על פי ההלכה בן 13 למצוות, לא כך אצל אורן פלג (לנס לשעבר) מבית אלפא שעלה למצוות בגיל 60 בבית הכנסת האורתודוכסי בבית השיטה
"אבי נפטר בשנה האחרונה והרגשתי צורך פנימי לומר עליו קדיש בבית הכנסת. משהו בפנים אמר לי שזה נכון. הרגשתי אאוטסיידר ביהדות, פספסתי אותה. באינטואיציה הרגשתי שיש הרבה מקום לומר תודה לבורא עולם על כל היש הזה. הייתי מגיע בשבתות לתפילות שחרית, מינחה וקבלות שבת, החזקתי את ספר התורה בהתרגשות ועברתי בין שורות המתפללים, הלב דפק לי…. הטריגר שהפעיל אותי היה מות אבי אם כי כבר בילדות ובמהלך השנים היו לי מחשבות מהסוג הזה. שמואל הרב המקומי קיבל אותי בשמחה, הכין איתי את פרשת השבוע ואנשי בית הכנסת עזרו לי להיקלט", משיב אורן לשאלתי- מה פתאום בר מצווה בגיל כה מבוגר?
טקס בר המצווה היה אירוע חגיגי ויוצא דופן. משפחה וחברים לעבודה הגיעו לכבד את אורן שהיה נרגש, רעייתו מרגלית ובתו עקבו אחריו בסקרנות מעזרת הנשים.
"במהלך התפילה, ממשיך אורן, הרגשתי רגע של חיבור משמעותי לאבא שלי ולקדוש ברוך הוא. הנשימה נעתקה לי וחשתי רגש של התפעמות והתעלות שלא הכרתי קודם. כיהודי הרגשתי חוסר על שלא הייתי מחובר ליהדות. דבר זה נשלל ממני מילדות. הרגשתי שאני נכנס למקום שאני רוצה לכבד אותו. באותו יום הייתי צריך לאסוף את עצמי כדי להתאזן. זו חוויה רוחנית ופיזית עוצמתית, סוג של תיקון".
הבנתי שיש משהו גדול יותר שמכוון את העולם
אורן גדל בבית אלפא ולמד במוסד החינוכי "גלבוע", בצבא היה לוחם חי"ר. אחרי השירות חזר לקיבוץ ועבד בבריכות דגים. היה לו רומן ארוך עם מים, ארבע שנים עבד כמלח באוניות הקיבוץ. חזר ונישא לענת בת קיבוץ חפציבה, ונולדו להם שלוש בנות. בהמשך למד ב"אורנים" והתמקצע בחינוך מיוחד. חזר לקיבוץ, התגרש והחל לעבוד בעמותת "אתגרים'". בין לבין הכיר את רעייתו לעתיד מרגלית מהישוב גן נר לה נישא לה. לפני 14 שנים הם עברו לבית השיטה והוא החל לעבוד כמציל בסחנה. אמרנו מים, אז הנה עוד מים. לפני חמש שנים למד הידרותרפיה והחל לטפל בשיטה זו. היום הוא עובד על הקמת בריכה טיפולית משלו בבית אלפא.
איך אתה מגדיר את הקשר שלך עם בורא עולם?
"כבר בילדות הבנתי שיש משהו גדול יותר שמכוון את העולם. היה לי עימו קשר חבוי. שמרתי בליבי את המשיכה הזו אליו. אני מדבר אתו יום יום, מניח תפילין אומר כל בוקר 'מודה אני' ומתפלל תפילת 18. אני לא מגדיר את עצמי כחוזר בתשובה. לא מדקדק בכל המצוות, אלה צעדים ראשונים, תהליך של למידה, לא יודע לאן זה ייקח אותי. בשלב הזה אני מרגיש יותר שמח יותר שלם, הקשר שלי עם הבורא נותן לי מרגוע ושלימות פנימית".
אורן מספר שלקראת לוויית אביו סיפר לאימו ולאחיו שהוא מתכוון לומר קדיש על אביו. "הם לא נראו נלהבים במיוחד, אימי השמוצניקית מקבלת אותי בזהירות רבה. חוששת שאלך רחוק מדיי. כבר נכוותה בעבר. מרגלית רעייתי באה מבית מסורתי והיהדות קרובה לליבה. בלילות שבת אנחנו עושים קידוש, אך לא שומרים שבת לפי כל הכללים. הבת שלי (14) מקבלת חינוך מסורתי ואוהבת את ההתנהלות שלנו. אני לא יודע באיזה שביל תבחר".
כאדם מאמין, איך אתה מסביר לעצמך לאירועי בשבת השחורה?
אורן: "אני ממשיך לומר תודה למרות המצב הקשה. אני מאמין שאולי מה שקרה צריך היה לקרות, כדי לזכך אותנו, לעשות אותנו טובים יותר איש לרעהו. עם זאת אני מרגיש את הכאב הלאומי את ההשפלה, את האובדן וחוסר האונים. טראומה היא מקום של צמיחה ואני מאמין שאנחנו נצמח ממנה. אני קשוב למהלך הזה.
כל השנה הזו חידדה אצלי את המקום של הרגש והמודעות העצמית. אני מרגיש עכשיו אדם יותר שלם כיהודי שגדל בארץ ישראל, שממשיך לצמוח כאיש משפחה ובחיים בכלל".
