הרוח איתן: ספרו של עמי בארי

מילדות התחנכתי על מיתוס המצור על גבעת חיים. כל חיי אני בעמק-חפר. את נעורי עשיתי במוסד החינוכי  "מעיין"  בקיבוץ עין-החורש,  ממנו היינו הולכים לראות משחקי כדורסל במגרש הפתוח בגבעת-חיים מאוחד.

בדרכנו בין השדות באמצע דרך עפר,  עברנו ע"י  גל-עד ההנצחה לזכר הנופלים במצור על הקיבוץ בנובמבר 1945. הלכנו בדיוק באותה דרך (מעין החורש לגבעת חיים) בה הלכו אלה שנזעקו לעזרת הקיבוץ הנצור ובה נפלו שמונה מהם  מכדורי הבריטים.

שנים עוסק עמי בארי, בן וחבר קיבוץ עין החורש בלקט זיכרונות וסיפורים על המצור. לקח על עצמו משימה חינוכית-היסטורית להנחיל לדורות הבאים את מורשת ההתנדבות וההקרבה במאבק לעלייה חופשית לארץ ישראל שלאחר השואה.

אין זה מקרה שהמחבר בחר לפתוח את ספרו בציטוט משל אבא קובנר, פרטיזן ומשורר חבר קיבוצו, מתוך "מגילות האש".  ובהמשך עדות מצמררת שהתרחשה בעיר לודז', פולין,  כיצד אם וילדתה הקטנה בת החמש, ניצולי השואה מגורשים ממפתן ביתם בחורף 1946, ע"י אלה שתפסו אותו לאחר גירושם לגטו:  "מי אתן ? למה באתן לכן?

האם מספרת שלפני 6 שנים גירשו אותה מהבית הזה, שהוא ביתה, לגטו. כעת היא רוצה לחזור אליו עם בתה.  עמי  ממשיך את התיאור המצמרר הנשמע מפי האישה שבבית: "אני לא מאמינה שהגרמנים יימח שמם לא גמרו את כולכם!"

מכאן המסקנה הבלתי נמנעת:  לצאת לדרך ארוכה, אל מחוץ לעיר, אל מחוץ לארץ, בחיפוש אחר המקום שיקבל אותן אליו.

משאת הנפש של רבים מניצולי השואה היא ארץ ישראל. ההגנה במסגרת עלייה ב' פועלת לפריצת שערי הארץ, בעלייה בלתי לגלית. ספינת מעפילים בשם "ברל כצנלסון" (דימיטריוס) הגיעה עם עולים מיוון, לחוף סידני עלי על יד קיבוץ שפיים בליל ה-22.11.1945. בעזרת כוחות ההגנה, חברי שפיים ומתנדבי היישוב, פוזרו העולים במהירות בין היישובים בשרון.

הבריטים גילו את האנייה כאשר עליה נשארו רק קומץ עולים ואנשי הגנה. הייתה זו האנייה הראשונה שנתפסה לאחר מלחמת העולם השנייה. בתגובה החליטה ההגנה על פעולה חריפה כנגד משטרת החופים הבריטית – פיצוץ משטרת גבעת אולגה ומשטרת סידני עלי.

עקבות אנשי הפלמ"ח שפגעו במשטרת אולגה הובילו  אל גבעת-חיים והבריטים הטילו מצור על הקיבוץ כדי לתפוש את המבצעים. נשלחה קריאה לאנשי התיישבות באזור השרון להגיע לאזור גבעת חיים, כדי לפרוץ את המצור עליו ולהתערבב עם חבריו כדי למנוע את זיהוי אנשי הפלמ"ח.

המו"מ עם הבריטים על הימנעות בשימוש בכוח לא צלח, למרות שההגנה ביקשה להימנע משפיכות דמים. ידיעות סותרות ולא ברורות גרמו למצעד ההמונים לצאת מחורשת האיקליפטוסים שבעין החורש ב-25.11  לגבעת חיים. אומרים שהייתה אי הבנה בתקשורת בן גבעת חיים לעין החורש, שגרמה לתוצאה הטראגית – 8 הרוגים.  כל הפרטים המדויקים, התשדורות, העדויות והפקודות  מתועדות בספר.

ספרו של בארי (עריכה: ענת לוין. עריכה גרפית: רוני בן ציוני. הפקה: מועצה אזורית עמק חפר 2020. כריכה רכה  218  עמ') מחולק לארבעה חלקים מרכזיים:

1 – רקע על המציאות בארץ ישראל המנדטורית, והכוחות שפעלו בה, ההגנה והפלמ"ח.

2 – התרחשות כרונולוגית של אירועי המצור, הנחיתה של ספינת המעפילים בחוף שפיים, תגובת ההגנה, ימי המצור,  ועדויות וראיונות שנאספו ונשמעו.

3 – הנופלים במאבק, סיפור חייהם ונפילתם.

יוסף רוזנברג – חבר גבעת חיים, בן 37 בנופלו.

      יעקב אדטו – חבר חברת הנוער הטורקית בעין החורש, בן 17 בנפלו.

אלימלך שטרקמן – חבר קיבוץ עין שמר,  בן 37 בנופלו.

איילה טננבאום – חברה בגרעין המיועד לקיבוץ שלוחות, בת 19 בנופלה.

נפתלי שטיינפלד – חבר בגרעין המיועד לשלוחות בן 19 בנופלו

מישה מוסאיוף – נתניה, בן 23 בנופלו

אורי אוטנהיימר – חבר גרעין "להבות" (להבות הבשן),  בן 24 בנופלו.

שמעון קמינר – חבר עין החורש, נפצע קשה ולאחר 6 שנים נפטר מדום

לב .  בן 37 במותו.

      אליהו (הכהן) חינסקי – מפתח תקווה. נורה למוות ע"י חייל בריטי בשפיים קיבוץ שגם עליו הושם מצור. שמו מופיע על הגלעד לבקשת המשפחה.

4  – ההחלטה של מפקד האירוע יוסף אשכולי (עין שמר),  לצאת לצעדה   מעין החורש לכוון גבעת חיים.

 למען המולדת קדימה

עמי בארי בחר לבסס את ספרו ההיסטורי כספר עדות. הספר מביא בפני הקורא רצף של מסמכים, כלשונם, עדויות באופן כרונולוגי. הספר הוא מסמך היסטורי הנותן לקורא המתעניין, לתלמיד, לסטודנט ולחוקר, כלי עבודה, ידע היסטורי ממוקד.  ספרו של עמי הוא עוד נדבך בהיסטוריה של עמק חפר ותקומתה של מדינת ישראל. ובכך הוא ממלא את שליחותו ובהצלחה. עשר שנים ויותר עוסק עמי בארי בחקר הפרשה של מצור גבעת חיים והמחיר הכבד שהוא גבה מהמשתתפים בו.

מה המניע להתעניינותך רבת השנים בפרשה?

"בגלל אמא שלי – קרולינה", משיב עמי קצרות.  הוא מספר: "אמא נולדה בבולגריה ודברה לדינו. בשנת 1943 הגיעה לקיבוץ חברת נוער טורקית שחלק מנעריה דיברו לדינו. בגין השפה המשותפת היה לאמא קשר מיוחד עם הנער יעקב אדטו, כאחת המטפלות-מחנכות של חברת הנוער.

כאשר התקבצו אלפי המתנדבים מחלקי הארץ, בחורשת האיקליפטוסים של הקיבוץ לקראת הצעדה לגבעת חיים, הנער יעקב אדטו היה ביניהם, מצטרף לצועדים, יחף בלי נעלים לרגליו.

אמא באותו אירוע הוצבה על מגדל הקיבוץ כאחת מצוות האיתות והקשר עם גבעת חיים (תמונה שלה מחזיקה דגל איתות מופיעה בספר – עמ' 102 ). כאשר  הובאו ההרוגים לקיבוץ עין החורש מכוסי שמיכות, רגליו היחפות של יעקב בצבצו מבעד לשמיכה לא הסתירו מעיני אמא את זהותו.  בסיפור זה שסופר בבית, גלום הקשר המיוחד שלי לאירוע".

מפקדת ההגנה חשבה שצריך להימנע מעימות שיביא לשפיכות דמים. בזמן אמת לא היו מפקדים בכירים בשטח. בהתייעצות לילית ב-23 בנובמבר של אנשי הביטחון שהיו בשטח עין החורש (מפקדי המחלקות: יוסף אשכולי ואיגנץ פלגי מעין שמר, מיכה ורדימון ואפרים גלאי מא"ז הקיבוץ, מעין החורש  וזוסיה ברקאי מחדרה ) על הצעדה למחרת לגבעת חיים. אני הקורא לא הצלחתי לרדת לשורשי הפקודות ולהבין כיצד התקבלה בדיוק ההחלטה שהביאה לעימות ונפגעים.

בחרתי לסיים רשימה זו בדבריו של יוסף אשכולי באזכרה במלאת 20 שנה למצור:

"… הלכנו לגבעת חיים, כי מוכרחים היינו ללכת, כשם שמוכרחים היינו לעלות על הקרקע, כשם שמוכרחים היינו לבנות את הקיבוץ. הלכנו כאשר נלך אחר המחרשה. כי חייבים היינו להיות נאמנים לעצמנו, נאמנים עד הסוף, כאשר הננו עושים זאת בחיי יום-יום. רצועת האדמה בין גבעת-חיים ועין-החורש  נכתב בכ"א כסלו דף חדש בתולדות ההגשמה הציונית. בפעם הראשונה בתולדות היישוב צעדו יהודים כשהקריאה 'למען המולדת קדימה' בפיהם מתוך צלילות ההכרה, מול טנקים ומכונות ירייה".

הספר לא מתחמק מנגיעה בפקודה של מפקד המקום יוסף אשכולי לפרוץ את גדר התיל ולהסתדר מול הפתח בגדר. לצעוד אל מול החיילים הבריטים החמושים, למרות האזהרות שלהם. עמי בארי מצטט את מילותיו של אשכולי בפני הצועדים, שנאמרו בקור רוח: "קיבלנו הוראה לחדור לגבעת חיים. הצבא יפתח עלינו, כנראה, באש. האש לא צריכה לעצור אותנו. עלינו לחדור לגבעת חיים. קדימה לדרך!" (עמ' 137).

פרויקט החיים של יורם חימי