הקול שלה

*תמונה ראשית: עדי על הבמה בתיאטרון – צילום: יוסי אלתרמן 

הזמרת עדי צברי מגבעת יערים מספרת על שירת נשות תימן ועל הקול שלה, שגילתה עם השנים… 

שירת נשות תימן הידועה גם כ"שירת החול" מטרתה להביע תסכול או כאב, נשיות ומסורת ארוכת ימים. בעבר, נשים בתימן לא הורשו לשיר בציבור, אבל בשעת הכביסה או כשעמלו מדי יום על טחינת הקמח, הן הביעו את עצמן, שרו את עולמן הפרטי וחשפו את רחשי ליבן דרך שירה או קינה.  

עם השנים שרו נשות תימן בחללים קטנים, בחברת נשים, בחיק המשפחה או בטקסי מחזור החיים – וגם לבדן. כעת גם עדי צברי, חוקרת את קולה ומביאה את השירה הייחודית אל קדמת הבמה.  

עדי צברי (40) אמא לשניים המתגוררת במושב גבעת יערים, היא אמנית קול, חוקרת את קולה שלה ואת שירת נשות תימן על מנת לתת לשירת נשים תימניות מקום. עדי הופיעה בהופעות יחיד במרחבים קטנים וגם בהופעות אינטימיות, כמו בתיאטרון 'פלטפורמא' בקאמרי (תיאטרון בבעלות דנה דבורין וקרן כהן).  

איך הגיעה עדי הישראלית לחקר שירת נשות תימן? עדי מספרת על ילדותה, והשראתה:  

"גדלתי במושב אורה בבית תימני עם אבא תימני שעלה מתימן, ואני דור ראשון בארץ. הסבים שלי לא הסתדרו בארץ ולא ממש תיפקדו, לכן אבי לקח על עצמו (כשהיה בן 16 בלבד) את אחריות הגידול של אחיו ואחיותיו.  לאחר שבגר, הכיר את אימי במסיבת ריקודים. אמא שלי הייתה בת לניצולי שואה מגרמניה והכלה הראשונה בתוך הבית. למרות מוצאה השונה, היא נטמעה בתוך הג'מעה התימנית, למדה לאהוב מוזיקה תימנית, טיפלה בתרנגולות שהיו במשק, עסקה בחקלאות ולמרות כל ההסתייגויות, משפחתה של אבי קיבלה לבסוף את אימי מאד יפה למשפחה.  

אני עצמי חייתי והרגשתי שאני במשפחה מורחבת שיש בה תמיד כלי נגינה, גיטרות, שירים, דרבוקות וריקודים. מגיל 6 או 7 אני זוכרת את אבי לוקח אותי לתוך המעגל של הצעד התימני וה"דעסה" – הוא הכניס אותי לקצב של הריקוד דרך תיפוף. היום אני עושה את זה בעצמי: אבי היה שומע ציון גולן ומתופף על ההגה. זה דברים שלקחתי ממנו. את הקצב הזה.  

שירה תימנית (נושא בו אני עוסקת בשנים האחרונות), לא הייתה בחיים המוקדמים שלי  ריקוד לעומת זאת, היה משהו שעזר לי להתרכז למצוא משהו שאני אוהבת לעשות. כבר בגיל מוקדם חוויתי בעיות של קשב וריכוז: לא אהבתי ללמוד אבל היכולת לרקוד ולהיות בפעילות פיזית הצילה אותי. תמיד הרגשתי שיש לי יכולות פיזיות טובות משום שהייתי ילדה קטנת גוף שעבד כול הזמן והפך לשריר אחד של ילדה אחוזת תזזית. כילדה, טיילתי ביער ליד מושב אורה, טיפסתי על עצים, רקדתי ורצתי במושב באזור מיוער שכיום יש בו בתים חדשים. כשהגעתי לביתי וביליתי עם המשפחה המורחבת, הייתה תחושה של קדושה. אני זוכרת את סבתי מחזיקה ספר תהילים הפוך. כן, היא לא ידעה קרוא וכתוב אבל מבחינתה רק להחזיק ספר תהילים הייתה זכות. המראה הזה של אישה שרוצה קצת יותר מחייה תמיד נשאר איתי."  

אז איך התחלת לשיר? 

"כילדה למדתי באקדמיה למוזיקה ולמדתי ריקוד. הייתי רקדנית מצטיינת בצבא ועברתי המון גלגולים עד שהגעתי ספציפית לשירת נשות תימן. במבט לאחור – הכול מתחבר אחד לשני. למשל, המוזיקה התימנית התנגנה תמיד בבית, אבל כשאבי נפטר בהיותי בת 25 בלבד המוזיקה התימנית נעלמה מחיי מה שחסר לי מאד.  

בגיל 28 הייתי בסדנת קול במדבר עם עמית כרמלי (שוטי הנבואה) שהעביר סדנא של 3 ימים של לימוד עם טכניקה שהוא פיתח לשחרור הקול הפנימי. ביום השלישי לסדנא החל לצאת ממני קול אחר – זה היה משהו יותר רוחני. הסדנא הזאת שחררה אצלי איזה משהו שהיה תקוע או חסר בקול שלי. הרגשתי שלא הייתה לי יכולת כזאת בעבר ושאחרי הסדנא משהו נפתח אצלי – התחלתי לצאת ולזעוק במדבר או ביער: הרגשתי שיש לי כלי חדש לשיר איתו שמגיע מתוך תוכי. הרגשתי שמשהו נפתח ושאני ממש מוציאה קינה מקולי ולא רק שירה. הוצאתי קול והייתי בוכה אחר כך. בד בבד הרגשתי שאני צריכה ללמוד שירה תימנית, אז התחלתי ללמוד אצל גילה בשארי שאמרה לי "את חמודה ושרה מאד יפה, אבל אם לא תשירי בח' וע' זה לא זה". מכאן והילך, מצאתי את עצמי בתהליך ארוך של 12 שנה בו אני מוציאה לאור וחוקרת את הקול שלי.  

עם הזמן גיליתי שאני גם מגלה ומרפאה טראומות שחוויתי – כמו שתי לידות שקטות שעברתי או טראומות ילדות קשות. אני מרפאה את הטראומה שלי על ידי הקול ורוצה להעביר את הריפוי הזה הלאה למי שמפחד להוציא קול של כאב או קינה, ועבור מי שרוצה להוציא מתוכה (או מתוכו) חסמים של קול." 

מה זאת בעצם שירת נשים תימנית? 

"שירת נשים סובבת סביב קינה, סביב תסכול, געגוע או סבל." מסבירה עדי "לדוגמא: השיר "ואנא פדא לאומי" זאת בעצם קינה שלמדתי אצל מורתי גילה בשארי שהייתה מבין הזמרות הראשונות התימניות שלמדו לשיר שירת נשים תימנית. במקרה של גילה, היא שרה בתחילה שירת גברים, שלמדה מאביה שהיה חלוץ ואדם אמיץ.  אבל "ואנא פדא לאומי" הוא שיר מאד נשי. כששרתי אותו ולמדתי אותו בכיתי מיד למרות שלא ידעתי מה זה אומר, לא הבנתי מהן המילים האלה. עם הזמן הבנתי שזאת קינה של ילדה שבוכה על הניתוק שלה מהמשפחה, מה שהיה קורה הרבה בתימן בעקבות נישואים בגיל צעיר, כמו היפרדות מהמשפחה או מכירה של ילדה בשל עוני קשה. זה היה שיר ערש שאמא של לאה אברהם שרה לה בלילה. (לאה אברהם היא רקדנית וכוריאוגרפית ישראלית, העוסקת גם בשירה ובתיפוף). 

שירת נשים הובאה לידי ביטוי לא בבמות אלא במסתרים לכן אני רוצה להוציא אותה לאור. שירת נשים היא קינה של נשים על כך שמכרו אותם בתימן, על מעברים לכפרים אחרים, על חתונות בגיל צעיר שקרו מכל מיני שיקולים… זאת שירת כאב וגעגוע לאמא שמושכת את שיערה של ילדה בשמן או מסרקת אותה. זאת שירה של ילדה ששואלת את אמא שלה "למה אתם מוכרים אותי? תמכרו את הצאן והבקר". השירה מבטאת גם כאב על עבודה קשה, כמו בימים שהנשים היו עושות הכל והגבר היה לומד.  

ההופעות הקטנות שלי מאד סמליות ובמרחבים קטנים. בתימן היו מתופפים על סירים ומחבתות – היום אני זמרת של האגודה לתרבות מורשת תימן והצטרפתי להרכב נשי שנקרא בנאת אל- ימן ויש לנו הופעה בספטמבר.  

בכול הנוגע להתמודדות עם כאב וצער, עדי מסבירה שדווקא עכשיו בתקופה כל כך קשה – שירה וקול יכולים לעזור להתמודד עם כאב: 

"שירה יכולה לספק לרבים את היכולת לא לפחד. מרבית האנשים שמפחדים לשיר הם אנשים שקטים, צרודים או כאלה שמדברים חלש משום שהם מפחדים לבטא חלק מעצמם. זה נכון, מי שיתבונן בי בסאשן קול יכול להיבהל כי אני צועקת, אני יכולה לבכות ומהצד זה לא נראה סטנדרטי…אבל היכולת להיפתח ולהבין שקיימים בנו חלקים שראו מראות קשים או חוו טראומות קשות – חייבת להגיע לידי ביטוי. הוצאת קול כמו צעקה או בכי וגם שירה בקול חזק יכולה לעזור לנו לבטא זעזוע ולהוציא סטרס החוצה. אם לא ניתן לקול שלנו לצאת החוצה – לא ניתן ביטוי לכל מי שאנחנו. לא לתת ביטוי לכאב  או לעטות מסכה ש"הכול בסדר" יכול להוביל לדיכאון. אני מאד מאמינה בביטוי עצמי דרך כל דבר שמשחרר את הגוף. דווקא עכשיו דווקא בגיל 40 אני יכולה להעביר את זה הלאה, כאשר לי עצמי יש פחות מחסומים או תחושות עצורות. " 

למה חשוב לבטא את עצמינו דרך קולות? 

"זה חשוב כי בתרבות המערב אנחנו רגילים להיות בשקט. אנחנו נוהגים לחנך את הילדים שלנו להיות בשקט, לא להפריע ולא להוציא הרבה אנרגיה. גם בני הדור שלי חונכו להיות קטנים ומנומסים. זה לא רע, אבל כשיש אפשרות "לא להיות מנומס", בכל גיל, אני מציעה לשחרר את הקולות שיש בנו. אפשר להיות תרבותי אבל גם למצוא את המקום לשחרר את הגוף ואת הנפש ולהתחבר לכל הצדדים שיש בנו. בכולנו קיימת אפלה שאנחנו לא נוטים לשחרר. אנחנו מאד עצורים. אנחנו מפחדים להביע צער או כאב. כשאנחנו חוסמים את עצמינו ווקאלית אנחנו מקיימים רק את הצד הזה שאנחנו רוצים שיראו. אנחנו לא אותנטיים לעצמינו. לצעוק, לנוע, לבכות ולשיר – זה מאד משחרר. קול עצור יוצר מכאובים בגוף. לכן לי מאד חשוב לייצר מרחב קולי מרפא. 

הקול שלנו הוא ביטוי לתחושות ולרגשות שלנו ואם לא ניתן לו מקום לצאת על כל צדדיו- לא ניתן לעצמינו להשתחרר. זה תהליך להוציא קול ללא מעצורים, אבל היכולת להשתחרר מביקורת קולית משחררת אותנו ואת הנשמה, עוזרת לאותנטיות שלנו ולדרך להיות חופשיים יותר." 

מה את יכולה להציע מתוך כך שאת חוקרת את קולך?  

"מתוך מחקר הקול שלי אני הולכת עם עצמי ועם מה שנכון לי. אני עושה סאשן עם הרבה נשימות ודמיון מודרך, ומאפשרת לקול שלי לצאת איך שהוא, טבעי. יש לי ויז'ן לעבוד עם אנשים אחד על אחד, בזמן שאני מרגישה שזאת אחריות גדולה להדריך אחרים. הרי אי אפשר בגיל 20 להיות מטפל או קאוצ'ר כי זה לא תמיד עובד – אבל בגיל מתקדם יותר, אחרי סאשנים שעשית לקבוצה – כמו בתיאטרון פלטפורמא למשל שם נתנו לי אפשרות להעביר את התוכן שלי – הבנתי שזה עובד.  

אני מציעה לאנשים להגיע ללמוד איך להשתחרר מבחינת קול ותנועה. זה מתאים גם לביישנים או לאנשים שסובלים מטראומה וגם למי שרוצה להתנסות בדברים חדשים. אני מאמינה שהתהליך שאני עוברת ומעבירה אחרים יעבור ברגישות. חלק מהטכניקה שלי היא לעזור למוח לנתק את המחשבות מהכול, להתמקד בצבעים, בכיוון של הקול, ולשחרר את הביקורת העצמית שיש בנו. הרעיון והמטרה היא לשחרר ביקורתיות, לשחרר קולות, ולזוז בצורה משחררת ולבסוף למצוא בטחון באמצעות קול אותנטי ונכון.  

לשם כך אני מחפשת יותר מרחבים שאפשר להעביר בהם את טכניקת השירה. אני מעוניינת להשתלב בסדנאות של תנועה וקול, ולהדריך במקומות שדרוש בהם ריפוי."  

בשנה באחרונה אנשים נראים כבויים, שקטים פחות תקשורתיים. מה יכול לעזור? 

"אנחנו חיים כרגע בתוך טראומה ועל מנת שהטראומה לא תתקבע, זה הזמן לנקות ולנקות ולהוציא קול, לזעוק את הזעקה שלנו, לא לפחד מהמראות שצפים לנו. כשאני נכנסת לסאשן של קול, אני לא יודעת למה אני נכנסת. בפעם האחרונה שנכנסתי לסאשן של קול ממש הרגשתי בתוך הנובה. זה היה כמה דקות של כאב עז ובכי, ולאחר מכן המשכתי בחיים שלי, הרגשתי שהתנקיתי. הקול עוזר לנו לא להדחיק את המחווים שקיימים בנו. חשוב להבין שמנגנון ההדחקה מאד חזק והישרדותי והוא זה שמופיע בטראומת, לכן חשוב לא להכנס לשיתוק ולהיות בזרימה. חשוב להיות בתנועה פיזית וקולית כי קול יכול לעזור לצאת מההדחקה הזאת שהרבה מאיתנו נמצאים בה." היא מסכמת.  

מילים מתוך השיר "ואנא פדא לאמי" (תרגום: אני כפרתך אימי) 

ואני כפרה לאמי 

אמי אשר ילדתני 

וסרקה את תלתלי 

תלתליי וסכתני 

הלוואי והייתי ורד 

ורד במורד הנחל 

אין אחד שיאמר לי:לא 

לא בוקר ולא ליל 

לבי מלא אבא 

אמא, על מי אשיח תלונתי 

אשיח תלונתי לאלוהי 

אלוהי והיאנח ואבכה 

אהובי כמה לי 

כמה לי עליך מצפה 

וכבר התפוצץ ליבי 

התפוצץ וזלגו דמעותיי 

* 

ביום רביעי ח׳ באלול תשפ״ד תשתתף עדי צברי במופע מחווה ללאה אברהם באודיטוריום נאוה ביבי, כיכר המוזיקה ירושלים. המופע יסוב סביב הצדעה לשירת נשות תימן ולמחול התימני. בהשתתפות אמנים ותיקים וצעירים. 

לאה אברהם, היא אמנית יוצרת, פורצת דרך מחלוצות המחול התימני בארץ ישראל, הייתה סולנית של להקת ענבל במשך שנים רבות, לימדה מחול במערכות החינוך השונות, יצירות המחול שלה קיבלו השראה מתרבות העדה התימנית, כגון נושאים תנ"כיים, נושאים ארצישראליים, וחיי היום יום. 

המופע בהשתתפות: לאה אברהם, ירדן ארז, גילה בשארי, אור סעדי, שני סעדי, בנאת אל ימן, גיא טירם, מורן אלימנייה, עדי צברי, עינת הראל, הילה אחיאל. המופע יתקיים ב 11/9/2024 בשעה 20:00 אודיטוריום נאווה ביבי, כיכר המוזיקה. המופע מתקיים במסגרת ימי ניגונים של תקווה 2024 ותימא – האגודה לטיפוח חברה ותרבות.