שלמה חנאי ממושב מַסְלוּל שבצפון-מערב הנגב הוא אומן רב תחומי * שלמה מפסל בעץ טבעי ובבלוקים של איטונג, יוצק אפוקסי, משתמש בחומרים קיימים, עוסק בנפחות ברזל ואפילו התנסה בעבודה באבן * שלמה לא ידע כי נולד לאומנות – הוא עסק רוב חייו בחשמל וחקלאות, אבל גידול שהתגלה במוחו שינה את הכול! * הגידול שלף מתת המודע את האומן שבו
שלמה חנאי, בן 65, נשוי פלוס ארבע בנות וארבע נכדות, הוא איש מוקף נשים (יש לו אפילו כלבה). אשתו הייתה עבדה במשך כ-35 שנה כעובדת סוציאלית בעיריית אופקים (מושב מסלול צמוד לאופקים) וחיה לצד שלמה שאומנות היא חייו.
הוריו של שלמה שעלו מפרס, היו ממקימי מושב מסלול וייעדוהו לחקלאות. למרות הייעוד, מצא עצמו שלמה עובד עם אביו בעסקי החשמל, עד שהתגלה במוחו גידול – תפנית גורלית ששינתה את התנהגותו, אבל גם הוציאה ממנו את האומן שהיה חבוי בו.
"הורי הגיעו למושב מסלול מפרס," מספר שלמה. "הם היו אנשים שהקימו את המושב בתקופת הצנע. אלה היו ימים של קשיי שפה, קשיי התאקלמות וכלכלה. המושב החל בהקמת אוהלים, שם גרנו, עד שהסוכנות היהודית בנתה בתי סוכנות עם תאי שירותים מחוץ למבנה המגורים.
"בשנות ה-60 של המאה העשרים, חלה עזיבה של תושבים בגלל קשיים שהתהוו באזור הנגב. הוריי היו בין האנשים שנותרו במושב, לצד 20 משפחות שעבדו בחקלאות, ושילבו חקלאות עם עבודות חוץ. במהלך השנים גידלנו עופות מטילות בשלושה לולים גדולים, היו לנו כבשים מסוג 'מרינו' ופרדסים של לימון ואבוקדו. כעת הקהילה במושב מסלול מונה 60 משפחות. עם השנים קיבלתי יחידת דיור לבן ממשיך, כשהמטרה הייתה לאכלס את המושב ולשמור על הבנים בבית. היחידה הקטנה הפכה לבית שבו גידלתי את ילדיי."
ספר לי על ילדות במושב בדרום…
"לגדול בדרום ובאזור מושב מסלול בפרט, זה עניין משמעותי," אומר שלמה. "אני אדם שגדל בטבע. לא ידעתי משהו אחר ולא רציתי משהו אחר. היה לנו מובן מאליו לגדול בטבע, אהבנו את המקום ומגיל 10 הייתי שותף לעשיה במשק החקלאי. עשיתי הכול! טיפלתי בתרנגולת, בכבשים ובכל מה שצריך בשדות. ידעתי איך זה לגור בעיר הגדולה מביקורים שלנו אצל בני משפחה עירוניים, אבל אף פעם זה לא משך אותי. תמיד רציתי לחזור למושב. בשנות ה-80 סגרנו את המשק בהדרגה – הפסקנו לגדל עופות וכבשים וכבר לא פיתחנו את הפרדסים. לאט-לאט המשק החקלאי קטן ונשארנו עם פרדס אחד ומטע אבוקדו אחד.
"כנער למדתי בבית ספר אשל הנשיא במסלול אקסטרני. אהבתי ללמוד באשל הנשיא, מדובר בבית ספר מעולה. אחרי התיכון התגייסתי לצבא, התגלגלתי לחיל שריון, פיקדתי על טנק ועשיתי מילואים עד גיל 42, אבל הרגשתי שאני אבוד, שאני לא ממש יודע מה לעשות וממש כמו כל הצעירים, היו לי דילמות. אז החלטתי להיות חשמלי מוסמך. החלטה שרירותית כזאת, שלא ממש מובנת לי עד היום.
"אחרי שנה של לימודים, החליט דיקן המכללה שבה למדתי שאמשיך להדריך טכנאי חשמל והנדסאי חשמל, כדי שהתלמידים יוכלו לרכוש פרקטיקה מעבר לתיאוריה. עבדתי שנתיים בתור מדריך במעבדת חשמל והייתה לי תקופה מאד יפה.
"אבל גם במכללה לא חשתי מיצוי, אז פתחתי עסק באופן עצמאי עם אבי ועבדתי בחנות חשמל במשך שלוש שנים.
"יום אחד חבר מקיבוץ עין השלושה חיפש מישהו שיחווט את מערך החשמל של עוטף עזה – ושאל אותי אם ארצה לקחת את הפרויקט הזה. זה היה נפלא משום שהרגשתי שאני יוצא לעצמאות ואהיה סוג של פרילנס. בכל השנים האלה שחלפו משנת 84' תחזקתי קיבוצים בעוטף עזה ותחזקתי את כל הרשתות החשמל באזור. עם הזמן קיבלתי פרוייקטים גם בקיבוץ כיסופים השכן, שם עשיתי פרוייקטים וגם תחזוקה שוטפת של מערכות החשמל ושיקום כללי. לאט-לאט התחלתי לעבוד בקיבוצים קרובים נוספים, כמו קיבוץ רעים.
"גדלתי כעצמאי ופתחתי חברה בשם 'חשמל הנגב'. קיבלתי פרוייקטים והתקדמתי לבאר שבע והסביבה. גלשתי בהמשך לתחום של עבודות רשתות עליונות – עבדתי עם מנופי סל בהיתר ועשיתי פרויקטים עצמאיים. בקיבוצים מערכות החשמל הן פרטיות ואני התמקצעתי בתחום זה, כמעט ללא מתחרים.
"המשרד שלי היה בחצר הבית, שכרתי מנהלי עבודה, טיפלתי במכרזים וניהלתי עסק פעיל ורווחי מאד. עבדתי עם רשויות מקומיות, מועצות מקומיות ואף ממש בהקמת ישובים חדשים מבחינת תשתיות."
המנינגיומה הפרונטלית שלי
"אז כך היה, מוסיף שלמה לספר על מהלך חייו, "חייתי לי חיי שגרה נורמטיביים לחלוטין, אבל בסוף 2014 אשתי זיהתה אצלי בעיות התנהגותיות, תפקודיות ונוירולוגיות. היא קיבלה עדכון ממנהלי העבודה שלי שאהבו אותי ואמרו לה שמשהו לא בסדר בתפקוד שלי. לכן אשתי ביקשה שניגש לרופאת המשפחה שלנו ונעשה בדיקות."
מה היו הבעיות?
"היו לי תסמינים שלא הייתי ער להם בכלל. מבחינתי הרגשתי רגיל, אבל זה היה משהו שכנראה אחרים ראו כלפי חוץ. ב-2015 נשלחתי לבדיקת MRI וגילו אצלי גידול שפיר, גדול מאד, שישב על גבי האונה הקדמית מצחית. אבחנו את הבעיה כמנינגיומה פרונטלית. מדובר על מסה גדולה שישבה בין עצם המוח לגולגולת ולחצה עליו – מה שהקשה על כניסה זורמת של חמצן לכלי דם. לכן היה שינוי לרעה בתפקוד הקוגניטיבי והתפקודי שלי. לקחו אותי לניתוח של 10 שעות באיכילוב, הוציאו את הגידול החוצה – וסגרו הכול מחדש."
זה היה מפחיד?
"בגלל חוסר התפקוד שלי לא הייתי מודע לסכנה ולא הבנתי את העניין. גם מבחינת טאקט והגיון היו לי בעיות. לאחר השחרור לביתי נטלתי סטרואידים וראשי היה מנופח. החלו לי תופעות חדשות כמו חולשות, בעיות בכתיבה, דיבור ותקשורת, היו לי בעיות ביחסים בינאישיים – ממש שכחתי מי השכנים שלי, שכחתי קודים וסיסמאות וסבלתי מבעיות התנהגות. איבדתי את הקודים החברתיים והיה לי קשה עם קשרים חברתיים. הייתי צריך לעבור שיקום. קרוב למושב יש מוסד שיקומי שנקרא עדי נגב, שם טופלתי על ידי פסיכולוגית ועברתי ריפוי בעיסוק וטיפולי פיזיותרפיה.
"בשלב מתקדם יותר שלחו אותי אפילו לפסיכיאטר. אז הגעתי למרכז הרפואי סורוקה – שם מנהל המחלקה טיפל בי טיפול אינטנסיבי בכל מה שנוגע לתחום הנוירולוגיה והכישורים הטבעיים שלי, להתנהלות עם משפחה וחברים. היה קשה להכיל אותי כי נוצרו בי תכונות כמו עצבנות, מצבי רוח, רגישות לאור וכולי – אבל למדתי איך להתגבר על חולשות, איך לבטא את עצמי, להכיל וגם למדתי איך להתנהג בסיטואציות מסוימות."
"נעבור לחלק האומנותי…"
"לאחר שנתיים וחצי הרגשתי שחזרתי לעצמי," ממשיך שלמה, "הבנתי איפה אני נמצא, מי אני ומה אני. צריך להבין שנאלצתי לסגור את העסק שלי: העסק של החשמל ייצג אותי והיה חלק ממני. הניתוח הגדול להוצאת הגידול התבצע על ידי פרופסור נבו מרגלית – מנהל מחלקה בבית חולים איכילוב, איש יקר לעין ערוך!
"כשהוא שחרר אותי אמרתי לו שאין לי חוש ריח, אז הוא אמר לי שהגידול היה כל כך גדול שהוא ממש שרף את עצב הריח. החום של הגידול היה כמו לבה… היה לי קשה להתרגל לתתרנות ולחוסר טעם. באחת הפעמים בגד שלבשתי עלה באש ובכלל לא שמתי לב, כי לא הרחתי עשן…
פרופסור נבו מרגלית אמר לי "תשמע שלמה, עצב הריח הוא עצב חיוני וחשוב, אבל בוא נשים את זה בצד. מי שנפגע מנינגיומה פרונטלית מצחית קדמית, יכול לגלות פתאום שיש לו תכונות או כישורים חדשים שלא היו קיימים בו בעבר."
מה שמאפיין את הפגיעה באזור הזה הוא יציאה של דברים מהתת מודע שלא באו לידי ביטוי וזה מגיע לאחר מכן. הפסיכיאטר עקב אחריי ואחרי מצבי באמצעות שיחות, שם דיברתי הרבה. באחת השיחות שאלתי אותו על ציורים שיש לו בחדר שהיו יפים באופן בלתי רגיל! אז הוא אמר לי "אלה ציורים של אישה שלא החזיקה מכחול בימיה. היא עברה ניתוח כמו שלך ולפתע החלה לצייר ציורים מדהימים!".
סיפרתי לו שגם אני התחלתי לעבוד עם פלטות עץ – לפתע גיליתי שיש לי כשרון. עצם ההתעסקות הזאת באה לי ללא הכוונה, ללא לימוד, בזמן שאת הכול למדתי לבד, ממש כמו אוטודידקט: אם היו לי בולי עץ – עבדתי עם עץ. לקחתי חומרים מהטבע, כמו למשל ברזלים שהושלכו וענפים שנפלו – וניסיתי למקסם את מראה הגזע. לפתע הגעתי לפיסול פנים בעץ, פיסול גוף בעץ, שילבתי עץ ואפוקסי. גיליתי שאפשר לעשות דברים מדהימים מהחומרים האלה.
"לקחתי הרבה מטלות, למדתי תורות שלמות של עבודה בעץ, בברזל ובשאר חומרים – וזה לא דרש ממני מאמץ מיוחד. עבדתי בפיסול מבלוקים של איטונג ופיסלתי דברים מוצלחים. פיסלתי איברי גוף, ידיים, פנים ועוד כאשר הכול נעשה ברזולוציות גבוהות. התחלתי לעבוד בנפחות ברזל. רכשתי את כל הציוד: פטיש ברזל, סדן ויצרתי יצירות. את בית המלאכה והמשרד שבו ניהלתי את עסקי החשמל הסבתי לסדנא, בה אני מייצר את האומנות שלי."
כיצד אומנות עזרה לך להתמודד עם המצב? אחרי הסרת הניתוח?
"עיסוק באומנות גרם לי לשכוח מבעיות וטרדות. מהרגע שאני נכנס לסטודיו אני מרגיש ממש תחושת שלווה, רוגע, סיפוק. אני לוקח משהו קיים – משהו שמישהו זרק – והופך אותו למשהו אומנותי. פתאום יש לי פרוייקטים שאני עושה באופן טבעי ובקלות ללא לימוד. זה סיפוק בל יתואר!"
איך הגיבה המשפחה לשינוי שלך?
"כל זמן שלא עבדתי או שלא עשיתי משהו, הייתי מתוסכל. מכרתי את העסק שלי ופשוט נותרתי חסר מעש. מרגע שהתחלתי לעסוק באמנות, פתאום רווח לי מכל הבחינות: נפשית ורגשית. קיבלתי פידבקים חיוביים מכל הסובבים אותי, מהקהילה של המושב, ממש גילו אותי. הוזמנתי לירידים ולדוכנים בבאר שבע ושדרות, אפילו לתל אביב הגעתי, כמו הצגת עבודות בדוכנים בשרונה מרקט."
מה נותן לך השראה?
"הדמיון הפרוע שלי. רק אני ועצמי. קשה להסביר את זה, יש לי רעיונות שנשלפים באופן טבעי. אני מדמיין משהו, רואה אלמנט שמזכיר לי בעל חיים או צמח – ואז אני בוחר לפסל מזה משהו. אני גם מאד מתחבר למחקרים אינטרנטיים שעשיתי. למשל, ראיתי אתר של אומן יפני בשם גורג' נקשימה, שבנה ריהוט שאליו מאד התחברתי. זה מעין סגנון עיצוב עשוי עצים טבעיים שקוסם לי. בניתי רהיטים בסגנון שלו, משום שהוא עיצב דברים מדהימים.
"אין לי פרויקט מסוים שאני יכול לומר שהוא היה הפרויקט הכי גדול שלי, אבל בגלל שאני אומן רב-תחומי, אני שונה מאומנים אחרים. אני עוסק בנפחות ברזל, באבן ושיש, בפיסול באיטונג, מסכות פנים, בחימר ועוד. תמיד יש משהו בעבודה.
"גם ב'אטסי' התחלתי לחפש עבודות פיסול שאוכל לקבל מהם השראה, כמו דיוקנים, פסלים, כלים… אני מתחבר מאד לפיסול בברזל. ב'פינטרסט' מצאתי אינסוף עבודות ורעיונות. מבחינת השראה ויצירה אני כל הזמן מותח את היריעה עם יותר רעיונות, מקורות השראה וידע. צריך להבין שקבלת השראה מאומנים אחרים, זאת לא העתקה, אלא פרשנות שלי לתהליך היצירה.
"כשגיליתי את עולם האומנות, גיליתי שיש לנו בבית ספרים של אמנות מתקופות עתיקות, כמו תקופות של האימפריה המצרית או האמנות הפרואנית. שאבתי השראה מהספינקס המצרי או מבודהא ואפילו מפסלים של מריה הקדושה מכל מיני תקופות. עבודות רב תחומיות זה קסם גדול משום שזה אף פעם לא משעמם ולא נגמר. זה לא שאני עובד רק על זכוכית עד שנמאס לי – אני עובד פעם על עץ, פעם על אבן ולפעמים עובד על שלושה פרוייקטים במקביל.
"לאחרונה התחברתי לפיסול מסכות פנים. מדובר על אלמנטים שבטיים, על מסכות באמנות המודרנית, הבעה וטכניקה. לקחתי את הנושא כמה צעדים קדימה וכעת אני עובד על מסכות עם פוליאסטר, סיבי פיברגלס ועוד. מדובר בפריטים ייחודיים שלא ניתן למצוא במקום אחר. זה עולם תוכן שפשוט לא נגמר!
"אמנות עיצבה אותי וסידרה לי את היום בצורה נפלאה! אפילו הבנות שלי רוצות 'לשנורר' ממני פריטים – הן רוצות שאכין להן שרפרף, שולחן, שידה… אמרו לי פעם: 'אתה לא מייצר דברים פרקטיים'. אז עניתי שזה ממש נכון, כי הדמיון שלי לא מוביל אותי להכין מתלה או משהו שימושי. אני מכין כתר או מסכה. אני לא חייב לעשות משהו פרקטי כדי שישתמשו בו, אלא פריט אומנותי שיוכלו להביט בו וכזה שיעורר רגש.
"אחת העבודות הכי יפות הן עבודות שיש ואבן. נעזרתי במנהל עבודה של סדנת אבנים, שעזר לי עם כל השאלות הטכניות והטיפים שקשורים לעבודה באבן. עבודה בברזל למשל מאפשרת עבודה עם חומר סלחני, כי אם כופפת לא נכון את הברזל, אז תמיד אפשר להחזיר אותו לקדמותו – אבל אבן או שיש אלה חומרים פחות סלחניים, לכן צריך לדעת גם על זה."
באילו תערוכות הצגת?
"שנה וחצי אחרי שהתחלתי ליצור את הפריטים הראשונים, הציעו לי להשתתף בירידים. הלכתי לכמה מהם ולאחר מכן פנה אליי האוצר של גלריית 'אומה' בבאר שבע. הזמנתי אותו לסטודיו שלי. אמרתי לו שאני חדש באמנות, סוג של טירון. והוא אכן הגיע עם מספר אומנים שמאד אהבו את העבודה שלי ואת האמנות שלי. האוצר נתן לי גלריית יחיד לחודש ימים בבאר שבע. היה טקס פתיחה יפה והגעה טובה לאירוע. זה היה אירוע מאד מספק.
"הציעו לי להשתתף ולהציג עבודות בגלריות נוספות בארץ אחרי שאיתרו אותי דרך הפייסבוק. זה היה חלק קצת עצוב, כי בעלי גלריות במרכז הארץ בחרו שלושה מוצרים ורצו שאשכור את המרחב בו העבודות נמצאות. זה פחות נראה לי. זה דרש ממני הרבה השקעה. אני וגם חבריי האומנים מתקשים עם הנושא של השיווק. ניסיתי לשווק את האמנות שלי בפייסבוק וקיבלתי פירגונים.
"הבנתי עם הזמן שטוב יהיה לי לעשות הוא לקחת את המשרד שלי ששימש את החברה שלי בעבר. עיצבתי את המרחב ואני בונה אותו כגלריה, מציב פריטים ורוצה להזמין אנשים לראות את הגלריה או תערוכה במרחב שלי וכך לשווק את עצמי."
ומה אתה מתכנן לעתיד?
"אני עובד על מרחב שבו אציג את העבודות שלי. אני חושב שזאת דרך נאותה להציג את האומנות שלי. זה יהיה מרחב אמנותי במושב מסלול, בחצר הבית שלי. עיצבנו את המקום, הנחנו את האלמנטים ושיתפתי את אשתי בעיצוב כי יש לה עין טובה לדברים האלה."
אם היית יכול לבחור בבריאות שלמה ללא גידול אבל ללא אמנות, היית בוחר לא לסבול מגידול ולא לעסוק באומנות לעולם?
"הייתי רוצה את יצר האומנות ללא סבל מהגידול והבעיות שהגיעו עמו. אבל זאת שאלה מכשילה, כי העיסוק באומנות שינה את חיי מהקצה לקצה. אם הייתי אבוד בעולם הזה (אחרי הפרידה מהלקוחות שלי בתחום החשמל) כעת אני שלם ועסוק."
