התארגנות בוקר נעימה יכולה להעלות את היום על פסים חיוביים ושמחים

שעת הבוקר היא שעה שיכולה בקלות להפוך את היום מטוב לרע. התארגנות בוקר נעימה יכולה להעלות את היום על פסים חיוביים ושמחים, בעוד התארגנות בוקר עצבנית יכולה להפוך את היום כולו לכזה, מרגיז ומעצבן

הנה נגמר הסגר ולאט לאט אנחנו מנסים לחזור לשגרה. בעדינות וסקרנות אנחנו מנסים ללמוד מחדש את מקומנו בעולם, כולנו יחד וכל אחד מאיתנו בנפרד.
אחרי הכל, אנחנו כבר יודעים שאף אחד לא יכול להבטיח לנו כמה זמן כל זה ימשך, אם ומתי יגיע הסגר הבא. אופטימיות זהירה, זה שם המשחק.
בינתיים, אלה נקודות הציון על המפה המשפחתית – ילדה אחת בת 4 נמצאת בגן; ילדה בת 8 בבית הספר; אחיה הגדול גם – ואבא ואמא סוף-סוף חוזרים לעבודה.
כן, כזו שיוצאים למענה מהבית, עולים לאוטו, נוסעים, מגיעים, פוגשים אנשים וחוזרים הביתה בחזרה.

האם התגעגענו לשגרה?
אני עדיין לא בטוחה שיש תשובה אחת ואחידה לכך. לחלקים מסוימים בה בוודאי התגעגענו, על חלקים אחרים היינו מוותרים. על שגרת הבוקר הלחוצה,
למשל. פתאום צריך להתרגל מחדש לשעון המעורר שמצלצל בשש בבוקר, לזחול החוצה מהשמיכה החמה, להכין סנדוויצ'ים, לשתות משהו קטן ויאללה, שלוש ארבע לעבודה.
כנראה שהתרגלנו מהר מאוד ליקיצה הטבעית ולזרימת היום האיטית, שנעה בין זום למשחק לארוחה. מי היה מאמין שיהיו רגעים בזמן הסגר הזה שנאהב כל כך?
עבור הרבה משפחות, כך אני יודעת על בשרי ומבינה גם מחברי וחברותי, שעת הבוקר היא שעה שיכולה בקלות להפוך את היום מטוב לרע.
התארגנות בוקר נעימה יכולה להעלות את היום על פסים חיוביים ושמחים,
בעוד התארגנות בוקר עצבנית יכולה להפוך את היום כולו לכזה, מרגיז ומעצבן. שעה שהיא ללא ספק נקודת תורפה.
לכן, לקחתי על עצמי להתבונן בעיניים סקרניות וחקרניות על השעה הזו והתנהלותה, כאן בבית הקטן שלנו,
אולי אלמד משהו מכך. האם יש בחירות או מעשים שהופכים אותה לרגועה ונעימה יותר? ומהם הדברים שהופכים את כולנו לפקעת עצבים אחת גדולה?

מסקנה ראשונה: המרכיב העיקרי להתארגנות בוקר נעימה היא שקודם כל – את.
נכון שרגע לפני ההמראה במטוס הדיילת מסבירה, כי במקרה של מצב חירום עליך לשים את מסכת החמצן קודם כל על עצמך ורק אחר כך על ילדייך? הרי אם תחנקי מחוסר אוויר לא תוכלי לעזור להם בכלל. אותו דבר בבוקר. קודם כל את (או אתה).
זה מדהים כמה שהתעוררות מוקדמת לפני הילדים משנה את האווירה.
אם אני אכן מצליחה לקום קצת יותר מוקדם אני מספיקה להתקלח, למרוח קרם, להסתרק, להתלבש, אפילו להקשיב רגע לשקט ולציוץ הציפורים שמתעוררות יחד איתי. עבורי זה משנה כל כך.
כשאני ניגשת למיטות הקטנות והחמות להעיר את הילדים אני כבר אסופה, מלאה, מוכנה. זה בוודאי נשמע ברור מאליו אבל עבורי זה היה גילוי מעורר ממש.
תמיד מרחתי את היציאה מהמיטה עד לרגע האחרון ומשם ואילך הכל התנהל בלחץ של זמן. עכשיו, אפילו אם אני קמה עשר דקות לפני הזמן זה עושה הבדל של ממש.

מסקנה שנייה: לכל אחד יש את הקצב שלו בעולם.
כולנו רוקדים מבפנים לצליליו של חליל מאוד מסוים. יש לי ילד אחד שקופץ מהמיטה מהר. אם הוא התעורר הוא התעורר לגמרי ותוך רגע הוא כבר על הספה בסלון עם ספר ביד.
אחותו, לעומת זאת, מתמתחת שוב ושוב מתחת לשמיכה, מוציאה ראש ושוב מכסה את עצמה. צריך לגשת אליה כמה פעמים עד שהיא מואילה בטובה לצאת מהמיטה.
כשהכרתי בעובדה הזאת הבנתי שאני צריכה לגשת אליה קודם, לנשק ולחבק, להעיר בעדינות ואז לגשת אליו.
בזמן שהוא יקפוץ החוצה אני אגש אליה ושוב אעיר אותה וככה לא אדחק בה יותר מידי.
אם יש משהו שיכול להרוס מצב רוח זה שדוחקים בך בניגוד לקצב הפנימי שלך ואם יש משהו שיכול להעיב על התארגנות הבוקר השלווה שלנו זו ילדה עצבנית.

מסקנה שלישית, ולפחות בינתיים, אחרונה: להישאר עוד רגע בתוך הבועה.
אני יכולה להעיר את הילדים שלי ולארגן אות עצמי ואותם כשכל מחשבותיי נתונות כבר להמשך היום, למציאות שמצפה לי שם בחוץ, לנסיעה המהירה באוטו, למשימות בעבודה.
או שאני יכולה להעיר אותם כשתשומת ליבי נתונה למה שמתרחש כאן ועכשיו בביתנו הקטן.
כשאני מעירה אותם כך – כשאני מתרכזת בלחיים הוורדרדות והמתוקות שמציצות אלי מתוך השמיכה,
כשאני נושמת את הרוך שלהם ברגעים האלה שבין ערות לשינה (כמה שהוא מנוגד לפעמים למה שמחכה לי בכביש או בעבודה) – כל הבוקר שלנו מתרחש בתוך בועה של חום וקירבה.
זו אווירת הבוקר שאני רוצה שתשרה כאן, זה התדר שאיתו אני רוצה שנצא לעולם, כיחידים, כמשפחה, כחברה.