הקריקטוריסט שהפגין עם עודד ליפשיץ וחיים פרי נגד ההתנחלויות: "אני שמאלני והקריקטורות שלי שמאלניות" 

ארנון אבני, בן 72 מנירים, הקריקטוריסט הוותיק של "זמן קיבוץ", התנדב עד 7 באוקטובר בהסעת ילדים פלסטינים לבתי חולים בישראל. הוא חווה עם משפחתו את הזוועות בקיבוץ, התפנה לאבן יהודה ומאז שב הביתה וחזר לצייר. אבני השתתף בפאנל "קריקטוריסטים בחזית" כחלק מפסטיבל אנימיקס – הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה שנערך בסינמטק תל אביב 

פורסם באתר החדשות "דבר" 

*תמונה ראשית: קריקטורה מ-2014 

בערב 7 באוקטובר ארנון אבני (72) השתתף בחג בקיבוץ נירים שבו נולד וחי עד היום. "ישבתי עם הגב לחגיגה ולא קמתי עד שכיבו את האורות, כי עשיתי פורטרטים לילדים". 

אבני הוא קריקטוריסט ותיק, שהתחיל לצייר בתיכון ומאז לא הפסיק. האומנות שלו קיבלה במה במקומות רבים, והוא מזוהה עם "על המשמר" ו"הדף הירוק". ב-2017 זכה בפרס עיפרון הזהב על מפעל חיים ומאז יצר עוד גוף עבודה משמעותי, בחלקו הגדול פוליטי. "אני שמאלני והקריקטורות שלי שמאלניות", הוא אומר בגאון. בפסטיבל אנימיקס – הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה – שהתקיים בתחילת אוגוסט, השתתף אבני בפאנל "קריקטוריסטים בחזית", ודיבר על שתי חזיתות שמצא את עצמו בהן: האחת פוליטית, שבה נשקו הוא מכחול, והשנייה חזית לחימה, שבה כמעט איבד את חייו לפני קרוב לשנתיים. 

"אז אני מצייר את הילדים, הם עמדו מאחוריי, וגם אחרי שכיבו את האור הם לא רצו ללכת. אז אמרתי להם, תבואו בשבת לסטודיו ואני אצייר אתכם". לערב החג הגיעו להתארח אצל אבני ואשתו אחת מבנותיהם ושני הילדים שלה. אבני ישן בממ"ד כי הנכדה רצתה לישון עם סבתא במיטה. "בשש וחצי התחיל צבע אדום. כולם באו וקפצו עליי, על המיטה שלי. ניסינו בהתחלה להקליל את העניין. ואז זה חזר על עצמו ועוד צבע אדום ועוד צבע אדום, והבנו שזה משהו מאוד רציני". 

בשלב הזה התחילו לשדר בטלוויזיה את האירוע שהחל להתפתח בשדרות, ונמסרו ידיעות ברשת הפנימית של הקיבוץ. "הסתגרנו בממ"ד, והשתדלנו להעסיק את הילדים. עשיתי ערמת רהיטים על הדלת, נעלנו את הממ"ד וחיכינו. קיווינו לטוב". 

אבני ואישתו מתגוררים בצד המזרחי של הקיבוץ. המחבלים הלכו והתקרבו מהצד המערבי, ונעצרו לפני שהספיקו להגיע לביתם. בסביבות 17:00 הצבא הגיע לקיבוץ ואסף את החברים במועדון. היה חשש שיש עדיין מחבלים בשטח הקיבוץ. "אז חילקו אותנו לשלושה בתי ילדים ממוגנים ושם ישנו עד הבוקר, מי שהצליח להירדם. בבוקר קמנו, הגיע קצת אוכל לבתי הילדים, והיה בלגן, אז מיניתי את עצמי לשוטף כלים ראשי, וניהלתי את המטבח הזה". 

באותו היום אחר הצוהריים התארגנו כולם לפינוי לבאר שבע באוטובוסים ובמכוניות פרטיות. "אמרו לנו, ׳עד באר שבע, אף אחד לא יורד מהמסלול. מבאר שבע תעשו מה אתם רוצים׳. הגענו לבאר שבע ומשם נסענו, המשפחה שלי, לאבן יהודה, שם יש לי שלוש בנות ועוד שמונה נכדים". 

מילואים בציור 

עד 7 באוקטובר התנדב אבני בעמותת "בדרך להחלמה" שהסיעה חולים ופצועים פלסטינים, בעיקר ילדים, ממעברי הגבול של יהודה ושומרון ושל רצועת עזה לבתי חולים בישראל. שותפיו בעמותה, חיים פרי ועודד ליפשיץ, נחטפו ונרצחו בעזה. "חיים פרי היה שותף איתי במשמרת מחאה שעמדה בכניסה לגוש קטיף במשך ארבע שנים, ותבעה את סילוקו של הגוש מעזה. היום מאשימים אותנו שבגללנו כל זה קרה. שיהיה, אני לא חושב שזה נכון". 

אבני משתמש באיור כדי להביע את הביקורת שלו על הממשלה ולהשמיע קול צעקה על המציאות הפוליטית. אבל כישרונו התגלה עוד בשירותו הסדיר במודיעין, אז מצא את עצמו משתתף בעיצוב דוחות מודיעיניים והנגשת דאטה. "הייתי תגלית שם", הוא אומר, "ועד גיל 50 עוד היו קוראים לי למילואים לבוא לצייר". 

כשנולד, קיבוץ נירים היה עדיין מוצב צבאי: תעלה מסביב, עמדות מקלעים, עמדות נ"ט ומגדלי שמירה. אבני מספר שב-1956, בזמן מבצע סיני, הוא זוכר איך ישן במקלט, ואחר כך שוב במלחמת ששת הימים. אחרי ששת הימים הקיבוץ לאט לאט הוריד את סממני המוצב שלו. "פתאום כבשו את עזה ונראה שהגיעו ימות המשיח, אבל לא הגיעו ימות המשיח. אחי נהרג פה ממוקש. זאת הייתה תזכורת. הוא היה בן 22". 

עד תחילת 2023 אבני עוד היה חלק מכיתת הכוננות. "שמאלני שמאלני – אבל למות אני לא רוצה. החלטתי שבגיל 70 זה הרגע שאפשר לפנות את המקום לזקן אחר". 

"אם יש מתנדבים, גם אני יכול" 

בפברואר 2024 חזר לקיבוץ, ואשתו נשארה עם משפחתם באבן יהודה. "ראיתי שיש הרבה מתנדבים שבאים ואמרתי, ׳אם יש מתנדבים, אז אני יכול להתנדב׳. עבדתי בכל דבר שאפשר – ניסיתי חליבות, עבדתי בגינון ובקטיף אבוקדו ובניקיונות, ועכשיו אני עוזר בפינוי אשפה, כי אנשים חוזרים וזורקים את הרהיטים הישנים ואת הקרטונים ואת הדברים שהם לא רוצים, ואת הכול צריך לפנות". 

הוא ממשיך לצייר ולעצב, ולאחרונה סיים להדפיס ספר של קיבוץ כיסופים מעודכן עם הסיפורים על האנשים שנהרגו, שנחטפו ושנפטרו. את הקריקטורות שלו ועבודת הגרפיקה הוא כבר לא עושה מהסטודיו שלו. "הבית שהיה הסטודיו שלי, גם היה כיתה א'-ב' שלי, ואחר כך גם של הבנות שלי בלינה המשותפת – הבית הזה כבר היה הרוס. כיסחו אותו כי היה רעוע, והעבירו אותי למקום שאני עובד בו עכשיו". 

חולצות נירים. רשומון 

ממבצע צוק איתן ועד החזרה לקיבוץ אחרי הגלות באילת בעקבות השבת ההיא, החולצות שעיצב ארנון אבני מלוות את קיבוצו נירים ואף גולשות לכל רחבי הארץ 

ארנון אבני 

חולצה יחד עם ה"על האש" 

2014  מבצע צוק איתן מתמשך כמעט חודשיים. קיבוץ נירים מתארח כבר בפעם השלישית במשמר העמק. ובקיבוץ נשארים כרגיל קבוצה לא קטנה שכוללת בעלי תפקידים חיוניים, צח"י וכיתת כוננות. הסוף מתקרב ואנחנו מחליטים על אירוע "שישי על האש" שיסמן את סוף המבצע. כחלק מזה ציירתי חולצה נחמדה שהולבשה על ילדה נחמדה עוד יותר ועליה הסיסמה "לא מוותרים על נירים" התמונה הופצה בעיתונות -זה עבד. אנשים באו וקיבלו חולצות יחד עם ה"על האש". כבר בזמן האירוע נשמעה אזעקת צבע אדום ושלושה ימים מאוחר יותר נהרגו שחר מלמד וזאביק עציון מפצצת מרגמה בשעה האחרונה שלפני הפסקת האש. 

אסון מתחילתו 

2023 אנחנו יוצאים לגלות אילת במלון שלמה המלך. אני מתחיל לעצב חולצה שתשקף את הגאווה המקומית אבל לא תהיה צוהלת כמו קודמתה. אני מחליט לעשות דגם נזירי במיעוט קווים. במקור רציתי לשווק אותה לכל הקהילות שב"גלות" עם שם הקיבוץ למטה. חשבתי שזה ייצור נראות משותפת אבל מנהלת הקהילה חתכה – זה שלנו. זה עבר למזכירות והוחלט להדפיס.  

הוצאתי הודעה לפייסבוק שלי ושל נירים: "אחרי תהליך לא קצר החלטנו על ציור לחולצה שתהיה הדגל, הלוגו, המסר שלנו לעצמנו ולסובבים אותנו. הקו אינו דומה לחולצות קודמות שנעשו בנירים שתמיד חגגו משהו – מחגי קיבוץ ועד סיום מלחמה (כזכור החולצה של סיום צוק איתן הופקה לפני האסון של היום האחרון). הפעם האירוע הוא אסון מתחילתו. על כן הציור הוא מינימלי, וצנוע ככל שאפשר. הוא עשוי בצבעי אדום ושחור. יש בו כלנית שהיא מעין סמל של העוטף כולו שכולנו חברים בו, וגם שני עלים שנשרו. מי שיראה בהם טיפות דם או מעין לב שבור – לא יחטא למסר. המילים 'אנחנו נחזור' הן המסע שהתחלנו בו. הן כתובות בכתב חופשי שיכול להיראות כחתימה, כהתחייבות", והוספתי: החולצות עדיין לא הודפסו. 

לבית שתמיד אהבנו 

עוד אני עוסק במשלוח הקובץ לדפוס, מודיעים לי מאילת – עצור. החברים באילת שואלים למה אין מכרז. שכל אחד ינסה. צודקים. 

העניין נכנס להקפאה ובחודשיים שעברו שיניתי את זווית ההסתכלות: לא לעוד נחישות מרירה וקשת עורף שאפיינה את החדשים הראשונים אנחנו זקוקים – אלא למשהו קצת נוסטלגי שיש בו כבר הצבעה אל משימה משותפת. אחרי הכול – הפעם יש לי מתחרים. השארתי את הציור ולמטה כתבתי שורה מתוך השיר חופים הם לפעמים: "לבית שתמיד אהבנו" וזה עבד.  

שרשרת כלניות 

הימים עברו. יותר מידי ימים. התחלתי לעבוד על ציור לחולצה שתבוא איתנו לנירים. חשוב היה לי שיהיה קשר בין שתי החולצות (כזכור "אנחנו נחזור" לא נשלח לדפוס). ולחלל הזה נכנס המגדל שלנו – מן פנסיונר ארכיטקטוני שיש בכל קיבוץ ותיק. ציירתי אותו עם הכלנית שיצאה איתנו לגלות אבל גם עם שרשרת כלניות על הצוואר. וזו התמונה שהתפרסמה בפייסבוק (וגם גרמה ל"זמן קיבוץ" לבקש את הסיפור הזה). 

לכולם 

בשולי הסיפור הזה יש לנירים חולצה שעשיתי לפני שנים רבות בתקופה שמתפרת "נירית" תפרה חולצות ופיג'מות לילדים ואני הדפסתי עליהם ציורים. אחת מהן שכונתה "פריז לונדון", ממשיכה לחיות עד היום וכל הזמן יש קונים ובדרך גם שדרגתי אותה בהתאם לטכנולוגיה שהתפתחה. אני מניח שהיא תרמה רבות לחיזוק תדמיתו של המגדל שלנו כסמל בלתי רשמי. כאשר יצא הקיבוץ ממלון שלמה המלך התבקשתי להציע משהו לעובדי המלון – הסבתי את החולצה ההיא לחולצה עם ציור המלון כאשר מגדל נירים עומד בצד ומשגר ברכות. 

הם אהבו את זה וכאשר עזבו זקנינו את הדיור המוגן "גני שרונים" התבקשתי לחזור על הטריק זה עם ציור גני שרונים. עוד אני כותב ומנהלת הגיל השלישי שולחת לי בקשה להדפיס עוד עשר כאלה 

ועוד שוליים: כאשר יצא "אנחנו נחזור" עבר בנירים יאיר גולן. סיפרתי לו על התוכנית לשתף בזה את כל העוטף. הוא ראה את הציור ואמר: אני נוסע בעוד כמה ימים לצפון, צרף בשבילי משהו עם תרנגולות בשבילם – צירפתי ושלחתי.