לאחר שנים של ניסיונות חסרי תוחלת לבלום את התייקרות הדיור באמצעות טיפול בביקוש לדירות, ניסיונות שעלו ממון רב למשלם המיסים, ברור כשמש שהפתרון להתייקרות הדיור דורש טיפול בצד ההיצע. והטיפול כאן ברור כשמש, אם כי ככל הנראה קשה ליישום: להגדיל את קצב הבניה למגורים. הפחתת המכסים על פירות וירקות היא בין צעדי המדיניות הקלים ביותר ליישום, אולם התרומה של צעד זה למלחמה ביוקר המחיה אינה צפויה להיות גדולה, בעוד שההשלכות הנוספות של צעד כזה עלולות להיות חמורות
כותב המאמר: פרופ' איל קמחי, מנהל המחלקה לכלכלת סביבה וניהול במכון למדעי הסביבה, הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, וסגן נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי. מאמר זה הוא הרחבה של מאמר דעה שהתפרסם ב"גלובס" ביום 31.7.2021
הצעת משרדי האוצר והחקלאות לבטל מכסים ולהרחיב משמעותית את היבוא של פירות וירקות עלולה להוביל לנזק גדול ובלתי הפיך. ייתכן שבטווח הקצר נראה חסכון של כמה מאות שקלים בשנה למשפחה; אולם הנזקים עלולים להיות חמורים בטווח הבינוני והארוך, ולהביא אפילו לעלייה ביוקר המחיה.
ראשית ראוי לבחון את ממדי הבעיה. כפי שמראה תרשים 1, אמנם מחירי הפירות והירקות עלו בעשור וחצי האחרונים יחסית למדד המחירים לצרכן, אולם יחסית לשנת 1970 (השנה המוקדמת ביותר עבורה קיימים נתונים השוואתיים), מדובר בהתייקרות יחסית של כעשרה אחוזים בלבד.
בשנת 2017 ההוצאה על פירות וירקות הסתכמה בפחות מארבעה אחוזים של מסל התצרוכת של משק בית ממוצע בישראל. כך שהתרומה של הוזלת הפירות והירקות למלחמה ביוקר המחיה בישראל שולית למדי.
לעומת זאת, תרשים 1 מראה שסעיף הדיור בסל התצרוכת הממוצע בישראל התייקר כמעט פי שניים וחצי יחסית למדד המחירים לצרכן מאז 1970. בהתחשב בכך שסעיף הדיור מהווה כמעט רבע מסל התצרוכת של משק בית ממוצע, החשיבות של הוזלת הדיור עולה לאין ערוך על החשיבות של הוזלת הפירות והירקות.
לאחר שנים של ניסיונות חסרי תוחלת לבלום את התייקרות הדיור באמצעות טיפול בביקוש לדירות, ניסיונות שעלו ממון רב למשלם המיסים, ברור כשמש שהפתרון להתייקרות הדיור דורש טיפול בצד ההיצע. והטיפול כאן ברור כשמש, אם כי ככל הנראה קשה ליישום: להגדיל את קצב הבניה למגורים.
הפחתת המכסים על פירות וירקות היא בין צעדי המדיניות הקלים ביותר ליישום, אולם התרומה של צעד זה למלחמה ביוקר המחיה אינה צפויה להיות גדולה, בעוד שההשלכות הנוספות של צעד כזה עלולות להיות חמורות.
נכון לשנת 2017, הפירות והירקות בישראל עדיין היו זולים יותר מאשר בממוצע המדינות המפותחות (תרשים 2), בעוד שסעיפי הוצאה אחרים ובראשם הדיור היו יקרים בהרבה, כך שמכל זווית שבוחנים את הרפורמה המוצעת נראה שנבחרה הרפורמה שקל ליישם ולא זו החשובה ביותר למלחמה ביוקר המחיה.
כאמור, הירקות והפירות אכן התייקרו בשנים האחרונות. הסיבות לכך הן רבות, ועל בסיסן יש לחפש את הפתרונות. ראשית, הצרכנים עוברים מצריכת המוצרים הפשוטים והעממיים לצריכת מוצרים יותר אקזוטיים שהם יקרים יותר, מכאן שהמחיר הממוצע של פירות וירקות עולה. שנית, הצרכנים מעוניינים לצרוך תוצרת טרייה גם לפני ואחרי שיא העונה.
המגדלים מגיבים לדרישות הצרכנים ועוברים לזנים חדשים ולשיטות עיבוד יקרות יותר שמקדימות או מאחרות את היבול, וכתוצאה מכך המחיר הממוצע גבוה יותר. שלישית, לאורך השנים מתרבות המגבלות על שימוש בחומרי הדברה המזיקים לאדם ולסביבה.
המגדלים נאלצים להשתמש באמצעי הדברה יקרים יותר או יעילים פחות, מה שמגדיל את ההוצאות ומעלה את המחיר. רביעית, החקלאות רגישה מאוד לשינויי מזג אוויר, ולאורך השנים אנו חווים יותר אירועי קיצון (שרב, מכות ברד, אירועי גשם חזקים) שעלולים לחסל יבול של עונה שלמה.
חמישית, עליית מחיר המים, ההיטלים על העסקת עובדים זרים, ועוד, גורמים להתייקרות התוצרת. לבסוף, אולם בהחלט לא אחרונה בסדר החשיבות, היא הריכוזיות בשווקים ופערי התיווך.
ריכוזיות זו, הן במקטע הסיטונאי והן במקטע הקמעונאי, רק התגברה במשך השנים. החקלאי מקבל אותו מחיר או פחות, אבל הצרכן משלם הרבה יותר. וועדת קדמי קבעה כבר ב-2012 שהגידול בריכוזיות במקטע הקמעונאי (בעיקר עקב רכישת רשת קלאבמרקט ע"י רשת שופרסל בשנת 2005) הייתה הגורם העיקרי להתייקרות המזון בישראל בשנים 2000-2011.
תרשים 3 מראה את השינויים במחירי התפוקה והתשומה בחקלאות. מאז שנת 1957, מחירי התשומות עלו יותר מאשר מחירי התפוקה. הדבר נכון במיוחד בסוף שנות ה-70, מה שתרם קרוב לוודאי למשבר בחקלאות בשנות ה-80, ושוב בשני העשורים האחרונים.
בין השנים 2000 ו-2019, מחירי התשומות עלו (ריאלית) ביותר מ-40%, בעוד שמחירי התפוקה עלו בפחות מ-15%. משתמע מכך שהרווחיות של החקלאים נפגעה משמעותית, מה שהופך אותם להרבה פחות עמידים לפגיעות נוספות ברווחיותם כמו אלה הגלומות ברפורמה המוצעת.
קיימת הסכמה די רחבה בקרב כלכלנים שיש צורך לעבור מתמיכות עקיפות (מכס, מכסות יצור) שהן מעוותות במהותן לתמיכות ישירות (תשלום קבוע לחקלאים ליחידת שטח מעובד) על מנת לייעל את הייצור ולהגביר את התחרותיות, מה שיוביל לירידת המחירים. השאלה היא איך ובאיזה קצב. מעבר לצורך לבצע עבודת מטה מסודרת בהתייעצות עם כל הגורמים המעורבים, הרפורמה המוצעת מהירה מידי ולכן תהיה כואבת מאד.
רפורמה מסוג זה יש לבצע בהדרגה תוך בחינה מחדש של המצב בכל שלב. הפיצוי המוצע של 100 שקל לדונם הוא לעג לרש. כנראה שסכום זה נקבע לפי הממוצע באיחוד האירופי, אולם מרבית הקרקע החקלאית באירופה היא שטחי מרעה שערכם נמוך מאד, ואילו כאן מדובר בפירות וירקות שערכם מגיע לאלפי אם לא עשרות אלפי שקל לדונם בשנה.
שטחי הפירות והירקות בישראל, נכון ל-2018, היו כ-1.15 מיליון דונם. כלומד מדובר על פיצוי ישיר כולל של 115 מיליון שקל. בשנת 2018 ערך התפוקה של פירות וירקות היה כ-14 מיליארד שקל.
כלומר, מדובר על פיצוי בסדר גודל של פחות מאחוז אחד מערך התפוקה. תכנית הרפורמה מדברת על חיסכון לצרכנים של יותר משני מיליארד שקל. משתמע מכך שמשרדי האוצר והחקלאות צופים ירידה של כ-14% במחירי הפירות והירקות בעקבות הרפורמה. ירידה כזו תהיה הרסנית למגדלים, והפיצוי עליה זעום עד כדי גיחוך.
ראוי גם לציין פרט קטן אבל חשוב. גם במדינות האיחוד האירופי, שתומכות בחקלאות בעיקר באופן ישיר, קיים מכס על מוצרים חקלאיים. למעשה, מסמך שפורסם ביוני 2021 ע"י ד"ר יעל קחל ודקלה דבי-נאור ממשרד החקלאות מראה ששיעור המכס הממוצע באיחוד האירופי נמוך אך במעט משיעור המכס הממוצע בישראל.
אם מדינת ישראל מחפשת למי להידמות, מסתבר שיש מדינות מתקדמות שתומכות באופן ישיר בחקלאות וגם מגינות על הייצור המקומי באמצעות מכסים.
תוצאות ראשוניות של מחקר שנערך בימים אלה במחלקה לכלכלת סביבה וניהול בפקולטה לחקלאות, בהובלתם של פרופ' ישראל פינקלשטיין ופרופ' עידו קן, מעלות שביטול המכסים צפוי להביא לירידה של 12% במחירי הפירות ו-23% במחירי הירקות, כאשר הפגיעה הכוללת בהכנסות המגדלים מגיעה עד כדי שני מיליארד שקל. הפגיעה הכואבת ביותר תהיה במגדלים בגליל העליון, ברמת הגולן ובעמק הירדן.
מצד שני, מחקר זה מעריך שהחיסכון לצרכנים כתוצאה מהפחתת המכסים עשוי להגיע עד כדי חמישה מיליארד שקל, אם כי סביר להניח שנתח לא מבוטל מסכום זה יישאר כרווח של היבואנים.
מכל מקום, החיסכון לצרכנים מאפשר פיצוי מלא למגדלים בצורת תמיכה ישירה לאלה מהם שימשיכו לעבד את הקרקע וקצבה מכובדת לאלה שיבחרו לפרוש.
החקלאים בישראל מבוגרים – גילם הממוצע הוא כ-60 שנה. חקלאי מבוגר לא ישנה את הרכב הגידולים במשקו ולא יכנס להשקעות חדשות. פגיעה משמעותית ברווחיות תביא חקלאים כאלה לחסל את המשק.
אין ברפורמה המוצעת כל פיצוי למגדלים שייצאו ממעגל היצור. לחקלאים כאלה אין כמעט אלטרנטיבה תעסוקתית. מעבר לכך, כל משק חקלאי פעיל מפרנס מספר גדול של בעלי מקצוע, ספקים ונותני שירותים, שגם הם יאבדו את פרנסתם. הפגיעה תהיה גדולה במיוחד בפריפריה ובאזורי עימות.
שימור כושר הייצור החקלאי בארץ חשוב לעתיד. ייתכן שהיום ניתן לייבא סוגים מסוימים של פירות וירקות ממדינות שכנות יחסית בזול, אולם אין כל ביטחון שכך יהיה גם בעתיד.
שינויי אקלים צפויים לפגוע ביבולים וכתוצאה מכך לייקר את התוצרת בכל אגן הים התיכון. שלא לדבר על פגיעה בהובלה הימית בתקופות משבר כמו הקורונה, וההתייקרות החדה של ההובלה הימית לאחר היציאה מהמשבר.
התבססות על יבוא חושפת את הצרכן הישראלי לסיכונים שעלולים להביא למחסור חמור במוצרים מסוימים ולהתייקרות משמעותית של תוצרת חקלאית טרייה. המשך הייצור המקומי מהווה מעין ביטוח נגד סיכונים אלה, אולם ידוע שמשק חקלאי שנסגר, לא יחזור כבר לפעילות.
פגיעה בחקלאות ישראל היא פגיעה בביטחון הלאומי ומן הראוי שרפורמות משמעותיות (שנדרשות וראויות) יכנסו למסגרת התקציב לאחר דיון עמוק ורציני בין כל אנשי המקצוע הנוגעים בדבר.
היעד של הפחתת המחיר לצרכן הוא יעד ראוי, אולם השגתו אינה מקדשת את כל האמצעים. למעשה, היות שהצעת הרפורמה כוללת השקעה של מיליארדים במחקר ופיתוח בתחום החקלאות, משתמע שהממשלה אכן מתכוונת לשמר את החקלאות הישראלית ולא להרוס אותה.
אולם הדרך המוצעת, של הפחתה מהירה במכסים ופיצוי מגוחך לחקלאים, עלולה להשאיר את הטכנולוגיות החדשות שיפותחו בעזרת תקציבי המו"פ ללא דורש.
על שולחן הממשלה מונחת הצעה נגדית של התאחדות חקלאי ישראל, המבוססת על עקרונות דומים. אני ממליץ לשרי האוצר והחקלאות להטיל על אנשי המקצוע במשרדיהם לערוך עבודת מטה יסודית, בשיתוף עם ארגוני החקלאים ומומחים, ולהגיע למתווה מוסכם.
מתווה זה צריך לכלול הפחתת מכסים הדרגתית יותר, תמיכה ישירה גבוהה יותר, הנהגת ביטוח הכנסה מסובסד, ופיצוי בצורת קצבת פרישה לחקלאים שיחליטו לפרוש מהענף.
כותב המאמר: פרופ' איל קמחי, מנהל המחלקה לכלכלת סביבה וניהול במכון למדעי הסביבה, הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, וסגן נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי. מאמר זה הוא הרחבה של מאמר דעה שהתפרסם ב"גלובס" ביום 31.7.2021
צילום: דני בלר
