השאיר אחריו 3 בנים, 11 נכדות ונכדים, 14 נינות ונינים, שהצעירה בהם נולדה שבוע לפני מותו. אהרון היה נשוי באהבה לעדה 47 שנה ולאחר שהלכה לעולמה נישא לעדינה.
אהרון ידלין הוא ממגשימי החזון של פיתוח הנגב. הגיע לנגב בגיל 20 יחד עם קבוצת צעירים כחלק ממבצע התיישבות י"א הנקודות ושותף לעשייה חינוכית וההתיישבותית בנגב מאז ועד היום. על פועלו הרב להפרחת הנגב קיבל את אור יקיר הנגב מספר פעמים ואת פרס דוד בן גוריון בשנת 2005.
בשנת 2010 הוענק לאהרן ידלין פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
"אם אפסיק להסתובב, אפול"
נפרדים מאהרן ידלין
חבר לחברים
קיבוץ חצרים אבל על לכתו מאיתנו של חברנו ומנהיגנו, אהרון ידלין.
קצרה היריעה לספר על אהרון, לכן נכתב הספר "מצפן לתנועה מתמדת", אשר היקפו מעיד על עשייתו רבת השנים של אהרון ושמו של הספר מתמצת את מהות חייו: להיות מצפן ולהיות בתנועה – תנועה מתמדת.
לנו, חברי חצרים, היה אהרון מנהיג, הוגה דעות, מורה דרך, ובעיקר חבר, חבר לחברים וחבר קיבוץ מאמין ונאמן.
מימיו הראשונים של הקיבוץ ובמשך למעלה משבעה עשורים, במקביל לעשייתו הציבורית הבלתי נלאית, הן בשנים בהן היה שליח הקיבוץ והן בשנים בהן פעל בתחומי הקיבוץ, היה אהרון תמיד מעורב, מתעניין, פעיל, בעל דעה, נושא באחריות וממלא תפקידים בנכונותו לשרת את הקיבוץ.
אהרון היה תמיד מעורה בחיי החברה בקיבוץ, התעניין בכל חבר וחברה, בכל צעיר וצעירה, רצה להכיר. לדעת מה קורה.
עד ימיו האחרונים הגיע אהרון לדיונים, לישיבות, להרצאות ולמפגשי תרבות.
תמיד עם הפתק הקטן, כותב באותיות קטנות, שואל שאלות, מביע מחשבותיו, מעורב.
פעם, באחד מחגי החנוכה, אמר "אני כמו סביבון. אם אפסיק להסתובב – אפול".
אכן הייתה זו תפיסת עולמו: אהרון האמין שמהות חייו היא מעורבותו ושליחותו הציבורית ושאינו יכול לוותר על השתתפותו ותרומתו לכל ארגון, לכל עשייה, בקיבוץ ובחברה הישראלית.
אהרון לימד אותנו, חברי חצרים, שהקיבוץ חייב להתבסס על שלושה עיקרים: על הערכיות, על המשימתיות, ועל הרווחיות. עיקרים אלו היו לעמודים עליהם עומד קיבוץ חצרים, היו לדרך חיים ולתוכנית פעולה.
מורשתו של אהרון והמצפן יורו לנו את הדרך.
בהערכה ובאהבה נזכור את אהרון, חברנו ומורה דרכנו.
יהיו זכרו ומורשתו ברוכים.
חברי חצרים
זקן השבט
ביום א' בשעות אחה"צ נפרדנו מ"זקן השבט" שלנו אהרון ידלין, אדם מיוחד, איש אהוב שבע ימים ומעש.
הייתה הלוויה מכובדת, מאופקת, מדויקת מאוד, כראוי לאדם הנדיר שהיה.
אהרון ידלין ממנו נפרדנו השבוע היה אולי שריד אחרון לדור מנהיגים שהיו ואינם.
אנשים שנשלחו בצו מצפונם או בצו התנועה לפעילות ציבורית ונשאו בה בסוג של חרדת קודש.
במועצת התנועה החגיגית שערכנו בבארי לפני שש שנים, בכדי לציין 90 שנים לאהרון ו-70 שנים לעליית 11 הנקודות בנגב, העיד:
"במהלך כל חיי הייתה פעם אחת… פעם אחת ויחידה, שבה הרשיתי לעצמי 'לעשות לעצמי פרוטקציה'. היה זה כאשר שיבצתי את שמי לרשימת חברי הגרעין שעלו מגדרה לנחביר במוצאי יום הכיפורים 1946".
לא כאן המקום לתאר את הביוגרפיה המרשימה של אהרון ידלין ואת שלל התפקידים והפעילויות בהן לקח חלק אולם אין חולק כי גולת הכותרת של פעילותו לאורך שנים ארוכות היו תפקידיו בשדה החינוך ובראשם תקופת כהונתו כשר החינוך בממשלת רבין הראשונה. בדברים נכוחים שנשא ביום הולדתו ה-95 ניתן היה להבחין באמונה, בערכים ובעומק החשיבה שבאו לידי ביטוי בתוכנית אותה הוביל והתחיל לממש כשר החינוך, ובכאב על כי נגדעה באיבה עם המהפך של 1977. למשמע דבריו הנוקבים קשה היה להתחמק מן השאלה מה היו פניה של החברה בישראל אילו זכה לבצע את תוכניתו עד תומה.
היו באהרון ידלין צניעות ידענות ודבקות יחידות במינן והיה בו עוד מאפיין נדיר אחד:
45 שנים מאז סיים את תפקידו המיניסטריאלי, 43 שנים מאז תמה שליחותו הפרלמנטרית, ו-33 שנים מאז הסתיימה הקדנצייה שלו כמזכיר התק"ם, המשיך אהרון בפעילות ציבורית נרחבת, לקח חלק בכל כינוס של ועידת המפלגה ובכל מועצת תנועה (אליהן הקפיד להגיע בתחבורה ציבורית) בהם הביא לידי ביטוי את כל ניסיונו המעשי הנרחב אותו העמיד לרשות הגופים אליהם השתייך בגופו ובנשמתו.
בשלל תפקידיו הקיבוציים והציבוריים שמר תמיד על היגיון בריא, צניעות רבה ודיבור "בגובה העיניים" עם כל בני שיחו. ראייתו הרחבה ועצתו הנבונה שימשו את מזכירי התנועה הקיבוצית לדורותיהם.
הוא ידע לנסח את עמדותיו בצורה מתונה אך צלולה וברורה לכול.
בחרתי לסיים את דברי בהגדרה התמציתית של אהרון ידלין על מהותו של הקיבוץ, בעיניו:
ערכיות, משימתיות ורווחיות!
התנועה הקיבוצית שינתה את פניה בדור האחרון, אך אם נשכיל לשמור על שלושת הציוויים הללו נשמר את היצירה המופלאה הנקראת "קיבוץ" לעוד שנים ארוכות וטובות, כפי שבוודאי היה רוצה.
תנחומים מקרב לב למשפחת ידלין הענפה, יהי זכרו ברוך.
ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית
איש תם
אהרון ידלין היה איש תם. האמין כי לכל שאלה צריכה להיות תשובה. צריך רק ללמוד, לקבל החלטה ולבצע. הוא האמין בקשר העמוק שבין פוליטיקה לבין חינוך: אין פוליטיקה בלי חינוך ואין חינוך ללא פוליטיקה.
אהרון ידלין היה איש תם. את הכול רשם בפתקאות שאחרי שמציגות את הבעד והנגד מחליטות מה נכון. ועל המסקנות צריך להיאבק. תחנות הרוח אינן משכנעות שיש להפסיק לצאת נגדן.
אהרון ידלין היה איש תם הוא האמין בממסדים, בהחלטות, ביכולת של ממסד לתקן את עצמו לשרת את מי שזקוק לו ולא לשחיתותו.
אהרון ידלין היה איש תם. הוא האמין בחצרים של מעלה ומבחינתו היא נשקפה דרך החלון והחלטות האסיפה. ומה שקורה בחצרים צריך לקרות בכל הקיבוצים ובכל העולם שלא איבד מתבונתו.
אהרון ידלין האמין במנהיגותו. לא בשחצנות ולא בעריצות אלא בפרגמטיות אוטופית.
לכל זירה היה נוסע ומשכנע בדרכו כמורה טוב שלא משאיר את תלמידיו ללא תשובה ודרך. וכאשר ניטלה סמכותו גייס את האוטובוסים כדי לנסוע לכל מקום בו משהו בוער ומישהו צריך לקבל החלטה.
במשפחתו של אהרון ידלין הייתה המוזיקה נשמעת. בימים של סערה ובימי שלווה.
עתה אנו נפרדים ממנו והלחנים נותרו עמנו מחפשים את התום ואת האמונה שמיתריו שרו.
מוקי צור, לשעבר מזכיר התק"ם
נער חיפאי צנום וביישן
מתוך ספרו של יגאל צחור "בנתיבי הארץ", יום הולדתו ה-90 של ידלין:
השנה ימלאו 70 שנה לעליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב. ליתר דיוק במוצאי יום הכיפורים 1946. בין הצעירים חדורי רוח ציונית, אהבת מולדת ומפריחי השממה, היה אהרון ידלין. לימים חבר ושותף לדרך האידיאולוגית. כך כתבתי עליו בספרי: "עוטף ישראל":
"אהרון ידלין, נער חיפאי צנום וביישן שהחל את דרכו החלוצית בתנועת הצופים. כחבר ומזכיר הגרעין הגיע לקיבוץ בארי שעלה לקרקע במוצאי יום-הכיפורים 1946 במבצע עליית 11 הנקודות בנגב.
יומיים לפני העלייה החשאית לקרקע, פנו אליו מהמוסדות המיישבים. כמזכיר הגרעין התבקש לקבוע רשימה של 40 חברי הכשרה שיעלו להתיישב בנחביר – היא בארי.
ידלין אז צעיר בן 20, היה צריך לחרוץ גורל, לקבוע מי יעלה ומי יישאר. מאז אותו היום, בכל שנות פעילותו הציבורית, הוא קיבל החלטות, ביניהן החלטות אישיות לא פשוטות. כמי שהיה "בן-גוריוניסט", איש מפא"י, הוא נקלע לוויכוח בין האסכולה של הקיבוץ המאוחד ואחדות-העבודה לבין האסכולה של מפא"י ואיחוד הקבוצות והקיבוצים.
ממרחק השנים, הוא התקשה להבין כיצד יכול היה ויכוח אידיאולוגי נוקב, לגרום לכך שבעקבותיו עזב את קיבוץ בארי ועבר לקיבוץ חצרים שהוקם זה לא מכבר.
ידלין, האיש הביישן, סמוק הפנים, צבר מנומס, אנטי-תזה למאצ'ו הישראלי, היה מעורב בפוליטיקה עוד משחר נעוריו: אוטודידקט שספג לתוכו כל פיסת אינפורמציה, בור-סוד שלא אבד טיפה. בתוך המנהיגות הנמרצת, המעשית וההישגית, היה ידלין האינטלקטואל שמכיר על בוריה את משנתם של הוגי הדעות הסוציאליסטיים: י.ח.ברנר, א.ד גורדון, ברל כצנלסון.
מהר מאוד הוא נשאב לזירה הפוליטית, אך נשאר נטוע כולו בתוך קיבוץ חצרים. כאב את קשייו וחיפש פתרונות לשאלות הקיום. מי שנכנס היום בשערי חצרים, רואה קיבוץ משגשג, אימפריה במונחים קיבוציים. קונצרן "נטפים" ממזרח ובתי החברים ממערב, ניצבים בתוך נוי מרהיב וסדר מופתי.
אין כיום כל סימן לדילמה הקיומית של שנות ה-50 וה-60, להם היו שותפים ראשי המדינה באותם ימים דוד בן-גוריון ולוי אשכול. הספק שכרסם בליבות החברים, אם אפשר לקיים קיבוץ חקלאי על אדמה מלוחה, פינה מקומו לאמירה נחרצת: "כאן ביתנו ויחד נבנה בית לתפארת" ואכן כך היה. טביעת אצבעותיו של אהרון ידלין ניכרת ומשמעותית בעיצוב הרעיון הקיבוצי השיתופי. גם השינוי שעבר על מרבית הקיבוצים, נותר מחוץ לחצרה של חצרים השיתופית.
ידלין האיש האופטימי ללא תקנה, האמין לא רק באיתנות הקיבוץ, היה משוכנע שהשקפת העולם המדינית-חברתית מבית היוצר של מפלגת העבודה, תהיה נחלתם של הרבים שמדינה יהודית דמוקרטית היא נר לרגליהם.
יהי זכרו ברוך
יגאל צחור, רביבים
