הרפתן האחרון באילניה

כשרענן אדלשטיין מאילניה (סג'רה) היה ילד לכולם היו רפתות עם הזמן אנשים סגרו את המשקים החקלאיים והיום נותר רענן הרפתן האחרון במושב.  "כל יום אני עובד כמו בחור צעיר, לא מתלונן, העבודה רק מחזקת אותי, הוא אומר ומבטיח שבעתיד ייקח תאילנדי.  רפתן ותיק ברפת משפחתית קטנה שרוצה רק להמשיך לעבוד ולשרוד

הרפתן האחרון באילניה: "פעם, כשהייתי נער צעיר, היו רפתות לכל מושב, לכל משק הייתה רפת, כמו שאומרים: כל אחד קיבל פרה וחצי סוס. עם הזמן מושבניקים יותר ויותר סגרו את המשקים החקלאיים ואני האחרון שנשארתי רפתן באילניה. כולם סגרו ומצב החקלאות היום, לצערי, לא סימפטי. יש היום יבוא של מוצרי חלב מחו"ל שפוגע בכל חלקה טובה בענף," אומר לי רענן אדלשטיין (69), חבר מושב אילניה, שבגליל התחתון והיחידי שמפעיל עדיין רפת משפחתית במושב.

אני נפגש עם רענן ואסנת אדלשטיין בערב, בסלון ביתם, אחרי יום עבודה מפרך. רענן מביט בטלוויזיה בצילומי המצלמות מהרפת. לבני הזוג אדלשטיין יש רפת משפחתית, בת 60 חולבות עם מכסת חלב של 600 אלף ליטר, רפת צנועה אותה מתפעל רענן לגמרי לבד. כן, מה ששמעתם – בלי פועלים תאילנדים, בלי ידיים עובדות, לבד.

"נולדתי באילניה. הורי באו מיבנה למושב בשנות ה-50', אז הייתה כאן מעברה שהיו בה מכל העדות: רומנים, מרוקאים, כאן גדלתי, לכולם היו אז צריפים ורק אחר, אבי בנה עם עוד כמה אנשים מהמושב את הבנים הישנים, כך היה נהוג אז ובבית כזה מתגוררת אימי במושב. חלק מהבתים נבנו על שרידי הכפר סג'רה שהיה כאן ואנשיו גורשו במלחמת השחרור. כילד אני עוד זוכר את החאן שהיה כאן, מבנה ארכיטקטוני מרשים, ריכוז של חנויות וחדרי לינה לסוחרים. באותה תקופה זה היה כמו קניון, אבל לא יודע בדיוק  למה, מישהו החליט שצריך להרוס אותו. צריך לזכור שבאותה תקופה המושג שימור אתרים לא היה קיים. יום אחד הגיעו דחפורים והרסו את המבנה ואני עדיין מצטער על כך שהרסו אותו. זה היה ממש פשע כי זה היה עבורי מבנה מרהיב ביופיו.

"אני עובד קשה כל יום כדי להפחית את ההוצאות, עושה הכל לבד, חולב לבד, מנקה בטרקטור שופל לבד, עושה המלטות לבד, טיפולים, זריקות, בחמסין, בגשם ובכל מזג אוויר אתה בחוץ ברפת עם הפרות. כל החיים שלי הייתי ברפת – אני אוהב את זה. אפילו בחתונה שלי לא היה לי מחליף, אבל החבר'ה התארגנו ויצאתי להתחתן"

"זאת הייתה תקופה אחרת. כל תקופת הילדות שלי עברה בלי חשמל. רק בתחילת שנות ה-60' חיברו אותנו לחשמל. גדלנו עם סוסים ועגלות. אז בא לכאן דוד בן גוריון, כדי לחנוך את חיבור החשמל ואיתו חגגנו את חג האור, הוא ממש דאג לנו.

"להורים שלי הייתה רפת, לכולם הייתה רפת ועבדנו עם סוסים. התקופה הייתה קשה ועבדנו קשה מאוד. לא הייתה מספיק פרנסה ואבי נאלץ לרדת לאילת ולעבוד בבניין. אימי ואני החזקנו את המשק. כיוון שהייתי בן יחיד, כאשר התגייסתי לצבא, הם סגרו את המשק. ב-1974, אחרי שהשתחררתי מהשירות הצבאי, פתחתי את המשק מחדש. אז המדינה עוד עזרה לחקלאות, אבל לאט, לאט אנשים סגרו את המשקים."

למה אנשים סגרו את המשקים?

"בהתחלה אנשים סגרו משקים לא בגלל ההיבט הכלכלי, אלא פשוט משום שלהיות חקלאי באותם ימים היה קשה מאוד ואנשים רבים לא יכלו לעמוד בקשיים. לא כולם מתאימים לחקלאות. באותם ימים, להחזיק רפת פירושו היה לעבוד מהבוקר עד הלילה ללא הפסקה. היום יש מיכון חקלאי אבל אז הייתי קם לחליבה, אחר כך היית יוצא לשדה, או לזרוע או לקצור את האוכל של הפרה, את השלחין, חוזר לרפת לחליבה ובבוקר שוב הכל מחדש."

איך נפגשתם?

אסנת: "באתי לכאן מראשון לציון. חלק מהמשפחה שלו, מצד אמו, מתגוררת בראשון והיו קשרי ידידות בין המשפחות שלי, אך לא הכרנו. ואז פעם אחת אמרו לי: 'בואי, תעשי איתנו טיול לצפון'. באתי לכאן לטייל עם קרובת משפחה, נהניתי מהמקום וככה גם הכרנו. באותה תקופה הוא היה בחור צעיר ופרוע, עם שיער ארוך וזקן. בהמשך הוא הזמין אותי לבוא וככה זה התפתח, ואחרי שלושה חודשים התחתנו."

רענן: " חורף ואביב, אחרי החליבה, הייתי יוצא עם הפרות למירעה. הייתי אז במשבר לאחר גירושים מהנישואים הראשונים שלי. הייתי אז עם שערות עד הכתף וזקן והייתי יוצא למירעה ליד הבית. כך נפגשנו."

"באותם ימים, להחזיק רפת פירושו היה לעבוד מהבוקר עד הלילה ללא הפסקה. היום יש מיכון חקלאי אבל אז הייתי קם לחליבה, אחר כך היית יוצא לשדה, או לזרוע או לקצור את האוכל של הפרה, את השלחין, חוזר לרפת לחליבה ובבוקר שוב הכל מחדש"

נפגשו במרעה

רענן ואסנת התחתנו ובנו משפחה לתפארת. לרענן ואסנת שלושה בנים: ברוך (40), מהנדס בטבע ועידן (39), שהוא אדריכל נוף. בן נוסף, איתמר, נהרג בגיל 18 בתאונת דרכים. כמו כן, לבני הזוג שתי בנות: שירן (39), שנשואה ומתגוררת במושב, בשכנות ונופר (26), המתגוררת בראשון לציון.

החיים הם לא תוכנית כבקשתך ולא פעם הם מזמנים לנו קשיים, מכאובים וטרגדיות. גם חייו של רענן לא היו קלים. כמה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים איבד רענן את אביו בתאונת דרכים. כאמור, מאוחר יותר נהרג גם בנו איתמר בתאונת דרכים. היום מוצבת בכניסה למושב אילניה אנדרטה לזכרו של איתמר, שחייו נגדעו בגיל כה צעיר.

רענן: "איתמר עבד יחד איתי ברפת. הוא היה ילד נהדר, אבל היו לו בעיות של ריכוז, בין היתר סבל מדיסלקציה. האמת היא שכאשר אני הייתי צעיר הייתי בדיוק כמוהו. לא הבנתי ולא תפשתי את מה שאומרים המורים בשיעורים. בבית הספר הייתי מקבל רק מכות, נחשבתי לילד ברדקיסט, ילד שלא רוצה ללמוד, רק בגלל שלא הבנתי את החומר. היום קוראים לזה הפרעת קשב (ADHD) אבל בזמנו אף אחד לא ידע מה זה הפרעת קשב. ברחתי מבית הספר לאמא שלי שהייתה די מבסוטה. היא חייכה אלי ואמרה לי: 'בוא, תיכנס לרפת'. לאיתמר היתה אותה בעיה ובשלב מסוים הוא אמר: 'נמאס לי אני רצה להתגייס'. אנחנו חשבנו שזה רעיון מצוין, חשבנו שהצבא יעשה ממנו בן אדם, אבל איתמר נתקל בצבא בבעיות משמעת. הסיפור הזה נגמר באסון."

לא חשבת לעשות שותפות עם אחד החברים במושב, ברפת?

"לא, לא מאמין בשותפות. רוב המשקים הגדולים שהיו בשותפות התפרקו. עד היום אני עושה הכל לבד, בגלל זה אני שורד. באילניה נותרתי הרפתן האחרון בישוב, האחרון שמחזיק רפת. אני עובד 46 שנה ברפת. עבדתי קשה מאוד כל חיי. היום זה כבר לא מה שהיה והמזל שלי שיש לי את אסנת שהיא יד ימיני, בלעדיה לא הייתי מצליח לשרוד – היא עוזרת לי בהכל: בהנהלת חשבונות, בסידורים, בקניות, בכל הניהול המשרדי.

"אני ממשיך הלאה, כל היום ברפת שלי, עובד קשה ולמרות שהרווחיות שלנו ירדה – אני נהנה מכל רגע. כל יום אני עובד כמו בחור צעיר, לא מתלונן, העבודה רק מחזקת אותי. אני עובד לבד, אין לי פועל תאילנדי. אז נכון, אני עובד קשה מאוד, זה לא פשוט. אני מתחזק את המשק עם הטרקטור ומידי כמה חודשים הבנים שלי מחליפים אותי לכמה ימים לחופש."

מתווה לוקר הסתיים. לא חשבת לפרוש כשהציעו את מתווה לוקר?

"היום המגמה היא כזאת – רוצים שהמשקים יהיו גדולים. אם הייתי מפסיד על הרפת הייתי סוגר אבל אני לא מפסיד כי אני עושה הכל בעצמי. נכון שההוצאות הן ענקיות ויש לנו עדיין הלוואות שאנחנו מחזירים. אני עובד קשה כל יום כדי להפחית את ההוצאות, עושה הכל לבד, חולב לבד, מנקה בטרקטור שופל לבד, עושה המלטות לבד, טיפולים, זריקות, בחמסין, בגשם ובכל מזג אוויר אתה בחוץ ברפת עם הפרות. כל החיים שלי הייתי ברפת – אני אוהב את זה. אפילו בחתונה שלי לא היה לי מחליף, אבל החבר'ה התארגנו ויצאתי להתחתן.

"תראה, מחקלאות היום אי אפשר להתפרנס, גם לא ממטעים. אמנם אני מתפרנס מהרפת אבל אני חי בצניעות, אני לא חי בעושר. ב-2013 הייתי בחובות ולקחתי הלוואות.

להישאר רפתן

"באותה תקופה, במתווה לוקר, עודדו רפתות לסגור ולקבל מענקים, עודדו את הרפתנים לפרוש. אני לא רציתי לשמוע על זה בכלל  כי רציתי להמשיך בענף. אם הייתי מוכר רק את הפרות – הייתי מחזיר את החוב, איזה 450 אלף שקל. אז לקחתי יועץ עסקי וביחד עבדנו על פי תכנית. לקחתי הלוואה גדולה ואני מחזיר אותה עד היום, כל חודש לבנק. אתה שואל אותי למה? עשיתי את כל זה בשביל להישאר רפתן. אף חבר שלי לא מאמין שאני יכול לשרוד לבד ואני עושה את הכל כדי לשרוד. אין לי שבתות ואין לי חגים, לא חו"ל ולא כלום. הילדים באים ומחליפים אותי מידי מספר חודשים לכמה ימים וזהו."

אסנת: "הוא איש של עבודה. גם כשאנחנו יוצאים ליומיים שלושה לחופש הוא מציץ באפליקציה, כדי לראות במצלמות מה קורה ברפת. ואז הבנים אומרים לו אתה בחופש ומכבים לו את המצלמות. בחופש הוא כל הזמן חושב מה קורה ברפת. עכשיו אני מנסה לשכנע אותו לקחת פועל כדי להוריד ממנו את העומס."

רענן: "זה יהיה, אני מכין את עצמי להפחתה בעבודה הקשה, אבל אין לי פנסיה כי אני נחשב עצמאי. האמת שאני לא רוצה לפרוש כי אני רוצה להמשיך לעבוד."

מה עשיתם בתקופת הקורונה?

"בזמן הקורונה המשכנו לעבוד כרגיל, אנחנו מייצרים את החלב, תמיד עובדים, אם זה במזג אוויר קשה ואם זה בתקופת הקורונה, אני לא יודע בכלל מה זה להיות חולה. בזמן הקורונה כל הרפתנים עבדו כרגיל, דאגו לאספקה סדירה של חלב ואת זה אנשים לא יודעים להעריך. היום מייבאים לכאן הכל מחו"ל וזה פוגע בחקלאות וכמובן גם בנו ברפתנים. אנשים מפחדים לנטוע מטעים. מה יהיה הסוף אני לא יודע, בגלל זה הצעירים שלנו כולם עוזבים את האזור, כי אין להם מה לעשות פה.

"עכשיו הולכים לקראת מתווה חדש ברפת ובקיצור – אנחנו הרפתנים עומדים לפני כמה החלטות קשות. כל הזמן רוצים להוריד את מחיר המטרה אבל העלויות שלנו לא יורדות. להיפך הן כל הזמן עולות. מקבלים 1.97 שקל לליטר ורוצים גם את זה להפחית. היום גם רפתות גדולות מתקשות לעמוד בהוצאות. עלויות האחזקה של משק חקלאי בארץ הן מטורפות, המזון לפרות מאוד יקר – 60% הולך למרכז המזון. למשל, עכשיו אנחנו משלמים על אוכל הפרות מפסח, 70 אלף שקל וחוץ מהמזון לפרות הכל יקר – החשמל, המים, הטיפולים הווטרינריים."

אתה מאמין שהרפת המשפחתית תשרוד בעתיד?

"שום דבר לא יעזור לנו, מי ששולט היום בהתאחדות זה המשקים הקיבוציים. אנחנו המושבניקים במיעוט. כל המשק המשפחתי נגד ההסכם החדש שחתמו עליו, לדעתי הרפת המשפחתי ייסגר בעתיד כי אין לנו כח בהתאחדות וזאת בעיה, אין לנו נציג בממשלה שיכול לדחוף דברים. רוצים לפרק את התכנון זה אסון אחד גדול ואין עם מי לדבר."

אתה כבר לא צעיר, עברת את גיל הפרישה, כרגע אין לך בן ממשיך, מה תעשה תסגור?

"הרפת תמשיך, אני לא מתכוון לסגור. אני מודע לכך שאני כבר לא צעיר, אני הולך להכניס לכאן תאילנדי ואשקיע כאן בגג סולארי נוסף, בשביל העתיד. יש לי גג סולארי נוסף שאותו אני משכיר. אין לי ברירה אחרת. אני לא מאמין שאסגור את הרפת. אני מתכוון להוריד את הלחץ מהעבודה, לקחת תאילנדי, שתהיה קצת עזרה ואני מקווה שבסופו של דבר אחד הבנים ייקח את הרפת."