הרחבות במושבים: משפחות שעברו לגור במושב

מי הם האנשים שהגיעו להתגורר בהרחבות המושבים מתוך בחירה? מה הן הסיבות להגעתם? כיצד השתלבו במושב ומה הם עיסוקיהם ותחביביהם?  יצאנו לשוחח עם שלוש משפחות המתגוררות בהרחבה של מושב ניר ישראל – משפחת בן-דוד שהם בני המושב; משפחת כהן שהגיעו מהעיר ומשפחת  חנציס – בה האב הגיע מן העיר, ולאם יש שורשים במושב אחר בנגב

הרחבות במושבים: הרעיון להביא למושבים תושבים חדשים, שאינם חברי אגודה ולא יהיו חקלאים, עלה בסוף שנות ה-80' של המאה ה-20. מאז קיבל מנהל מקרקעי ישראל החלטות שהשתנו עם הזמן, אולם בסופו של דבר ניתנה לכל מושב אפשרות להקצות משבצות קרקע בנות 500 מ"ר, כמספר הנחלות באגודה, כלומר, להכפיל את האוכלוסייה, וליצור הרחבות במושבים

במושבים רבים הוקמה שכונה חדשה באחד מקצוות המושב. בניר-ישראל שולבו משבצות קרקע אלו ברחבי המושב, וכך השתלבו התושבים החדשים בשכונות קיימות, ליד תושבים ותיקים. ולפתע מלאו השבילים באנשים צעירים, ומוסדות החינוך וההסעות לבתי הספר מלאו בילדים ונוער, במספר גדול באופן משמעותי ממה שהיה בעבר. מובן שעם "הצערת" ממוצע הגילים, החלו פעולות החברה והתרבות לקבל פנים חדשות.

בתחילת התהליך קיבל כל חבר אגודה זכות לרכוש את המשבצת עבור מישהו ממשפחתו, (בן/בת, נכד/נכדה). אסור היה למכור פיסת אדמה זו למישהו מבחוץ. אולם במרוצת הזמן, לאחר בניית בית, הדבר התאפשר, וחלק מן הבנים מכר את הבית לאנשים מבחוץ.

כך נוצר  מצב בו חיים בהרחבה משפחות שלפחות אחד מבני הזוג הוא בן/בת המושב, ולצידן משפחות שהגיעו מן העיר.

רצינו לבדוק מי שהאנשים שהגיעו למושב מתוך בחירה, מה הסיבות להגעתם, איך השתלבו במושב, וכן מה עיסוקיהם ותחביביהם.

קבענו כמקרה מבחן את מושב ניר-ישראל באזור אשקלון. בחרנו בשלוש משפחות מייצגות: משפחת בן-דוד, שהם בני המושב; משפחת כהן, שהגיעו מהעיר ומשפחת  חנציס – בה האב הגיע מן העיר, ולאם יש שורשים במושב אחר בנגב. וכך ניתן לקבל תמונה של האוכלוסייה המגוונת שהגיעה לניר-ישראל, שמשקפת בוודאי את רוב המושבים שנכללו בתוכנית ההרחבה.

משפחת בן-דוד – "המושב הוא כמו בית גדול"

קרן ואלון בן-דוד הכירו זה את זו במושב ניר-ישראל בילדותם ובילו בו יחד בנעוריהם. קרן (ילידת 1974) הגיעה למושב בגיל 5 עם הוריה איילה ואהוד רייך. איילה היתה מורה לספורט בתיכון "באר-טוביה" עד צאתה לגמלאות. אהוד היה טייס בחיל האוויר, אחר-כך עבד כמה שנים כטייס ריסוס בחברת "מרום". עתה הוא מטפח במשקו מטע אבוקדו. משכימי קום במושב רואים את אהוד ואיילה צועדים צעדת בוקר מדי יום.

קרן למדה בבית הספר היסודי "ניצן" בקיבוץ ניצנים, ובבית הספר התיכון בכפר-סילבר. בצבא שירתה קרן כפקידה בחיל-האוויר בטייסת 161. היא בעלת תואר ראשון בחינוך מטעם המכללה האקדמית דוד ילין בירושלים, ומזה 23 שנים היא גננת בגני-ילדים בתחום המועצה האזורית יואב.

אלון נולד ב-1973 באשקלון. אימו, נעמי, היתה בעבר מורה בבתי ספר היסודיים "חבצלת" ו"אילנות" באשקלון, ומאוחר יותר לימדה באוניברסיטה. אביו, אריה, שירת בצבא קבע בחיל החימוש והשתחרר בדרגת אל"מ. למרות שנולד בעיר, ניתן להגדיר את אלון כבן מושב ניר-ישראל, באשר שורשיו נטועים כאן היטב. הוריו הם בני המושב. סבו וסבתו מצד אמו נעמי – שמעון ואווה שטיינברגר ז"ל – היו ממייסדי המושב. הסב שמעון נחשב כ"היסטוריון" של המושב ונהג לספר ולכתוב את תולדותיו. סבו וסבתו מצד אביו, יוסף ויוכבד, הגיעו למושב בשנת 1958.

מכאן ברור, שאלון קשור למושב בעבותות של משפחה וחברים, שבילה בו במשך כל ילדותו ונעוריו בשעות אחר-הצהריים ובוודאי בחופשות מלימודים. הוא התערה היטב בשכבת החברים שהיתה רב-גילית. הוא אהב לעבוד במושב, בעיקר ברפת של משפחת דודתו אביבה (ויוי) פודור, אחות אימו, ובעלה מֶני. אלון עבד ברפת יחד עם אורן בן-דודו, שהיה גם חברו הטוב. בשנת 1993 אירעה טרגדיה במשפחה – אחיו הבכור אלעד בן-דוד נהרג בעת שירותו הצבאי כמ"פ בצנחנים, בפלוגת "הפלחוד". אלעד הי"ד נחשב גם הוא כבן מושב ניר-ישראל. שמו חרוט על גבי מצבת הנופלים, ומדי שנה ביום הזיכרון מעלים את זכרו בטקס, יחד עם חללי המושב האחרים.

אלון למד באשקלון בבית הספר היסודי אילנות, וסיים את בתיכון תגר (לימים רונסון). בצבא שירת כלוחם בסיירת גבעתי. אחרי השירות הצבאי הוא עבד במשך שנה בקצא"א (קו צינור הנפט אילת-אשקלון). את לימודיו האקדמיים החל באוניברסיטה העברית, בה למד לתואר ראשון בביולוגיה ואז למד רפואה וטרינרית מטעם בפקולטה לחקלאות ברחובות ובבית-הספר לווטרינריה בבית דגן. אלון התמחה ברפואה של חיות גדולות: סוסים, פרות, כבשים ועזים.

לאחר סיום הלימודים התקבל אלון לעבודה כרופא באגודה "החקלאית", שנותנת שירותים וטרינריים לכל חיות המשק ברחבי הארץ. במקביל הוא מלמד סטודנטים לווטרינריה בפקולטה לחקלאות.  ב"החקלאית" משמש אלון מנהל מחלקה שנקראת "בריאות הרגליים", שעוסקת במניעה ובטיפול במחלות רגליים וצליעות בפרות, שעלולות לגרום להן לסבל רב. בנושא זה ובנושאים נוספים הוא מרצה בארץ ובחו"ל, הן בכנסים והן על פי הזמנות של גופים פרטיים.

מספר אלון: "בכל יום אני מתעורר בארבע לפנות בוקר ונוסע לעבודה. אז מסיימים הרפתנים את חליבת הלילה, ואני מגיע לבדוק את הפרות ולרפא את החולות. בעת הצורך אני מבצע ניתוחים בפרות במשקים, ברפתות עצמן. לעתים מתלווים אלי סטודנטים ורופאים מהארץ ומחו"ל שאני חונך. נוסף לעבודה השגרתית יש לרופאים הווטרינריים גם תורנויות. פעם בשבוע תורנות של 24 שעות, שכוללת את הלילה, כמובן; ופעם בחמישה שבועות תורנות סוף שבוע של שישי-שבת."

הדר כהן: "הילדים השתלבו היטב במוסדות החינוך. כגננת בעיר אני יכולה להעריך את החינוך המצוין במושב, ואת היחס האישי לכל ילד של הגננת, שהיא משכמה ומעלה, ומשתפת את ההורים בכול. הילדים נהנים כאן מטיולים בטבע, מביקור בפרדס, ממראה קשת בשמים ומפריחת החצב. גם בשעות אחר-הצהריים אני בטוחה ורגועה, כשהילדים מסתובבים ביישוב"

בשנת 2000, לאחר נישואיהם ולאחר סיום לימודיהם חזרו קרן ואלון להתגורר במושב. הם בנו בית במסגרת ההרחבה וכאן נולדו להם ארבעה בנים: עומר (19), כדורסלן וספורטאי מצטיין, שמשרת בצה"ל; איתי (16), תלמיד בבית ספר "שקמה" ביד-מרדכי ושחקן כדורסל; עידו (12), גם הוא שחקן כדורסל ויואב (8), שניהם תלמידים בבית ספר "ניצן".

לשאלתנו מדוע בחרו לגור במושב, אומר אלון: "ראשית, בגלל הקרבה להורים. ושנית, הערכנו שרבים מבני המושב, חברים שלנו, יחזרו עם משפחותיהם לגור פה. ואכן כך היה. וכמובן היתרון של חיים במרחבים ירוקים."

קרן מציינת: "המושב הוא כמו בית גדול. כולם מכירים את כולם. אנחנו מרגישים בטוחים כשהילדים יוצאים החוצה, מסתובבים ומשחקים בתחומי המושב. הכול מוגן פה, ואם חלילה יש בעיה, כולם דואגים ועוזרים לכולם."

"היכולת להשפיע על אופי החיים שלנו ועל איכות חיינו," מוסיף אלון, "חשובה לנו. אנחנו פועלים בהתנדבות בתחומים שונים. לדוגמא: הייתי אחראי על הספורט במושב, ובמסגרת זו ליוויתי את פרויקט שיפוץ מגרש הספורט, התקנת מתקני ספורט חדשים ובטיחותיים, ארגון חוג כדורסל במושב וחוגים נוספים."

בשיחה מעלים קרן ואלון זיכרונות נוסטלגיים על ימי ילדותם ונעוריהם במושב. הם מספרים על ההכנות למחנה הקיץ מטעם תנועת הנוער "העובד הציוני". (היום משתייכים בני ניר-ישראל לתנועת המושבים). איך אספו 'סנדות' וקטפו 'בּוּסים' במשך שעות ארוכות, וחזרו הביתה שרופים מן השמש. במחנות הקיץ שהתקיימו ביער חרובית או ביער שורש הם בנו  מִתקנים, גרפו וניקו את שטח המחנה, ובעיקר בישלו בתנאי שדה. המדריכים היו כמובן נערים בוגרים מן המושב.

"בחג העצמאות", מספרת קרן, "ערכו ליד בית העם מנגל לכל התושבים – מקטן ועד גדול. אכלו סטייקים של בקר וגם בשר אווזים שג'וני ששון ז"ל גידל. היו שנים בהם אבא שלי הגיע עם המטוס הקל אל הכניסה ליישוב, והמטיר סוכריות מלמעלה אל הילדים."

אלון מספר על משחקי הכדורגל. במשך כל השנה, קיץ וחורף, היו משחקים כדורגל במגרש ביום שישי אחר הצהריים. השתתפו במשחקים האלו ילדים, נערים וגם מבוגרים. זה היה במגרש הישן, שהיה מרוצף בבלטות לא ישרות, שגרמו לעתים לפציעות. והשניים מסכמים: "אנחנו מקווים, ובעצם בטוחים, שגם ילדינו וחבריהם יצברו זיכרונות נעימים מתקופת הילדות והנעורים במושב."

שתי אחיות של קרן מתגוררות אף הן ב- הרחבות במושבים. ליאת, אחותה הבכורה, מתגוררת בניר-ישראל עם בעלה גיל, גם הוא מבני המושב. עפרי, אחותה הצעירה, מתגוררת במושב אוהד בחבל אשכול. ניר, שהוא תאום של עפרי, מתגורר בתל-מונד. אחיו הצעיר של אלון, איל, מתגורר עם בני-משפחתו במושב תלמי-יפה.

משפחת כהן – אוהבים אנשים וכלבים

משפחת כהן מונה זוג הורים – הדר ועוז, וארבעה ילדים – הראל (10), דניאל (8.5), עידו (6) ורני בן שנה ותשעה חודשים.

הדר נולדה בשנת 1979 בערד. בראשית שנות העשרים שלה היא החלה ללמוד קרימינולוגיה במכללה האקדמית באשקלון וסיימה תואר ראשון. היא עבדה ב"עשות" אשקלון, שם היא הכירה את עוז, יליד אשקלון והשניים נישאו בשנת 2008. במשך שבע שנים ניהלה הדר את מרכז "בונבון" לימי הולדת ואירועים. בעקבות הצלחתה בתחום זה עם ילדים, היא החליטה להיות גננת. היא למדה ב"מכללה האקדמית אחווה" והוסמכה כגננת. עתה היא עובדת כגננת משלימה בשלושה גנים באשקלון.

עוז נולד באשקלון, ובה עברו עליו ילדותו ונעוריו. בצבא הוא שירת ביחידת "עוקץ", היא יחידת הכלבנים של צה"ל, שמפעילה כלבים למשימות שונות. יש לו תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול מטעם מכללת "סמי שמעון" באשדוד, אבל הוא לא עבד כמהנדס. וזאת מדוע? על כך עונה עוז: "נולדתי לטפל בכלבים." עוז משמש עתה כמאלף כלבים וכמאמן מדריכים לאילוף מתקדם. האהבה והקשר לכלבים החלו בילדותו המוקדמת. לפי סיפורי המשפחה, היו בבית סבתו שני כלבים מגזע רועה גרמני, ועוז התינוק היה זוחל ביניהם.

"מאז ומתמיד אהבתי כלבים ואימצתי כלבים. בבית הספר היסודי כתבתי ספר על גזעי כלבים," מספר עוז ושולף מחברת עבה בכריכה קשה, עם טקסטים על כלבים כתובים בכתב יד נאה, עם איורים ושרטוטים מעשי ידיו, וכן תמונות. "עד הצבא," הוא ממשיך "למדתי כל מה שאפשר על כלבים מספרים ומחוברות, ובצבא ביחידת 'עוקץ' התמחיתי, כמובן, באילוף כלבים."

אחרי הצבא הקים עוז חברת אבטחה, בה פעלו המאבטחים יחד עם כלבי הגנה. "עבדנו עם חברות שעסקו בחקלאות בשטחים גדולים במיוחד, בהם היה צורך לאתר גורמים לא רצויים. שמרנו במושבים ובקיבוצים, כמו לדוגמא – בריכות הדגים במעגן מיכאל."

הכלבנות קשורה אצל עוז בקשר הדוק עם חינוך. ברור היה לו שהפעילות עם כלבים מתאימה מאוד לילדים ולנוער עם קשיים. כאשר היה סטודנט הוא הדריך בקריית גת. בפרויקט שנקרא "אחריי", בו עבדו המדריכים עם בני נוער בסיכון לפני שירותם הצבאי. גם הדר עבדה עמו בפרויקט זה. כבר אז היתה להם כלבייה. "שמתי לב," אומר עוז "שכל ילד נצמד לכלב שמאפיין אותו עצמו. ילד עם דימוי עצמי נמוך, מרוחק מהחברה, בוחר כלב מרוחק מכלבים אחרים."

אחד המקרים הראשונים שהוכיח לו עד כמה יעילה שיטת טיפול זו, היה עם ילדה שעברה טראומה קשה: "היא היתה שקטה ומבודדת ובחרה בגור קטן שהיה בצד. שאלתי אותה איך אפשר לעודד את הגור ולחזק אותו והיא הציעה דרך לקרב אותו אל כלבים אחרים… בסופו של התהליך גבר בטחונה העצמי ובצבא היא משרתת כלוחמת ב'קרקל'."

מעודד מהצלחות אלו הכין עוז תוכניות לטיפול בילדים עבור אגף הרווחה בעיריית אשקלון, וכן עבור עמותת "ידידים", שעובדת עם נערים בסיכון כמוצא אחרון לפני כניסתם לכלא. תכנית זו נקראת "סיכויים".

קרן בן דוד: "המושב הוא כמו בית גדול. כולם מכירים את כולם. אנחנו מרגישים בטוחים כשהילדים יוצאים החוצה, מסתובבים ומשחקים בתחומי המושב. הכול מוגן פה, ואם חלילה יש בעיה, כולם דואגים ועוזרים לכולם

לעוז יש קשר הדוק גם עם בני נוער מהמגזר החרדי, שכידוע לא רגילים לכלבים. עוז הגיע אליהם באמצעות ארגון זק"א. לזק"א יש צוותי חילוץ והם פנו אל עוז שידריך את אנשיהם לגילוי נעדרים באמצעות כלבים. עוז הציע להם לאמן לשם כך בני נוער. בתחילה הבכירים בעיריית בני ברק לא הסכימו לכך, אבל בזכות בחור בשם אהרון גולדבלאט, "אהרל'ה", התאפשר לו לעבוד עם נערים שלא השתלבו במסגרות החינוך, מתוך כוונה שאולי אפילו יתגייסו לצבא. "בהתחלה הם נרתעים, קשה להם להתקרב לכלבים," מציין עוז, "אבל בסופו של דבר הם מצליחים, כי כלבים רגישים מטבעם."

עוז עובד עתה בשני מתקנים ביטחוניים, בתחום של גילוי חומרי נפץ באמצעות כלבים. בניר-ישראל מכשיר עוז מאלפי כלבים, שמגיעים אליו מרחבי הארץ כדי להתמקצע. למשפחה יש עכשיו "רק" שישה כלבים. בתחרות בינלאומית בצ'כיה של מונדיאורינג, ספורט כלבני, זכה עוז יחד עם הכלבה סקָלָה במקום שלישי בעולם!

זמן מה חיפשו בני הזוג כהן בית במושבים באזור אשקלון. לבסוף הם מצאו את מבוקשם בניר-ישראל. "אחד היתרונות פה," אומר עוז, "שמשבצות האדמה שיועדו להרחבה אינן בשכונה נפרדת, אלא במקומות שונים בתוך שכונות קיימות, וכך השתלבנו אנו, החדשים, באוכלוסייה הוותיקה."

עוז נמצא בצוות צח"י – צוות חירום וחוסן יישובי – בניר-ישראל. "כשהגענו ליישוב," הוא מספר, "היתה תקופה של גניבות רבות, בעיקר של רכבים. אני ריכזתי יחידת מתנדבים ופעלנו רבות לתקן את המצב: עשינו מארבים בלילות, ערכנו מרדפים אחרי גנבים. ועכשיו המצב השתפר."

הדר מציינת את קבלת הפנים החמה, בה התקבלו במושב. "הילדים השתלבו היטב במוסדות החינוך. כגננת בעיר אני יכולה להעריך את החינוך המצוין במושב, ואת היחס האישי לכל ילד של הגננת, שהיא משכמה ומעלה, ומשתפת את ההורים בכול. הילדים נהנים כאן מטיולים בטבע, מביקור בפרדס, ממראה קשת בשמים ומפריחת החצב." ועוד היא מוסיפה: "גם בשעות אחר-הצהריים אני בטוחה ורגועה, כשהילדים מסתובבים ביישוב." והדר מסכמת: "כיף לדעת שבחרנו מקום מגורים נכון עבורנו ועבור הילדים שלנו. התאקלמנו במהירות, התחברנו למרקם האנושי פה, ואנחנו נהנים מן השלווה והשקט."

משפחת חנציס – "אל תחשבו לעזוב"

שגית ומיכאל חנציס מתגוררים ברחוב הזית עם ארבעת ילדיהם: רונן, עדי, נדב ומאיה. שגית בת מושב תפרח בנגב, נולדה בשנת 1976. היא למדה בבית-הספר האזורי היסודי "נחלים", ותיכון באולפנת "צפירה". "ילדותי במושב היתה מאושרת," נזכרת שגית, "התגוררנו יחד עם המשפחה המורחבת – סבא, סבתא ודודים."

היא התגייסה לצבא והיתה במשך שנה מורה חיילת באשדוד, במסלול קליטת עלייה. אחר כך סיימה קורס קצינים, ומאז היא שירתה במשך 25 שנים במגוון תפקידים בתחום משאבי אנוש. בין היתר: אחריות על איתור ומיון מועמדים לאגף התקשוב בדגש על תכנות ומגני סייבר;  ראש מדור עתודה אקדמית של צה"ל; אחריות על תכנון הצו הראשון מול לשכות הגיוס; גיוס אוכלוסיות מיוחדות ומיעוטים, ועוד. שגית השתחררה מצבא קבע בדרגת רס"ן. עתה היא לומדת ב"מכללה האקדמית אחווה" לתואר שני בחינוך ולתעודת הוראה בלשון עברית. במקביל היא עובדת בתוכנית "ליב"ם" (לפני בגרות מלאה) של משרד החינוך, במסגרתה היא מכינה תלמידים מתקשים לקראת מבחני הבגרות. בשנה הבאה תתחיל ללמד בבית-ספר תיכון.

מיכאל נולד בברית המועצות ועלה ארצה בהיותו בן 10, בשנת 1979. המשפחה התגוררה בקריית גת, שם למד מיכאל בבית הספר היסודי "יד יצחק" ובבית הספר התיכון "רוגוזין". בצבא שירת בחיל האוויר כטכנאי אלקטרוניקה. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול ותואר שני במנהל עסקים, את שניהם השלים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מזה 12 שנים הוא עובד בחברת "נטפים" בתחום הכספים.

שגית ומיכאל נפגשו לראשונה באוטובוס, פגישה מקרית של ממש: שגית חזרה אז ממבחן נהיגה באשדוד ומיכאל נסע באותו אוטובוס, בדיוק לאחר שמכר את רכבו. השניים נישאו בשנת 1999. במשך חמש שנים הם התגוררו באשדוד והחליטו לחפש בית מחוץ לעיר. שגית זכרה בגעגועים את ילדותה במושב והשניים רצו לגדל את ילדיהם באווירה אחרת, לא עירונית, בתוך קהילה בה כולם מכירים את כולם, שבה יש ביטחון לילדים והם יכולים להתפתח ולהיות עצמאים.

הם רכשו משבצת במסגרת ההרחבה ובנו את ביתם בניר-ישראל ואכן ראו כי טוב. שגית מספרת: "בעבודתי במסגרת צבא הקבע הייתי חייבת לעבוד שעות רבות, לעתים קרובות עד הערב. בניר-ישראל חשתי שלווה. ידעתי שהילדים נמצאים במקום בטוח, עם חברים, ונהנים מהמרחבים ומהטבע."

לכל אחד מארבעת הילדים היתה ויש הזדמנות למצות את כישוריו. רונן (18), מסיים עתה ללמוד בכיתה יב', בבית ספר "שקמה" ביד-מרדכי. רונן הוא כדורגלן במכבי תל-אביב וצופים לו עתיד מזהיר. כל המשפחה נרתמת לתמוך בפעילותו הספורטיבית של רונן. מספר האב מיכאל: "במשך כמה פעמים בשבוע אני הסעתי אותו וליוויתי אותו לכל האימונים והמשחקים. עכשיו יש לו רישיון נהיגה והוא לא זקוק להסעות שלי, אבל אנחנו מתאימים את כל הפעילות המשפחתית שלנו לכדורגל. אי אפשר לתכנן תוכניות לשבת, שמתקיים בה משחק וכל הטיולים שלנו, בארץ ובחו"ל, נקבעים לפי הפגרה בכדורגל."

גם עדי (15), אחותו, לומדת בתיכון "שקמה" – תלמידה מצטיינת ורקדנית. מזה תשע שנים היא רוקדת בסטודיו "טמפו" באשקלון. נדב (13), לומד ב"שקמה" – כותב ומלחין שירים (בינתיים למגירה), אבל הוא אוהב לשיר ושר את שיריו ושירים של אחרים בטקסים ובאירועים משפחתיים. מאיה הצעירה בת תשע, לומדת בבית-ספר "ניצן" בקיבוץ ניצנים, גם היא רוקדת ומשתתפת בחוג דרמה.

"תמיד רציתי לתרום למושב," מספרת שגית, "ולאחר שבתי מאיה גדלה, חשתי שאני יכולה לעשות זאת. במשך שלוש שנים הייתי חברה בוועדת תרבות, ונהניתי מאוד מן העשייה. אם עד עתה היכרנו ביישוב בעיקר את הורי החברים של ילדינו, הרי עתה חשתי מחוברת הרבה יותר לאנשים במושב, חוג המכרים התרחב, בעיקר המבוגרים."

שגית הייתה בין המארגנים את הטקסים והאירועים במושב ואף השתתפה בהם בקטעי קריאה ושירה. בין האירועים: חגיגת עצמאות רבת משתתפים, טקס חג השבועות. בשנת ה-70' למושב היה "מרוץ המשפחות הגדול", בו שולבו חידונים על תולדות ניר-ישראל. כמו כן היתה תחרות מיתוג של סמל שנת ה-70 למושב.

"בשנה האחרונה," מציינת שגית, "יש פחות פעילות קהילתית וזה חבל, אבל אנחנו עובדים כדי לשפר את המצב. הוקמה ועדה חדשה, שילוב של ועדת תרבות וועדת חינוך. התחלנו לגבש תכנים, לתכנן פעילויות, להגיש בקשות לאישורי תקציבים, אבל הכול מתעכב עכשיו בגלל הקורונה – וכמו כולם אנחנו מקווים שהמצב ישתפר ונזכה להגשים את מטרותינו."

רונן, בן מושב ניר-ישראל, התגלה כבר בילדותו כבעל כישרון מיוחד לכדורגל. ומעשה שהיה כך היה: בגיל 8 השתתף בחוג לכדורגל בקיבוץ ניצנים. חבר של אביו ראה אותו משחק והמליץ למיכאל לשבץ אותו במסגרת מקצוענית. בכתבה שהתפרסמה באתר ספורט 5 (9 במאי 2020), כתב  סער דיין על הכדורגלן הצעיר בן ה-18, שגובהו 1.85 מטר. הוא שיחק במועדון ספורט אשדוד, בהפועל ראשון-לציון, בהפועל תל-אביב – ובגיל 15 הגיע למכבי פתח-תקווה, שם שיחק שלוש שנים בליגת הנוער. בקיץ האחרון חתם רונן על חוזה עם מכבי תל-אביב וישחק במועדון בשלוש השנים הבאות.

הוא שיחק 33 פעמים בנבחרות ישראל. במשחק נגד גרמניה שנערך באצטדיון רמת-גן בדצמבר 2019, הבקיע רונן שני השערים – אחד ברגל שמאל ושני ברגל ימין. והבקעות אלו זכו לתיאור מרגש בכתבה זו. סער דיין מצטט את אליעזר בן-אהרון, מאמן מכבי תל-אביב: "הוא שחקן כישרוני מאוד ויש לו יכולות שאין להרבה שחקנים בארץ. טכניקה, בעיטה, הכול ברמה הכי גבוהה. מהירות התגובה שלו עם הכדור היא מדהימה." ודיין מסיים בניבוי לגבי עתידו של רונן: "אם הוא יספק עוד רגעי קסם כמו באותו ערב גשום בר"ג, השם חנציס יתגלגל בקרוב על הלשון של כל אוהד כדורגל בישראל."

כל המושב תומך וגאה גם הוא בהישגיו של רונן – לא אחת מפרסם אחד מחברי המושב הודעה אוהדת ובה סרטון או דיווח על הצלחה נוספת של רונן, וההודעה זוכה למבול של תגובות נלהבות מצד חברי המושב, אשר משבחים את רונן ואת המשפחה הצנועה והאהובה.

ולסיום, שגית ומיכאל מציינים שהם מאוד מרוצים ממקום מגוריהם, הילדים אוהבים את המושב, את האווירה ואת חבריהם. הילדים אומרים להורים: "אל תחשבו לעזוב" ואכן, נראה שההורים לא חושבים על זה כלל וכלל.

איך לייצר מרחב הרמוני בבתים פרטים