מגשר הזיו, דרך "מנהטן דיי סקול" וארון התורה, חסמב"ה ומנהרת הזמן ההפרטה והמחאות שגררה ועד בית הכנסת החדש בקיבוץ. זכרונות מימים אחרים
*תמונה ראשית: בית כנסת מסורתי ספרדי בגשר הזיו. צילום: דרו ג'רביס
לכל אחד יש זיכרון, שלי זו שקדיה גדולה ופורחת במורדות הקיבוץ ואחותי תמר מתנדנדת בשקט. זה היה סוף 1973.
שנה אחר כך נסעה משפחתנו לניו יורק בעקבות שליחותו של אבי, מיכאל לבני, ואני נשלחתי ללמוד בגן ובהמשך בבית ספר יהודי אורתודוקסי "מנהטן דיי סקול". אחד הזיכרונות הראשונים משם הייתה השפה העברית הקדושה ואותיותיה. אני זוכר בבירור את הזוהר המסנוור של האותיות. מא' ו-ב', עד האותיות הסוגרות ש' ולבסוף ת'.
אלו היו ימים טובים, בבוקר ציציות ותורה, אחר הצהריים Superfriends בטלוויזיה ובערבים אמי העירקית, קוראת לנו את סיפורי הבעל שם טוב על כוכבים זוהרים בכפרים של מזרח אירופה. בשבתות היו טיולים וליקוט כדורי בייסבול בריברסייד פארק. דודתי רותי סיימה אז צבא והגיעה לחיות איתנו. היא מצאה עבודה במאפיית בייגלס, כך שכל יום היה לנו בייגלס טריים שריחם מילא את הדירה הקטנה בברודויי 110.
ואני לומד ורושם את האותיות שוב ושוב. שחור על דף לבן נוצץ וזוהר, ובנג'מין שישב לידי, מספר לי שהרבה יותר כיף לראות את ספיידרמן בטלוויזיה צבעונית.
שהכיפה לא תיפול בזמן הריצות
בבית ספר נפגשתי עם החוק הראשון: אם הכיפה נופלת לך מהראש, צריך למהר להרימה ולנשקה. חוק קל וברור ומובן והגיוני, ומעבר לעונש שבפדיחה יש תיקון וסליחה, אבל גם למצוא דרך שהיא לא תיפול בזמן הריצות בהפסקות.
ארון ספר התורה בבית הספר היה ארון גדול עם רגל אחת כבדה ויציבה. על דלתות הארון היו חרוטים שני אנשים עם כנפיים, מעין מלאכים –"כרובים". הכרובים היו מחוברים זה לזה, אך ביניהם היה חלל וחריטה של קווים שמביעים זוהר. בכל פעם שהארון נפתח היו הכרובים נפרדים, אך בו ברגע נגלתה התורה, ולא בטוח שמישהו כבר שם לב לכרובים הפרודים. בנג'מין לחש לי ששמע מאחיו הגדול, שמי שנופלת לו המגילה צריך לצום 40 ימים.
בכיתה א' הייתי אחראי על סגירת הארון. ישבתי משמאל לארון והכרובים היו ידידיי. הרגשתי אחריות גדולה בפתיחת הארון וסגירתו, כמה שיותר מהר להחזיר את הכרובים להיות יחד. באחת הפעמים, כשהוציאו את ספר התורה ומרוב ריכוז בכרובים, לא שמתי לב לחלל שביניהם ושעדיין לא הספיקו להוציא את ספר התורה והדלת פגעה במגילה. לא בחוזקה, אבל מספיק כדי שבנג'מין יסתכל וראיתי שנבהל מאוד. מגילת התורה לא נפלה.
אלו היו ימים של תום ותקווה חוצת גבולות. החלו חגיגות יום ההולדת המאתיים של ארצות הברית. היאנקיז לקחו את האליפות והכול סביב היה ניצחונה של גברת פסל החירות. הדוד סם ורונלד מקדונלד חייכו בפה מלא עם כובעי מצחייה של הקבוצה המנצחת. כולנו הרגשנו כמו פיליפ פטי שהלך על חבל בין מגדלי התאומים החדשים, הגבוהים בעולם.
בנג'מין ואני שמענו שהוטבע מטבע מיוחד של סנט לכבוד החגיגות ששווה הרבה מאוד כסף. כל יום הייתי מחכה שאבא יחזור מהעבודה להסתכל בין המטבעות שהשאיר בקערה, אולי אמצא אחד ונוכל לקנות טלוויזיה צבעונית.
ארצות הברית זהרה בחגיגות, אבל למרות התופים והדגלים, הצבעים והצמר גפן המתוק, ספרנו את הימים לחזרה הביתה.
בקשר עם אלוהים לפני אליפויות הפינג פונג
ב-1977 חזרנו לקיבוץ וקיבלנו את ספרי התורה בטקס ענק על מורדות בית הספר המקומי. שמתי את הסידור שהיה לי עוד מניו יורק מתחת המיטה וקראתי בו, למרות שלאט לאט שכחתי את הניגון המחבר את המילים. עם אלוהים המשכתי להיות בקשר בעיקר לפני אליפויות פינג פונג בחופשים.
בבית ספר הוחלפו האותיות הזוהרות מספר התורה במספרים וחידות שאהבתי, בלוגיקה ומדע, בחסמב"ה ומנהרת הזמן ועירית משכונת קטמון שבאה ממש מאיפה שאימא שלי הגיעה לקיבוץ. היה אושר קהילתי גדול וכולנו היינו כפר אחד ועולם שלם. הכפר כולו התכנס הרבה. גם אצל משפחת לואיס שהגיעה מאנגליה עם טלוויזיה צבעונית הגיע הכפר כדי לראות בצבע את מחאות קורי הפחם באנגליה של ימי תאצ'ר. מי הבין אז שבקרוב המחאות ישטפו גם אותנו בהפרטה וקודקס ושאת הכרובים תחליף פקעת חוזים.
שליחות הורינו ממשיכה לנשוב
ושוב אני, בציפייה לשקדייה שתפרח, ושאור של אביב יעלה בינינו, תוך כדי שאנו ממשיכים להחזיק את תורתנו.
הארון והסידור בבית הכנסת שבקיבוץ נפתחים, ומתוך עמודיו הראשונים עולה איגרת הרמב"ן, אשר חזר וכתב לבנו מעכו לפני 800 שנה: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ… יִהְיוּ דְבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים; וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה."
שליחות הורינו ממשיכה לנשוב, ותפילתנו היא להמשיך – כאן, ועם העם כולו, לשמור על תורתנו, להיאבק עליה, להשיב את הכרובים להיות יחד, ולהחזיר את עמנו, את החטופים והחיילים – מפלשת.
