מה קורה כאשר התפיסה החברתית משתנה אבל החיים נמשכים באותו מרחב קיבוצי? מה הקשר בין חנוכת חדר האוכל החדש ביפעת להפסקת הלינה המשותפת? האדריכלית ד"ר עידית שכנאי-רן, בת יפעת, ראיינה את ותיקי קיבוצה (גם את אלה שלא השמיעו קול בעלון הקיבוץ) תוך כדי הליכה בשביליו. את מסקנותיה היא מציגה בספר "הנה ימים באים"
בצוהרי היום, סרתי לעיר המחוז השכנה, העטורה במבני שיכונים ישנים, במרכזי עסקים חדשים, בתחנת רכבת, בבית חולים ובפארק מרהיב. עפולה, בירת המרחב ההתיישבותי, מתהדרת במעגלי תנועה בכל צומת ובעורקי תחבורה הנקראים על שמם של ראשי ממשלה. בין מגרשי החנייה ושלטי הפרסום הזועקים מן הקירות, קשה להבחין בפינות ירוקות. את המרכז הישן עדיין מייצגים דוכני הפלאפל, שדרת הדקלים והמגרש הנטוש של התחנה המרכזית. מסביב פרוסים הקיבוצים – איים חלומיים מבית אלפא ועד נהלל.
בתוככי הקיבוץ המתחדש, לנוכח בנייה מסיבית של וילות מפוארות הדבוקות זו לזו, עדיין מצטייר בדמיוננו עידן המדשאות וגינות הוורדים, המדרכות החוצות אותן, וגגות הרעפים האדומים. במרכזו של החלום הקם לתחייה, מתכננים את הפיכתו של חדר האוכל הענקי, שהיה פעם "בית הקיבוץ", למרכז קהילתי רב-תכליתי, שיצטרף מתישהו למרחבי בריכת השחייה המשופרת, שממשיכה לשאת את התואר "היפה בעמק", אך מחייבת כניסה מבוקרת בזיהוי פניהם של החברים אל משטחי שיזוף ורוגע נרחבים.
בסמוך, שתי דקות מהכרך היזרעאלי המבוזר, שמדמה בעגה את לוס אנג'לס הרחוקה ל"אלף עפוּלוֹת", בערבו של יום התכנסנו, שוחרי המורשת מהקיבוץ המארח ומיישובים קרובים, באסם התבואות ההיסטורי שהפך עם השנים למרכז מבקרים. הרצאה מאלפת – "מהי חצרו של קיבוץ? בין רשות הרבים לרשות היחיד" – אתגרה אותנו בהתפתחותם של מאפייני המפגש בין מרחבים, בתוך היישוב פנימה. ברובו של הקהל מוטבע המושג "חצר" שהיה ונשאר חלק מנוף ילדותו. המרצָָה, האדריכלית ד"ר עידית שכנאי–רן, לקחה אותנו למסע אל ליבת הקיבוץ – אל החצר, אל המרחב שהוא לא רק גיאוגרפי, אלא גם חברתי, נפשי, אידיאולוגי. הרצאתה של ילידת יפעת, חוקרת תרבות, מרצה בטכניון ואוצרת מוזיאון העמק, שעבודת הדוקטורט שלה הציפה סוגיות וקונפליקטים איתם מתמודד הקיבוץ של היום בהיבטי תכנון ופיתוח המרחב המקומי.
דרך סיפורה של החצר הקיבוצית, מראשיתה במרחביה ובכינרת ועד לשינויים הדרמטיים שעברו עליה בשנות ה-70 וה-80, עליהן מתבסס ספרה "הנה ימים באים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023), בו היא דנה ב"מרחב ואדריכלות בקיבוץ, רגע לפני המשבר". בהרצאתה, התחקינו על השינויים בנוף ובתפיסת ערכי השיתוף – בקשר בין פנים לחוץ, בין פרטי לציבורי. המוטו להרצאה המלומדת, ממסגר בפשטות את שלושת השערים – קיבוץ, מרחב, שינוי – המשתרעים על פני 400 עמודים: "החצר הקיבוצית כוללת את מלוא ערך החיים בקיבוץ וכל מה שמתחולל בקִרבּה ביום ובלילה, בשמחות ובאבל, בשלום ובמלחמה," מצוטט ישראל פיינמסר, מנהל בעבר של המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי.
עד לפיצוץ
במרחביה, קיבוצי ה"מתחדש", שמנפנף בסיסמה "קהילת מופת", עומדת על הפרק שאלת עדכון התב"ע (תוכנית בינוי עיר) במטרה "לבנות חברה בת קיימא" שתענה לצורך עתידי בצמיחה דמוגרפית. צוות תוכנית אסטרטגית וועד הנהלת הקיבוץ מקדמים את המהלך, בליווי מקצועי, שיאפשר להוסיף תוך 20 שנה עוד כ-140 יחידות דיור בגדלים משתנים ובני השגה, כולל בנייה רוויה בקומות. ברקע הדיון העכשווי יש הזוכרים עדיין, כפי שמאמת המחקר, ש"המרחב הפיזי תוכנן בהתאמה לקהילה שהאידיאולוגיה והתפיסה החברתית הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלה, כאשר עיקר שטח הקיבוץ נפרש במעגלים מתרחבים של מרחב ציבורי, שבמרכזם חדר האוכל, והמרחבים הפתוחים נתפסו גם כמרחבי-פנים בהתייחס אל הקיבוץ כולו כבית גדול, מפורק במרחב ומסוגר כלפי חוץ". שאלה נוספת מחדדת את הדיון: "מה קורה כאשר התפיסה החברתית משתנה והחיים נמשכים באותו המרחב".
המטרה המוצהרת שעמדה להצבעה בקלפּי: לשמור על איזון דמוגרפי בקהילה רב-דורית. לאחר שבשנים האחרונות נקלטו עשרות משפחות צעירות בשלוש שכונות חדשות בשיטת בנה ביתך על טרסות, ששינו את פני המרחבים לצפופים, מתחדדת השאלה, האם נכון להמשיך בקצב הפיתוח המהיר והיקר, שהשפעתו לא רק על המרחב היישובי, אלא גם על ההתערות של המשפחות החדשות במערכות החינוך, החברה והתרבות. כבר עולות תהיות והסתייגויות כגון: "לא לבנות ליד הבית שלי שמא יסתירו לי את הנוף". תוצאות ההצבעה שהתפרסמו בצירוף מקרים, כשעתיים לפני תחילת ההרצאה, מעידות כי רוב זעום בן 57 אחוזים תמך בהצעה, שאת משמעותה ניתן יהיה להעריך כעבור שנים, במחקר הבא…
בגב הספר נאמר: "שנות ה-70 של המאה ה-20 נתפסות כשנים של יציבות יחסית בתנועה הקיבוצית, אולם מתחת לפני השטח רחשו כבר תהליכים כלכליים פוליטיים, חברתיים ואידיאולוגיים שבאו לידי ביטוי במתח הולך וגובר, עד לפיצוץ בשנות ה-80".
כשחיי היומיום נפגשים עם האידיאולוגיות הגדולות
החוקרת-המרצה "מספקת זווית ייחודית לבחינת השינויים האידיאולוגיים שחלו בחברה הקיבוצית, באמצעות בחינת התהליכים המרחביים שהתרחשו בה ערב פרוץ המשבר". "חנוכת חדר האוכל החדש ביפעת, מוצגת כמקרה מבחן, שבו אירעה במקביל ההחלטה על הפסקת הלינה המשותפת. הסמיכות בין אירועים מכוננים אלה מדגימה את חיזוק הקולקטיב ומנגד – חיזוק המשפחתיות, המבטאים קשר ברור בין הסדר המרחבי ובין זה החברתי". במילים אחרות: "האתרים הנסתרים שבהם נפגשים חיי היומיום והאידיאולוגיות הגדולות".
על השינויים המרחביים כתולדה של פעולות יומיומיות, מלמד המחקר כי המרחב הקיבוצי השתנה במהלך שנות ה-70 לא כתוצאה מהליכי תכנון וחשיבה מסודרת, תנועתית וקיבוצית, כפי שהיה בשנים הראשונות, אלא בעיקר כתגובה לשינויים דמוגרפיים, שיקולים ביטחוניים, וכן כמענה לצרכים שנולדו מתהליכים חברתיים, תרבותיים, אידיאולוגיים וכלכליים. השינוי התרחש דרך פעולות קטנות, יומיומיות, שנתפסו תחילה כחריגות. כאשר אותן פעולות חריגות התרבו התכנסה ישיבת ועדה על מנת לדון בתופעה החדשה. ברוב המקרים ההחלטה שהתקבלה הייתה יישור קו, או הכשרת התופעה דרך קביעת סטנדרט חדש. הממסד ניסה לנרמל את השינויים על מנת לשמור על ערך השוויון. ההצדקה לכך מוסברת כהכרח עקב "הפער הגדל והולך בין המציאות החיצונית לבין מערכת הערכים והמבנה הארגוני של הקיבוץ".
בין המשפחה הגרעינית לקולקטיב
בשער "קיבוץ", סוקרת המחברת את תפיסת המשפחה בקיבוץ ומציגה את השינוי שחל ביחס בין המשפחה הגרעינית לבין הקולקטיב כרכיב משמעותי בתמורות שהתחוללו בקיבוצים לאורך השנים, ואת ההשלכות שהיו לכך על המרחב. השער "מרחב" מתמקד בזה הקיבוצי, מהפרט אל הכלל ומהחיים אל האידיאולוגיה, ובוחן את התהליכים והתפיסות שעמדו בבסיס התכנון העקרוני של הקיבוצים, שהיו בתחושה של חוסר הלימה בין המרחב לבין חיי היומיום. בשער "שינוי" נבחנים דפוסי השינוי המרחבי מנקודת המבט של אלו שחיו והתנהלו במרחב וחוו את התהליכים והמשמעויות הנוגעות לחלקו של המרחב ביצירת היררכיה חברתית, חידוד הבדלים בין גברים לנשים, ולשינוי אופי התקשורת בין החברים.
ספר המחקר, שהוא יצירה בפני עצמה, עתיר הפרטים, הציטוטים, התרשימים והתצלומים, מאפשר למעיין ולקורא להתעמק בשיטת איסוף הנתונים, בניתוח הממצאים הארכיוניים מול הפיזיים והחווייתיים, ולהבין את משמעותם של "מרחבים". הוא מרתק בפתיחות ובשקיפות הפורצות ממנו ובכך הוא עשוי לסייע לקיבוצניק המצוי להעריך היכן ממוקמים חוויותיו שלו וקשרי משפחתו והחברים הסובבים אותה – אז, כיום ולעתיד…
ראיון על קלנועית
איך שומרים על אובייקטיביות כשהחוקרת, ד"ר עידית שכנאי-רן, בת קיבוץ יפעת, מראיינת את חבריו?
הספר "הנה ימים באים" בוחן בגישתו את המרחב באופן רב-פנים, כמרקם של היומיום, ותוך כך ממקם את האדריכלות ככלי מחקר בניתוח ובפרשנות של תהליכים חברתיים ותרבותיים. שילוב התחומים מספק תובנות ונקודות מבט חדשות על תופעות מוכרות, כגון אינדיבידואליזציה הולכת וגוברת עד עצם ימינו אלה. המחקר המוצג בספר, כפי שכותבת המחברת, "מתמקם בין הדיסציפלינות: הוא מתייחס לדגמי המבנים, לידע הדרוש לתכנון ולמקורות הרעיוניים שעמדו בבסיסו, אולם הוא מביא בחשבון גם את חוויית השימוש ואת הפעולות היומיומיות במרחב האדריכלי שבו מתרחשים ומתעצבים החיים".
ד"ר שכנאי-רן, מסבירה את הבעייתיות העולה לכאורה מעצם היותה בת הקיבוץ, שבו חוותה את ילדותה וכעבור 30 שנה, כשהיא חווה אותו מבחוץ, חקרה את עברו: "מצד אחד קיים החשש להטיה מחקרית כתוצאה מדעות וקביעות שמבוססות על היכרות מוקדמת או מעורבות אישית, מצד שני יש יתרון בהיכרות המעמיקה עם המרחב, הקודים, והיכולת להבין לעומק את השכבות והמשמעויות התרבותיות – להגיע למקומות שזר יתקשה להגיע אליהם". והיא מוסיפה: "שלא להניח הנחות מוקדמות ולצאת מנקודת מוצא המכירה במגבלות נקודת המבט הסובייקטיבית והחלקית שלי". כך, לדוגמה, שיטת ראיונות-הליכה במרחב הקיבוץ, להם נבחרו רק נשים וגברים שלא היה לה איתם קשר אישי, התגלתה כדרך יעילה לשחזר את הקשר המורכב של קהילה מקומית עם הסביבה שלה. הסתבר שראיונות שכאלה מאפשרים נגישות לזיכרונות ולחוויות מהעבר באמצעות החושים.
אלה שקולם לא נשמע
המרואיינים בחרו את נקודת ההתחלה של הסיור כמקום שהיה משמעותי במיוחד עבורם באותן שנים. משם יצאו לסיור בקיבוץ בהליכה או בנסיעה משותפת על קלנועית. ראיונות עם עוזבי הקיבוץ, או מבוגרים מדי, התקיימו בבתיהם. החוקרת נפגשה עם ממלאי תפקידים רלוונטיים, וכאלה שקולם לא נשמע בבמה הציבורית ולא עלה בין דפי עלוני הקיבוץ. בין השאר נבחנו גם נתונים חזותיים: תצלומים וסרטונים המשקפים את המרחב כפי שהוא נראה באותה התקופה. במטרה להכיר טוב יותר את המרחב הפיזי של הקיבוץ, שוטטה החוקרת בו בשעות שונות ובעונות שונות, צילמה ומיפתה את ההתרשמויות ובכך חוותה בגופה את המרחב דרך אור וצל, עליות ומישורים, במטרה לגלות מה השתנה במהלך השנים המעיד על מצבו הנוכחי של המרחב וחושף היבטים נוספים על תהליך השינוי.
