עד לשנת 2016 נחשב ענף התמר לרווחי ביותר וחקלאים רבים ראו בו אף הכנסה בטוחה לגיל הפנסיה. אבל אז צנחו מחירי התמרים לחקלאי וכיום מגדלי תמר רבים עומדים על סף הרווחיות, חלקם אפילו מפסידים.
זיו לייבה, מגדל תמרים ממושב פצאל ומגדלים נוספים, החליטו שלא לוותר ולהקים את התאגדות מגדלי התמרים בישראל, כשהמטרה היא להרים את הענף, להגביר את השקיפות מול המשווקים ובעיקר להחזיר את הרווחיות למגדלים
"אני תמיד אומר שהמג'הול הוא הגבול," אומר לי זיו לייבה, מגדל תמרים מפצאל, בעוד אנחנו עושים את הדרך למטע שלו, השוכן במובלעת שבין הגבול הירדני לגדר הישראלית, בלב בקעת הירדן. "כלומר כל הגבול המזרחי של מדינת ישראל. מקיבוץ אילות-אילת עד הכינרת פחות או יותר יש מטעי תמרים, כאשר 97% מהם זה בעצם מג'הול."
לייבה הוא דור שני לחקלאים בפצאל, הוא נולד בפצאל. לאחר שלוש שנות לימודים ושלוש שנות שליחות בדרום אמריקה, עבד קצת כשכיר במטע תמרים ובשנת 2009 החל לגדל תמרים בבקעה. זיו (43) נשוי לרחל ובני הזוג הורים לגלעד (12), יעל (בן ה-8), לוטם (7) ודותן, בת שנה וחצי.
"עד לפני 4-5 שנים המג'הול החזיק את המשק המשפחתי הקטן בכבוד. אצלנו בפצאל יש 100 משפחות, 70 מתוכן עדיין מגדלות תמרים. מדובר במשקים משפחתיים ולא מדובר חבר'ה ששכרו או חכרו שטחים. אנחנו במושב ובכלל בבקעת הירדן ובערבה מתקיימים על המג'הול.
המג'הול היה נחשב לגידול מאוד מאוד רווחי וסולידי והיום הוא כבר הפך לגידול שעל סף הרווחיות. למגדלים צעירים שרק התחילו בהחלט יכול להיות שהפרי שלהם פחות איכותי ויתכן שהם כבר בשלב של הפסד, כשהם מוציאים כסף מהכסף כדי להמשיך את הגידול ולהגדיל את השטח."
בדרך למטע, הנוף הצחיח והצהבהב של בקעת הירדן נשקף כאשר רצועת ירק עזה חוצה את מרכזו – זה הוא נהר הירדן העובר במרכז הגבול, כאשר משני צידי הגבול רואים את מטעי התמרים הישראליים והירדנים, חלקם מטעים בוגרים שנטעו בתחילת שנות ה-80'. "כל האזור הזה," אומר לייבה, "היה עד לפני כמה שנים רק אזור צבאי. מי שנכנס לכאן זה בשנים האחרונות זה החקלאים."
חקלאים מטבעם זה עם של אופטימיסטים, תמיד מאמינים שיהיה טוב, אם לא השנה אז העונה הבאה. בדרך אנחנו מבחינים בטרקטור צהוב שקודח ושותל מטע תמרים חדש. "זו חברת מושב באזור שלמרות המצב בענף נוטעת מטע תמרים חדש," אומר לי זיו. "אמרתי לה שהיא גיבורה, אגב היא חקלאית מעולה שמגדלת אורגני."
אחד החסרונות בגידול מטע ממש על קו הגבול הוא שאתה לא יכול להתחיל לעבוד ממש מוקדם על הבוקר. החקלאים חייבים להמתין לפתיחת ציר ואז ניגשים למטע. האזור עצמו מוגדר גם כשמורת טבע ועשיר בבעלי חיים וצמחים, חלקם ייחודיים לאזור. חלק מבעלי החיים שחיים באזור הם חמורי בר, שדווקא מסייעים למגדלים, ובין היתר מלחכים את העשביה שצומחת בין העצים וכמובן את התמרים שפוספסו בגדיד ונפלו לאדמה
המחיר לחקלאי יורד
"הגדיד האחרון שלנו היה באוקטובר והוא היה מצוין," מוסיף לייבה, "אבל המחיר לחקלאי יורד כל הזמן – למעשה המחירים למגדלים החלו לצנוח כשנתיים לפני הקורונה ולדעתי זה רק בישראל. יש לנו בעיה עם המבנה המשקי בישראל. בארצות אחרות אם אתה חקלאי טוב אתה יכול לקנות את השטח של חקלאי אחר שלא הצליח. פה בארץ במושבים ובקיבוצים לכל אחד יש את השטח שלו, יש נחלות וזה מה שיש. אפשר כמובן להחכיר אבל זה לא תמיד רווחי ויש עם זה בעיות אחרות. בנוסף, מההיבט הכלכלי, יש לנו היום תחרות עם מדינות שמייצאות תמר – מדינות שהמים וכוח העבודה בהן הוא זול מאוד. פה בארץ להעסיק פועל זר עולה לי שכר מינימום פלוס ושם עולה זה להם פיתה וקצת שמן זית."
את המטע משקה לייבה במים מושבים (טיהור שניוני מירושלים). גם כך מצב אספקת המים לחקלאים בבקעת הירדן נמצא בשפל, לאור גניבות המים, קידוחים ישנים שקורסים והקידוחים הבלתי חוקיים הרבים של הפלשתינאים באזור. המצב גרם למגדלים רבים המשקים במים שפירים לקצץ בכמות הגידולים לעתים במחצית. צינור אחד מהקו המזרחי שאמור להביא מים לבקעה כבר חובר, אולם עד לאספקת מים סדירה ובעלת היקף משמעותי יעברו עוד כמה וכמה שנים. "ייקח עוד זמן עד שהמצב ישתפר," אומר לייבה, "יש היום בבקעה משהו כמו 38 אלף דונם תמרים – ופשוט אין מספיק מים.
"אני חושב שיש למדינת ישראל אינטרס לאומי להגדיל את כמות מטעי התמרים לאורך הבקעה ובערבה ובעיקר לשמור על הענף הזה חי ובועט. למעשה, בסוף העץ האחרון שלי מתחיל נהר הירדן, זה ממש הגבול, גם פה, גם באזור המובלעות בעמק המעיינות וגם לאורך הערבה. היכן שנגמרים התמרים שלנו שם הגבול עם מדינת ירדן, ואני חושב שלמדינה יש אינטרס שהיישובים פה יהיו יישובים חיים וירוקים ולא אזור של שיממון, שבו המגדלים נמצאים במצב קשה.
"אנחנו באנו לפה כי אנחנו יודעים לעשות חקלאות, אנחנו לא יודעים לעשות משהו אחר – אנחנו לא מהנדסים וגם אין כאן אפשרויות תעסוקה אחרות. בעצם המשבר שקיים עכשיו זה משהו שמתישהו הממסד יצר אותו."
איך הגעת לזה?
"כי מצד אחד נתנו מענקים להקמת מטעים לתמרים, בערבה נתנו מענקים כדי לעשות הסבות מפלפל לתמר וגם בבקעה קיבלו כמה חקלאים מענקים להסבה – אבל מצד שני, אחל'ה, נתתם מענקים אבל תשקיעו בענף. זה לא מספיק רק לשתול – בסופו של דבר אנחנו צריכים לשווק את התמרים האלה. כל המבנה הזה הוא מעוות כי משרד החקלאות נותן מצד אחד לחקלאי שיגדל – ומצד שני הוא בעצם אומר לו: 'תסתדר לבד'.
התאגדות מגדלי התמרים
"צריך להודות בדבר אחד, שולחן התמר במועצת הצמחים במשך שנים ארוכות לא היה מספיק פעיל ומתוקצב בנושא של קידום המוצר ויותר התעסק עם איזה חוקר יקבל איזה תקציב לאיזה מחקר… בגלל זה אנחנו לפני כשלוש שנים, כשראינו איך המחירים יורדים – התחלנו לבדוק מהן האפשרויות שלנו להתארגן עם החקלאים, בצורה כזאת או אחרת.
"לפני שנתיים התחלנו להתארגן ופתחנו בשיחות עם החקלאים. באו המון חקלאים, כ-70 לכל שיחה. ניסינו להבין היכן הבעייתיות בענף, איפה אפשר לשפר? איפה אפשר לשנות? ובסוף התהליך הבנו שהרעיון של ההתאגדות יעבוד רק אם אנחנו נצליח לגרום לחקלאי להרגיש יותר בטוח במה שהוא מוכר. במרץ 2020, בזמן הקורונה, קיבלנו את האישור להגדרה כאגודה שיתופית."
אז מה אתם בעצם רוצים?
"יש לנו המון מטרות, למשל אנחנו דורשים שקיפות. עד היום, החקלאי נתן למשווק לשווק את הפרי, מה שלא הגיוני בשום צורה כלכלית. החקלאי נותן למשווק את הפרי בספטמבר-אוקטובר ואת החשבון הסופי הוא רואה רק שנה אחר כך, במינימום. אחרי 8-10 חודשים הוא קיבל את התמורה והוא לא קיבל מחיר בשער המשק. הוא לא מקבל מידע מה הפדיון, הוא לא יודע כמה המשווק לקח לעצמו. ברור שמותר למשווק לקחת לעצמו, הרי הוא המשווק, אבל החקלאי לא יודע כמה בדיוק הוא לקח – הוא רק קיבל מחיר תוצאתי. אינפורמציה על כמה החזרות או כמה תקלות הם גם נעלם – כל הדברים האלה מבחינת החקלאי היו 'קופסא שחורה'. אתה נותן את הפרי וכעבור שנה את מקבל את המחיר."
כשאתה נותן את הפרי למשווק אתה לא סוגר מחיר מראש?
"ממש לא. בשונה מענפים רבים ענף התמר עובד אחרת לחלוטין, בהתנהלות מאוד בעייתית. בגדול, שנים רבות פועל הענף ב'שגר ושכח' מבחינת החקלאים. זאת אומרת, נתתי פרי ואתה אל תשגע אותי מי אורז ומה אורז. זה היה בתקופת 'הדקלאים' שפעם היו הגוף הכי גדול במדינה ששיווק תמרים. הם שיווקו 100% מהתמרים במדינה, אחר כך זה ירד ל-80% וכך הלאה והלאה והיום הם עם פחות מ-50% חברים. אלה הם דברים היסטוריים שלא בתקופתי, שאני בכלל לא רוצה להיכנס אליהם.
"אבל היום, כשאנחנו מסתכלים על המצב, בעצם נתתי למשווק שלי בספטמבר 2019 את הפרי, רק עכשיו בדצמבר 2020 קיבלתי את המחירים, שכאמור ירדו מאוד והמחירים ממשיכים לרדת, בעיקר עכשיו בתקופת הקורונה שגם אינה מועילה לירידות שבכל מקרה התרחשו."
הקמתם את התאגדות מגדלי התמרים בישראל. אז מה הן המטרות שלכם?
"הקמנו את ההתאגדות והמטרה העיקרית שלנו כרגע היא לפתוח את 'הקופסא השחורה' הזאת שדיברתי עליה – שנדע בבירור מה הן העלויות ואיך זה עובד. דבר שני זה לעשות הסדרה בענף. אין סיבה הגיונית שאני אתחרה בשכן שלי כי בסופו של דבר כל הפרי מגיע ביחד. כך גם בשווקים, ברגע שהמשווק שלי מתחרה במשווק של השכן שלי – אז המחירים של שנינו יורדים. זה לא שהוא יכול לשפר את הפרי – הפרי יוצא אותו פרי – ולכן האופציה היחידה של המשווקים היא להוריד את המחיר. ברגע שמשווק א' יוריד את המחיר אצל הקניין אז בפעם הבא גם משווק ב' יוריד את המחיר כדי להתחרות במשווק א'. זה מה שקרה בפלפל ובכל ענף ובכל מסחר שהוא. אבל אם המגדלים ידעו להתארגן ולעבוד ביחד נוכל להפסיק את הירידות האלה."
המטרה היא להקים איזשהו קואופרטיב?
"לא קואופרטיב שיווקי אלא קואופרטיב ניהולי שמאחד את המגדלים. אנחנו רוצים יותר מעורבות בניהול הענף."
ויש לכם מטרה להגיע למחיר בשער המשק?
"בעיני אישית זו לא מטרה נכונה למרות שיש כאלה בהתאגדות שמעוניינים בכך. פעם יכולנו לעשות את זה אבל היום בגלל שיש היצע כזה גדול של תמרים יהיה קשה לעשות את זה. יכול להיות שבעתיד, כשנדע לפתח שיווקים ולהגדיל את הביקושים, אז יכול להיות שנוכל לעשות את זה.
יכול להיות שעם חידוש היחסים עם הנסיכויות במפרץ זה יקרה, אבל זה עדיין לא מתרומם שם הייצוא. יכול להיות שזה יתחיל להתרומם יום אחד. אני חושב שבעיקר יפתחו לנו שם שווקים חדשים באזורים חדשים שאף פעם לא הגענו אליהם. היתרון שלהם שהם משווקים מזרחה ובתנאים טובים.
"עוד דוגמא לדבר הזוי – בעבר עשו קמפיין בהודו, השקיעו כסף בהודו והיום גילינו שיש מכס גבוה של כמעט 40% ליצוא תמרים להודו מישראל. אז יש עוד קניינים מהודו שמגיעים לכאן אבל במקום שזה יהיה 2,000 טון זה היום רק 400-500 טון. אז אני לא אומר שלא ניסו לפתח שווקים חדשים, אבל זה לא מספיק.
צריך לערוך מעקב אחר השווקים בחו"ל ולפעול גם בזירה הבינלאומית כדי לפתוח עוד ועוד יעדים במדינות נוספות בתנאים שיהיו כדאיים גם למגדלים וגם ליצואנים. אלה הם דברים שצריכים לטפל בהם ולא טיפלו בהם מספיק בנחישות עד היום. היום השוק העיקרי שלנו הוא באירופה, כ-80%. גם המדינות שמסביב לאירופה קולטות הרבה תמרים ועוד כ-7% הולך לארה"ב."
איזה עוד מטרות שמתם להתאגדות?
"אז כפי שאמרתי אנחנו רוצים יותר מעורבות בניהול השיווק. זה כולל מעקב אחר השווקים בחו"ל וייצוג החקלאים בפני החברות כגוף המייצג את בעלי הפרי. אנחנו רוצים ההאחדה של כל התמרים בכל הארץ. מה זאת אומרת? לא יכול להיות שיהיו 10 חברות שיווק ויהיו 15 תקנים.
צריך שיהיה תקן אחד ואחיד לכולם לגבי איך ממיינים ומטפלים בפרי. מה הגודל? כמה אחוזי שיפוח? היום כל משווק קובע את התקן שלו בעצמו, עושה לעצמו תקן ומי שנפגע מזה זה החקלאי. אם לכל משווק היה קניינים שונים אז אחל'ה, תעשו תקן שמתאים לכם. אבל אם כולכם מסתובבים באותו שוק ומוכרים לאותם קניינים באירופה, לא יתכן שכל אחד יבוא עם משהו טיפה שונה. החקלאי נפגע מזה כי אין אחידות. אז אנחנו היום מפעילים לחצים ואוספים מידע על תוצאות הגדיד כדי לגרום להאחדה של פרקציות.
"בעיה אחרת – כיום יש כ-300 מגדלים בכל הארץ ויש 5-6 חברות שיווק, והם יכולים מה לעשות או לא לעשות עם החקלאי. יכול להיות שנעשה פול אחד גדול ומי שעומד בראשו יחליט אם מוציאים או לא מוציאים תמרים. זה פיתרון אחד.
אם זה לא ילך יכול להיות שיהיו ארבעה מגדלים גדולים שיאחדו המון מגדלים קטנים, יכול להיות שלא יסתדרו. ברגע שיש מצב של שוק בעודף אז צריך להתאחד עם אחרים, אין מה לעשות, הגודל מדבר. זה מה שהספרדים עשו. אני עוקב אחר הקואופרטיבים שלהם, למשל בוטנים, מלא משפחות קטנות מגדלות ובסוף הכל מגיע למחסן אחד ענק שממשיך להוציא בוטנים, כל אחד עם הלוגו שלו, אבל במחיר שהוא קובע. זו היא גם אפשרות אבל אתה יודע – אנחנו בעולם עם מטוטלת ענקית עם המון משקים קטנים ופעם זה הולך להכיוון של התאגדות ופעם אחרת מעדיפים כל אחד לבד.
הלוואות משווקים
"בעיה נוספת בענף היא בעיית ההלוואות, מקדמות שהחקלאים לוקחים. מה לעשות וחקלאי, כדי להתחיל את העונה צריך כסף ואם הוא מקבל את התמורה לתמרים אחרי שנה וחודשיים הוא חייב איכשהו להמשיך להתגלגל. חקלאים לוקחים מהמשווק כסף והמשווק נותן לו את זה בריבית או לא בריבית והוא נתון בידי המשווק. כי בעצם אנחנו לא חשופים למחיר של הפול, לא יודעים כמה כסף ירד בריביות שהמשווקים נתנו לחקלאים בהלוואות.
"הפרי הולך למשווק, לבית האריזה שם הוא נארז והחקלאי משלם על המיון והאריזה. עכשיו כל הפרי שנקרא לארג' (L) נמכר בפול אחד ולצורך העניין זה לא משנה אם אני גר בפצאל או נתיב הגדוד או בעין יהב. הפול הזה נמכר לקניינים במחירים שונים אבל בסוף המשווק עושה ממוצע וזה המחיר שכביכול החקלאי אמור לדעת אותו, שזה מחיר הפדיון. עכשיו מה קורה היום? היום מחיר הפדיון לא חשוף לחקלאי, גם לא העלויות של הקירור, גם לא העלויות של השיווק, גם לא העלויות של ההחזרות.
כל הדברים האלה בלל לא קיימים בענף שלנו. עכשיו אם הוא נותן לשכן שלי או לי הלוואה ואומר לי 'אל תדאג זה בלי ריבית' אז אולי הוא לוקח את שאר הריבית מהפול. הוא יכול לעשות עם זה מה שהוא רוצה, אנחנו איפושהו היום תלויים בחבל של המשווק, קשורים אליו בחבל. אני מאמין שאם אנחנו נעבוד קשה אנחנו נצליח להשתחרר.
"המטרה הסופית שלנו היא להביא להגדלת הרווחיות לחקלאי. על מה מתפרנס מושב או קיבוץ שנמצא באזור שליד כביש 90? אז נניח קיבוץ מסוים יש לו בננות, תמרים וסולארי – ואם ענף התמרים של אותו קיבוץ או מושב נופל – אז אנחנו בבעיה קשה. נופל להם שליש או יותר אפילו מההכנסות! צריך גן להבין שרוב המטעים בבקעה הם מטעים של אגודות ולא רק של פרטיים, כך שהפגיעה היא פגיעה ישירה בכל חברי המושב או הקיבוץ."
אז עד 2016 היו רווחים ואז החלה הירידה?
"נכון, הירידה התחילה בשוק המקומי. גם לא הייתה גדילה בייצוא ולכן תמרים שנועדו לייצוא ולא נמצא להם קונה נמכרו בשוק המקומי. ברגע שאין גדילה בייצוא ולשוק המקומי נכנס עוד ועוד פרי, היום כמעט 50% מהתמרים נצרכים בשוק המקומי. אוכלים המון תמרים ואגב, הצרכן גם משלם מחירים יפים מאוד על התמרים. אז הביקוש לתמרים בשוק המקומי אמנם עלה אבל ההיצע המטורף שדחפו לשוק המקומי גרם לירידה במחירים.
הירידה במחירים התבטאה אצל המגדלים אבל כמעט שלא התבטאה בכיס של הצרכן. היום אני מוכר חצי מהתמרים שלי, חצי מהפרקציות (סוג), במחירי הפסד וזו הבעיה – כל השוק המקומי הוא במחירי הפסד. כל התמרים בשוק המקומי שנמכרים ב-15-20 שקל, החקלאי מקבל מהם 5-6 שקלים בעוד שעלות גידול, מיון ואריזה שלהם היא 12 שקלים."
ישראל היא עדיין יצואנית המג'הול הכי גדולה. אז מה קרה?
"ישראל היא עדיין היצואנית הכי גדולה, אנחנו מייצאים בערך 27 אלף טון בשנה, רק שהמספר הזה לא גדל. למה? כי עד היום המשווקים לא היו צריכים להתאמץ. הם ישבו במשרד ורק החליטו למי להגיד לא. סגרו עסקאות אבל לא התאמצו, לא יצאו לשווקים, לא הביאו קניינים חדשים.
אגב, זה לא רק המשווקים, גם אנחנו אשמים – גם אנחנו כחקלאים העדפנו להיות עם הראש מתחת לאדמה. בסופו של דבר כל העצים שאתה רואה כאן סביב הם שלי ואם אני רוצה שתהיה לזה המשכיות ל-30-40 שנה אני צריך להוסיף כסף לפיתוח שווקים, או להשיג כסף לפיתוח שווקים, זה גם טוב אבל היינו צריכים להשקיע בפיתוח שווקים ולא עשינו את זה מספיק.
לאלה שאומרים שהחקלאי היום צריך להיות גם חקלאי, גם משווק, גם איש עסקים, אני אומר שזה בלתי אפשרי. כדי להיות משווק אני חייב להיות במשרד ואז אני לא אהיה פה. חקלאות זה לא תחום שאפשר לעשות הכל.
"יש לנו עוד מטרות, למשל לגייס גופים פיננסיים שישקיעו ויתנו הלוואות למגדלי התמרים, כדי למנוע את התלות במשווקים ולמתג מחדש את המג'הול הישראלי. המטרה היא שהמשווק יעסוק רק בשיווק.
כמו כן, אנחנו מתכוונים לעשות רכישות משותפות של מוצרים או חומרים שכל החקלאים שלנו צריכים. לשמחתי, שולחן התמר במועצת הצמחים פועל איתנו – ובאחרונה מונה יועץ פיתוח עסקי, שילווה את מגדלי התמר ויעסוק בנושאים הללו. בגדול אנחנו רוצים להחזיר את הענף לענף רווחי. שהחקלאים יידעו שהמטע שלהם הוא באמת הפנסיה שלהם, כמו שרבים חשבו כשהשקיעו בתמרים.
