הקרמיקאית איריס יהודה ממושב באר טוביה מאמינה שהיצירה מרגיעה וכולם מצליחים

יש משהו מאוד מרגיע ומדיטטיבי בעבודה הזאת. הסיבוב של הגלגל, הצורך להיות בשקט וברכיזות, בחיבור וברגישות מול החומר.

החורף כבר כאן במלוא הדרו, הרגשנו אותו בכל חושינו כבר בשבוע שעבר. החזאים ציינו שזאת הייתה מערכת חורפית, שאחריה יגיעו עוד מספר מערכות כאלו. ומה יותר מתאים ביום חורפי וגשום מלאחוז ביד כוס קראמית מעוצבת וללגום תה, פונץ', קפה וכל משקה חם אחר. או להוציא מהתנור תבשיל קדרה עשיר בטעמים ונינוחות – כלים קרמיים ממעשי ידיה להתפאר של הקרמיקאית ממושב באר טוביה, איריס יהודה פרי.  

הקרמיקאית ממושב באר טוביה

להגיע לרחוב מרחביה בבאר טוביה הוותיקה ולהיפגש עם האמנית, פותח אשנב הצצה לעולם היצירה בחומר, בסטודיו קסום, שהוסב ממבנה ישן שנבנה עוד בשנת 1930. כך אתה מגיע למקום של יצירה באובניים, המושך את העין הן בתהליך וכמובן בתוצאות – מדפים עמוסי כלים, אגרטלים ויצירות יפות ומקוריות.    

איך הגעת לעבוד בחומר? 

איריס יהודה פרי (56): "נולדתי וגדלתי ברמלה. מילדות עסקתי ביצירה: נגינה, סריגה, כתיבה ועוד, אבל לקרמיקה הגעתי רק בשנות העשרים שלי. בשלב מסוים, כצעירים רבים, עברתי להתגורר בעיר הגדולה תל אביב."

"כלי קרמיקה תמיד ריגשו אותי, אך לא חשבתי שדווקא התחום הזה יהיה משלח ידי המקצועי. באחד הביקורים בנחלת בנימין התחלתי להתעניין בשיעורי קדרות."

"לשמחתי הסטודיו של הקרמיקאית דליה שוורץ שלימדה קדרות, היה ליד הדירה שלי. ראיתי בזה סימן משמיים… השיעורים היו חוויה מופלאה, והמשכתי בהם גם לאחר נישואיי כשעברתי להתגורר במושב באר טוביה." 

איריס נסעה לתל אביב ללמוד ולעבוד בסטודיו של שוורץ. בשלב מסוים הבינה שהיא צריכה לקבל החלטה. בעידוד של בן זוגה יאיר פרי וחברות פתחה סטודיו קטן לעבודת אובניים, בחדר ישן שהיה צמוד למכון חליבה – זכר לתקופת עבר רחוקה של המשפחה במושב. בסטודיו התחילה להתמקצע בקדרות, לפרוח ולהתפתח.  

במקביל לעיסוק בקדרות, הוסיפה ולמדה תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית: "שלושים שנים עברו מאז שהתחלתי לעסוק בקדרות ומעולם לא התחרטתי ולא רציתי לעסוק במשהו אחר."

"ב-14 השנים האחרונות אני ממשיכה ללמוד בגבעת חביבה. פעם בשבוע נוסעת ומתנסה בהנחיית הקרמיקאים: אבנר זינגר, רותי קליין ואמונה סירקין בטכניקות חדשות: שריפות ראקו יפניות, טכניקת שריפה חיצונית בחבית המוטמנת בבור באדמה, המפיקה יצירות ייחודיות. וכן טכניקות בשרפה בגז. בנוסף אני נהנית מהחברה המעודדת ומההשראה ההדדית בינינו ובין קרמיקאיות נוספות." 

חומר ולא חימר 

לבאר טוביה הגיעה איריס בשנת 1992, לאחר נישואיה ליאיר פרי, בן המושב ודור שלישי למייסדי המושב, מרים ויוסף ברק (ביורק) ז"ל.

מאז הם מתגוררים במושב בו הקימו בית ומשפחה יפה. "יש לנו ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. הבן הבכור בן 25 לומד בטכניון, הבת השנייה בת 23 ולומדת בבצלאל. הבן השלישי בן 19.5, חייל והבת הקטנה בת 16 ולומדת בתיכון. לכל הילדים יש עניין רב ביצירה וגם המוסיקה תופסת מקום רציני בחיי המשפחה. ציור, נגינה ושירה הם חלק משמעותי מחיי היומיום." 

איך תגדירי את הסגנון שלך בקרמיקה? 

"בגדול צריך לאמור חומר ולא חימר, אבל כשאומרים 'אני עובדת בחומר', אנשים לא תמיד מבינים למה הכוונה. רוב עבודתי נעשית בעבודת אובניים, הנקראת קדרות. אני מאוד אוהבת לעבוד באובניים. יש משהו מרגיע ומדיטטיבי בעבודה הזו. הסיבוב של הגלגל, הצורך להיות בשקט ובריכוז, בחיבור וברגישות מול החומר. תהליך זה עושה לי משהו מאד מהנה, המושך אותי בכל פעם מחדש." 

איריס מוסיפה שהמחשבה שהיא עוסקת ומתפרנסת ממשהו שהיא אוהבת ממלאת אותה בשמחה גדולה וסיפוק. היא מעידה שבמרוצת השנים, הסגנון שלה התפתח ועבר שינוי וגיבוש, אבל תמיד הוא היה מינימליסטי ופדנטי. "לפעמים הייתי רוצה להיות יותר 'פרועה', אבל גם כשאני משתדלת, זה תמיד יוצא מין 'בלגן מאורגן', למרות שאני עדיין עובדת על זה – גם זאת שמחה גדולה. 

"היכולת להיות בהתפתחות ובשינוי זאת חוויה משמחת ומרגשת. מאחר ואני מתנסה בשריפות וטכניקות שונות – מדי פעם אני 'מתאהבת' ביצירה ואז אני פשוט לוקחת אותה אלי הביתה. יש יצירות שהן חד-פעמיות, ואז לא תמיד בא לי להיפרד מהן. באופן כללי אני מאוד אוהבת חומרים טבעיים ומתחברת לסגנון חם וביתי. המטבח אצלנו הוא לב הבית, עוד צד ליצירתיות שבמשפחה." 

פעמים רבות שואלים אותה "למה את ממשיכה ללמוד, הרי את יודעת כבר הכול," וזה מצחיק אותה: "ככל שלומדים יותר, מגלים שאנחנו בעצם לא יודעים כלום, או כמעט כלום. קרמיקה זה עולם שלם, תמיד יש מה ללמוד ולגלות ואף פעם לא נדע הכול וזה אחלה, כי זה שומר על הגחלת, הסקרנות וההתנסויות החדשות ואפילו את גורם ההפתעה." 

מה מתקיים בסטודיו שלך? 

"הסטודיו האהוב שלי נמצא בחצר המשק, במבנה ישן צמוד למחלבה המיתולוגית. מדובר במבנה ששימש את סבתו של יאיר לתפירה ועבר מתיחת פנים רצינית, אך גם השארנו בו משהו מהאותנטיות של אותה תקופה של בבאר טוביה מימיה הראשונים. אני מגדירה את הסטודיו 'חלקת האלוהים הקטנה שלי', בו אני נמצאת, יוצרת ומלמדת." 

יש מבואה בכניסה לסטודיו, במרכזה מוצב תוף של כבלים ענק וממוחזר, המשמש כשולחן עץ ועציץ במרכזו. סביב השולחן ארבעה כסאות עץ, בסגנון של פעם. על המדפים מוצבות מבחר יצירות וכשנכנסים לסטודיו, פרט לאובניים, אי אפשר להתעלם גם מהספרים המקצועיים הרבים התופשים את מקומם על המדפים, לצד הכלים והיצירות המגוונות. גם לתנור השרפה מקום כבוד.  

חדוות היצירה 

ניכר שהסטודיו הינו בהחלט חדר של עשייה יצירתית ולימוד מבורך: "בתחילת דרכי המקצועית במושב, בסביבות שנת 1994 העברתי חוגים לילדים. הייתי הראשונה באזור שלימדה חוגי קרמיקה לילדים שהיו מוצלחים מאוד. עם הזמן ילדתי את ארבעת ילדיי ושעות אחר הצהריים הפכו לעמוסות."

"במקביל התחלתי להעביר חוגים למבוגרים, בערך לפני כעשרים שנים. אך בעצם שאפתי לפתוח קבוצות לימוד בשעות הבוקר, כשהילדים מסודרים במוסדות החינוך."

"עם הזמן דייקתי לעצמי גם את נושא החוגים, כשבאיזשהו שלב החלטתי להפסיק עם חוגי הילדים והתמקדתי בקבוצות של מבוגרים ובלימודי קדרות, חוויה והתנסות בשעות הבוקר והערב." 

"המשתתפים בחוגי הקדרות של איריס הן ברובן נשים מכל הגילאים, המגיעות לסדנאות, ממושבי הסביבה: באר טוביה, אורות, ניר בנים, אביגדור, תימורים ועוד, אך גם מהסביבה היותר רחוקה: אשקלון, יבנה ומקומות נוספים."

"המגיעים אינם מעוניינים דווקא להכין כלי קרמיקה, אלא בעיקר להתנסות בפלא הזה של החוויה וההתנסות – לקחת גוש חומר ביד ולשלוט בידיים על האובניים."

"בתחילה האצבעות מעט בורחות ומחליקות ופרי מסייעת להם בכך שהיא אוחזת בגוש יחד איתם, עד שהם רוכשים את המיומנות. הפעולה הזו דורשת שליטה וריכוז."

"כאשר התלמידים רוכשים את הביטחון והמיומנות, הם מצליחים ליצור מאותו גוש חומר שממנו התחיל התהליך. לכן הסדנאות הן מצומצמות, עד ארבעה תלמידים, בכדי שפרי תספיק להגיע לכל אחד ואחד מהתלמידים ולהתקדם כל אחד לפי הקצב שלו."

"מאוד חשוב לי שתהיה אוירה טובה ושמחה שתיתן ליצירה לחדור ולחלחל, גם לפרק זמן קצוב. בסדנאות נוצרות חברויות מתוך אינטראקציה עם המשתתפים וזה נחמד מאד," היא אומרת.  

בנוסף לחוגי קדרות מתקיימות גם סדנאות חד יומיות המיועדות לימי הולדת, גיבוש משפחתי, פעילות חברתית מגבשת למקומות עבודה, או סתם ערב של כיף של חברות.

מושב באר טוביה

"התגובות והמשובים תמיד מחמיאים ומחממים את הלב. לא משנה בת/ן כמה המשתתף, כי שאדם יוצר משהו מחומר, הוא שמח ולא סתם נאמר 'חדוות יצירה'. למרות כל הפעילות, אני מקפידה להשאיר לי שלושה ימים בשבוע ללמידה ויצירה עצמית שלי." 

"הפעילות של פרי ממשיכה גם לאחר שהתלמידים סיימו לעצב את הכלי או היצירה שלהם. אז צריך לשרוף את היצירות ולהטעין את התנור. בתחילה שריפת ביסק בחום של 950 מעלות ולאחר שהכלים נשרפו הם עוברים שרפה נוספת, אך רק לאחר שהם נצבעים בגלזורות מיוחדות."

"שריפה זו מתבצעת בחום של 1,200 מעלות. השלב האחרון הוא פריקת התנור אחרי שהתקרר. מוציאים את היצירות, ומניחים על המדפים. בפעולות אלו , יש כל פעם התרגשות והפתעה מהתוצאות."

איריס: "גם כשמתקיימות סדנאות חד יומיות העבודות נשארות בסטודיו. אני שורפת את היצירות כשכל משתתף מציין באיזה צבע הוא מעוניין, אני טובלת בצבע או צובעת לפי בקשתו ושורפת בשרפה שנייה. כשהיצירות מוכנות, נשאר לארזן יפה עם השם ונציג המשתתפים בא לאסוף אותם בשמחה ובסקרנות. בסדנאות מסוג זה, המבקרים לרב מכינים: כלים שימושיים פשוטים, שלטים, ובעלי חיים כמו כבשים ועוד…".  

בתקופת סגרי הקורונה הפך הסטודיו למקום המפלט האולטימטיבי שהיה לפרי: "את התקופות הקשות האלו העברתי בסטודיו ויצרתי דוגמאות חדשות. הרגשתי ברת מזל על האפשרות הנהדרת הזו, להתכנס אל עצמי ולהיות יצירתית ופרודוקטיבית. הכול התחיל בעצם מחודש פברואר 2020, חזרנו מחופשה מרומא ישר לבידוד ראשון."

"חנכנו את הטרנד החדש, הזר והלא מוכר. כל הזמן חשבתי איזה מזל, שיש לנו בית עם גינה וסטודיו. אחרת 'ישירות לאשפוז'… בסגר שכנעתי את עצמי והסביבה, שמדובר בכמה שבועות, והעולם יחזור למציאות… בזמן הסגרים, היה לנו הרבה חופש, וכמובן זמן רב ליצירה, מחשבות ופנטזיות."

"התחלתי ליצור כלים מפורצלן וקובלט, סוג של אתגר, קצת שפיות בימים ההם ועם המון תקווה. באופן כללי אני אוהבת ליצור בצבעי לבן, ברשותי מספר לא מבוטל של גלזורות לבנות." 

את יוצרת גם לפי הזמנות של לקוחות? 

"מעבר ליצירות שלי, שהן בטעמי, סגנוני, עבודת ידיי, יש גם עבודות שנעשות לפי הזמנה של לקוחות. יש פעמים שאנשים מבקשים משהו מסוים, ואם אני רואה שזה משהו שאני יכולה (או רוצה) לעשות, אני מקבלת את ההזמנה בשמחה."

"כבר הכנתי כיורים רבים בצבעים שונים ובדוגמאות שונות. כמו שהתבקשתי להכין כיור בצבע צהוב, עבודה שהצבע הסופי שלה היה כתבלין קארי צהוב. כלים כמתנות למזכרת, חמסות ועוד."

"לפעמים הזמנה יכולה להיות אתגר מקצועי, ולפעמים הבקשה יכולה אפילו לתת לי רעיון חדש, או השראה לאיזה יצירה. לפני כמה שנים פנו אלי מקיבוץ משואות יצחק, להכין שלט לרפת חדשה 'רפת קדם'. זה היה אתגר גדול ומאד נהניתי מהעשייה."

"גייסתי חברה שעזרה לי עם האריחים. חלקם צוירו עם מוטיב של רימונים, בסגנון 'בצלאל'. השלט היה בגודל 1.60 מ' על 1.20 מ'.  דוגמא נוספת: קבלן  מקרית גת רצה להעניק מתנה ייחודית ללקוחותיו וביקש ממני להכין רימונים דקורטיביים עם לוגו החברה, שהוענקו לרוכשים במעמד קבלת המפתחות לדירה החדשה."

"ועוד הפתעה, לאחרונה הגיעה אישה יקרה שבקשה ספל מחומר. כל הספלים והמגים בתצוגה נראו לה קטנים. שאלתי אותה, 'האם הם שותים בדליים?' ולמרבה הפלא היא ענתה שכן וכך הם אוהבים לשתות. לכן הכנתי לה ספלי ענק, מה שפתח את הדלת ל'מג-חורפי'. יצא מאד מיוחד." 

בזמנו הייתה סברה שציפוי הגלזורה לא בהכרח בריא, האם זה עדיין קיים? 

"כל נושא הטכנולוגיה של הקרמיקה עבר התקדמות אדירה. אם בעבר השתמשו בחומרים רעילים, על מנת להגיע לצבעים וטקסטורות מסוימים."

"כיום הטכנולוגיה כל כך מתקדמת, שהשימוש בכלי קרמיקה ובגלזורות הוא בטוח לחלוטין. יש לזה גם תו תקן של 'dinnersafe', וכיום כל הקרמיקאים שיוצרים כלים שימושיים משתמשים בחומרים הללו."

"אני משערת שאם פעם היה צורך להשתמש בחומרים רעילים אלו, בכדי להשיג צבעים מסוימים, הרי שהיום אין צורך להשתמש בהם." 

"הקרמיקאים בעצם רוצים לשמור גם על עצמם. בסופו של עניין, אנחנו עובדים עם חומר וגלזורות בידיים חשופות, ואין לנו שום רצון להרעיל את עצמנו."

"הביטחון שלי בנושא זה הוא מוחלט, ויעידו על כך כל כלי ההגשה אצלי בבית. בכלל, קרמיקה זה משהו שמאוד נוכח אצלי בבית: כלי אוכל, מטבח, אחסון וקישוט כמוצגים אמנותיים."

"כשהבת שלי הייתה קטנה היא אמרה, שגם היא רוצה שיהיו לה בבית כלי קרמיקה כאלה. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג בעניין… רוב החומר שאנחנו משתמשים בו הוא חומר מיובא."

"החומר מגיע: מגרמניה, ספרד, צרפת ועוד. כרגע יש ספק ישראלי אחד שאני מכירה, ולאחרונה הזמנתי אצלו חומר ישראלי, כדי לבדוק את חוויית העבודה אתו. החומר עדיין בבדיקה." 

את משתתפת בירידים ותצוגות בבאר טוביה ובסביבה? 

"בעבר הרחוק השתתפתי בירידים במושב, בסביבה ובבתים מארחים. אני כבר לא משתתפת בהם. היריד היחיד שאני משתתפת בו הוא 'שוק כסלו' שהוא הפנינג קרמיקה שנתי."

"השוק נוצר בעקבות יוזמה של נעם קלומק, ממושב אורות, כשהייתה סטודנטית בבצלאל. בשוק שהתקיים השנה בהצלחה רבה, בפעם השישית, משתתפות חמש קרמיקאיות, שהן חברות וקולגות לעבודות יצירה. אנחנו חבורה שמחה, אוהבת ומפרגנת."

"כל שנה זו חוויה נהדרת, יצירתית, צבעונית וטעימה. אנשים מגיעים ליריד ופוגשים סגנונות שונים ויצירות שונות, ועל הדרך נהנים מהאווירה המיוחדת ומאוכל משובח." 

הקשר השורשי בבאר טוביה 

בעלה של איריס, יאיר פרי מצטרף לשיחה. יאיר הוא רפתן, אגרונום בעל תואר שני ומנהל מרחב דרום בקנ"ט (קרן נזקי טבע) – דור שלישי לוותיקי המושב מרים ויוסף ברק ז"ל ובן ממשיך במשק: "סבי יוסף ברק (ביורק) ז"ל היה מראשוני קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, לפני הגיעו לבאר טוביה. בהיסטוריה שלו היה גם בתל-חי עם יוסף טרומפלדור האגדי.  

"המתיישבים הראשונים בבאר טוביה הקימו רפתות. לסבי וסבתי שהגיעו למושב ב-1,930 שנת היוסדו, היו בתחילה ארבע פרות חולבות, מעט תרנגולות וחלקת מלפפונים. כשאבי ז"ל נפטר לפני כעשרים שנים, מכסת החלב הייתה כ-300 אלף ליטרים, וכיום המכסה היא מעל למיליון ליטר. הרפת ממשיכה, אך בפורמט חדש בהתאם לתנאי 'הרפורמה בחלב'.  

"אנחנו מספר שותפים מהמושב שחברנו יחד והקמנו רפת משותפת. אנו גאים בכך שבאר טוביה הינו המושב המוביל בייצור החלב בארץ. אני תומך במודרניזציה בחקלאות ובתנאי שישמרו על החקלאים והחקלאות בישראל. יצור מקומי מבטיח את ביטחון המזון. זה מחויב המציאות, מאחר ואנחנו מדינת אי. הקורונה הוכיחה לנו שאנו חייבים ביצור מקומי, ללא תלות ביבוא ממדינות אחרות." 

גם ליאיר אהבה ליצירה ואמנות. בשעות הפנאי הוא יוצר בנפחות, נגרות וכמובן תומך מספר אחד של אשתו הקרמיקאית.  

איריס – איזה תוכניות וחלומות יש לך בתחום הקדרות לעתיד? 

"כשאני שואלת את עצמי, מה הייתי מאחלת לעצמי? אז קודם כל, כמובן, להמשיך ליצור בבריאות, שמחה ובהנאה, כי בלי זה מה זה שווה? הילדים כבר גדלו, עכשיו אני מרגישה שזה קצת 'הזמן שלי', שאני יכולה להתמקד יותר בעשייה בסטודיו, להתפתח ולגדול. אם בעבר הייתי במלחמה פנימית על חלוקת הזמן בין הבית לסטודיו, עכשיו אני מרגישה שאני יכולה להתמסר יותר לסטודיו, להגיע לקהל גדול יותר, לפנות לאתגרים גדולים יותר ולהשקיע יותר בשיווק." 

הקרמיקאית ממושב באר טוביה | צילום: מיטל קריספל