אני רואה בתהליך השלום המתעורר בשורה גדולה. חזית האיבה שגילו מדינות ערב מול ישראל מיום הקמתה, הולכת ומתמוטטת. מדינות ערביות עומדות בתור לשלום עם ישראל, בלי לנסות להכתיב לה תכתיבים מדיניים. מדינות ערב מתחילות להבין, שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלסטינים
המחלה הקשה ביותר של החברה הישראלית, היא אובדן ה"אנחנו" הלאומי והמרתו ב"אנחנו" מחנאי-שבטי-עדרי. אין כמעט יכולת לנהל דיאלוג ענייני רציני על שום נושא, אפילו על נושא כמו הקורונה, שאין לו כל הקשר אידיאולוגי-פוליטי. גם דיון בנושא זה הוא בעיקר דיון של כן ביבי / לא ביבי. וכך גם הדיון הציבורי בשאלת תהליך השלום במזרח התיכון, שמתנהל בראי הפוזיציה.
יש בישראל מחנה המגדיר עצמו "מחנה השלום". תמיד סלדתי מן ההגדרה הזו, שתופסת בעלות על השלום ועל רדיפת השלום ומדירה את בעלי הדעות האחרות מחזון השלום. בשנים האחרונות, נשמעת טענה, שיש בה צדק רב, על פיה שיח השלום בישראל מת. מ"כולם מדברים על שלום" עברנו ל"אף אחד לא מדבר על שלום". השמיעו אותה בעיקר מי שמגדירים עצמם כ"מחנה השלום", שביכו את העובדה ש"השלום הפך כמעט למילה גסה".
והנה, המת קם לתחיה, השלום חזר ובגדול לשיח הציבורי בישראל, ולא רק לשיח אלא למציאות. תהליך השלום במזרח התיכון התחדש בעוצמה רבה. מעגל האיבה הסובב אותנו הולך ומתמוסס. ו"מחנה השלום" מקבל אותו במקלחת של צוננין ובחמיצות.
איני מדבר על הצבעת הרשימה המשותפת נגד ההסכם. הרשימה המשותפת מתנגדת לשלום עם ישראל. היא תומכת במדינות ערב רק כאשר הן נלחמות בישראל או מפעילות נגדה טרור.
אני מדבר על החוגים היוניים, על השמאל הציוני, על "מחנה השלום". במקום לפצוח במחולות, להאיר את השמים בזיקוקי די-נור ולברך "שהחיינו", הם מפנים כתף קרה. תראו… זה לא בדיוק שלום… הם לא בדיוק היו אויבים… אין להם גבול משותף… הם דיקטטורים…
וכי השלום עם מצרים וירדן לא היה שלום עם דיקטטורות? והרי "מחנה השלום" חתר להסכמים עם ארגוני טרור רצחניים. הם היו מוכנים למסור את הגולן לדיקטטור צמא דם שרצח עשרות אלפים מבני עמו. כן, גם חאפז אסד, טבח בעשרות אלפים מבני עמו. אמנם קטני בנו עבות ממותניו, אך הוא עצמו היה רודן שהרבה מאוד דם על ידיו. אם רק דמוקרטיות הן פרטנר לשלום, הרי שבמזרח התיכון ישראל יכולה לחתום על שלום רק עם עצמה.
כמובן שהסיבות לכתף הקרה אחרות. אחת היא התמוטטות הקונספציה, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?
הסיבה השניה היא התנגדות אוטומטית לכל מה שקשור לנתניהו. שאנחנו נפרגן לנתניהו?! נדמה לי שאם נתניהו יגיע להסכם על מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון שבירתה ירושלים, יהיו בשמאל הישראלי מי שיצעקו לו "בוגד" ו"רוצח" ו"ביבי יחלק את ירושלים" ו"פושעי… לדין".
אך גם בצד השני של המתרס הפוליטי קיימת תופעה דומה. פתאום, מי שתמיד העמידו את הביטחון על ראש שמחתם ויצאו נגד הרעיון של "שלום בכל מחיר" – מתייחסים בזלזול לסוגיית מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות ובבוז וחוסר אמון כלפי כל מי שמעלה את הסוגיה. הבוז שלהם מזכיר לי את הבוז המתנשא ב"מחנה השלום" כלפי ההתנגדות לוויתור על גבולות בני הגנה. פתאום אסור להטיל ספק, להציג קושי, לשקול את המחיר – "שקט, עושים שלום". זה לא רציני. הרי לא צריך דמיון עשיר במיוחד כדי לראות אותם מריעים לראש האופוזיציה נתניהו שהיה מצליף בממשלה על הפקרת ביטחון ישראל, על הסכם דומה.
דיון רציונלי היה בוחן את ההסכם בכובד ראש, על צדדיו השונים, על מחירו ולפיו כל משתתף בדיון יכול היה לקבוע את עמדתו בנדון. דיון כזה היה בוחן את הדרך למזער את המחיר. אבל הדיון הישראלי מוטה פוזיציה, ולכן הוא לא רציני ולא רציונלי.
אני רואה בתהליך השלום המתעורר בשורה גדולה. מיום הקמתה, ישראל מוקפת במעגל איבה, של עשרים מדינות אויב. לכל אורך השנים, העוינות כלפי ישראל הייתה קשה, לוותה בחרם כלכלי, במלחמה דיפלומטית, בטרור ובכוחות משלוח למדינות העימות במלחמות. והנה, החזית הזאת מתמוטטת. מדינות ערביות עומדות בתור לשלום עם ישראל, בלי לנסות להכתיב לה תכתיבים מדיניים.
תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית"; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא אמרו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך אתן. הם ראו בשלום אתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.
מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלסטינים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלסטינים רחוק מאוד מהמינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב; להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלסטינים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?
אך להסכמי השלום האלה יש מחיר. המחיר הוא התעצמות צבאית דרמטית. ומן הראוי שהממשלה תציג לציבור את המחיר ותקדם דיון ציבורי רציני, האם המחיר מצדיק את התמורה. אני מאמין שהתשובה עשויה להיות חיובית, אך יש להודות שזהו מחיר כבד וכואב. וחובתה של ישראל לפעול כדי למזער אותו.
אנו יודעים שהיום האויב של המדינות החותמות איתנו שלום היא איראן. אבל מחר אותן מדינות עלולות להתהפך עלינו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. איראן וטורקיה היו בעלות בריתנו והיום הן שתי האויבות הקיצוניות ביותר שלנו. חתמנו על שלום חם עם סאדאת וקיבלנו מלחמה קרה ממובארק. חתמנו על שלום חם עם חוסיין וקיבלנו שלום קפוא עם עבדאללה. היו לנו יחסים דיפלומטיים עם מרוקו ומאוריטניה והם נותקו כשישראל הגנה על עצמה מפני הטרור הפלסטיני. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. חתמנו על הסכמים עם אש"ף, שהיו הונאה מן הרגע הראשון. כן, מותר לנו להיות חשדנים.
השלום הוא בשורה גדולה, אך על ישראל לפעול למזעור מחירו. אפשר, למשל, להגיע להסכמה עם ארה"ב, שאיחוד האמירויות קיבלה בונוס בגין ראשוניותה, אך התמורה לשאר המדינות תהיה נמוכה הרבה יותר. יש הבדל בין חמקנים לאיחוד האמירויות, לבין חמקנים לסעודיה ועוד 5-6 מדינות, מבחינת המאזן האסטרטגי הכולל. יש לציין, שהתמורה הביטחונית שישראל קיבלה תמורת הסכמתה למכירת החמקנים לאיחוד האמירויות, שנועדה להבטיח את עליונותה האסטרטגית, כולל פצצות שבכוחן להשמיד כורים גרעיניים תת קרקעיים – היא בהחלט מרשימה ומבטיחה. מצער מאוד, שסוגיה לאומית משמעותית כמו תהליך השלום במזרח התיכון, הופכת כלי שרת לשיח-פוזיציה ילדותי של כן-ביבי לא-ביבי.
