כליל, גיתה, כפר ורדים, עכו ונהריה – כולם מקומות בהם עברתי וטיילתי בחופשתי בחודש אוקטובר האחרון. המטרה הראשונית הייתה להתבודד שלושה ימים בבקתה בישוב גיתה, ישוב קהילתי באזור הצפון שנמצא ליד העיר מעלות תרשיחא, בסמוך לכפרים הדרוזים ג'ת וירכא.
אבל במקום להתבודד בתוך טבע, שאכן היה מרהיב והציע שקט ושלווה, מצאתי עצמי מתקשה לבהות בנופים הירוקים בלבד, ויצאתי לטייל במגוון מקומות מיוחדים באזור הצפון.
במסע הקצר גיליתי מגוון צורות חיים: כאלה שמתחשבות בסביבה, סביבה של אנשים מחוברים לאדמה, חיים שמרכזם הוא חוף הים, וצורת חיים שהזמן עמד בה מלכת ונראה שכבר אין כמוה בעולם.
עם גיתה וכינור
לא היה קל להגיע למושב גיתה בו המתינו לי שני לילות בבקתה קטנה וחביבה, שהזמנתי מראש כדי להתבודד ולקחת "ברייק" מחיי היום היום. פקקים, משאיות בדרכים, אנג'לה מרקר, דרכי עפר, שופינג במרכזי "אאוט לט", עצירה בגנים הבהאים בחיפה, שאיכשהו תמיד(!) סגורים כשאנחנו מגיעים אליהם, כולם היו חלק מהמסע שלי ושל בעלי היקר.
"מה? אין שם טלוויזיה?!"
יצאתי אל Peaceful Getaway in Galilee Mountains – בקתה מקסימה שמספקת התבודדות רומנטית.
הישוב גיתה שייך למועצה אזורית מעלה יוסף והוקם בתחילת שנות ה-90' כחלק מתוכנית המצפים בגליל, אך ננטש לאורך השנים. בשנת 1993 הוקם הישוב מחדש על ידי עולים מברית המועצות וכיום גרות בו 70 משפחות בבתים פרטיים מקסימים וצבעוניים, שמשרים אווירה כפרית נפלאה! היישוב קרוי על שמו של נחל ג'ת שזורם בסמוך ועל שם כפר ג'ת שנמצא ממש ליד.
אל הישוב הגענו ונפתח לנו הלב. כמו ניירוטית טובה ומאומנת שריינתי מאוגוסט הלוהט את ה-RBNB הקסום וכעת, באמצע אוקטובר, מצאנו עצמנו נופשים בבקתה קטנה, שיש בה את כל מה שצריך בשביל כמה ימים של התבודדות הסמוך לטבע הירוק של הרי הגליל.
שירה, המארחת שלנו, דאגה לכול צרכינו והבקתה הרגישה ממש כמו כזאת שנמצאת בכפר ציורי. שירה בנתה את הבקתה הנושקת אל ההרים מתוך מחשבה לספק RBNB, שמצד אחד מבודד ומספק את 'ניקוי הראש' ההכרחי לאסקפיזם מחיי הסטרס שלנו, ומצד שני מציע לא מעט אטרקציות באזור.
צונאמי?!
בערב שלאחר שלוות היום הראשון ולאחר טבילות אינספור ב'האט טאב' הסמוך לבקתה, מתקן שהותקן במיוחד לגופי הקפוץ, החלטנו לצאת לבלות בעיר הסמוכה ביותר לגיתה, נהריה. בביקור בנהריה הגענו אל הטיילת היפה שהייתה מלאת חיים.
לאורך הטיילת ובמרכז העיר נפתחו לא מעט בתי קפה ומסעדות. בהליכה לאורך החוף גילינו, כי תרבות גלישת הגלים בעיר מפותחת במיוחד ויש לא מעט מועדוני גלישה במקום – מה שגרם לי לנסות לתאם שיעור גלישה עבורי ועבור מר "אני לים, לא נכנס בקור הזה!" היקר, ששמח שהמועדון לא יפתח בבוקר המחרת.
פרץ הנמרצות הלא טבעי שלי דעך במהירות כשזיהיתי על החוף שלט עם אזהרת צונאמי, שמתריע את המבקרים מפני אפשרות לצונאמי והנחיות להתנהלות בזמן שגל ענק שוטף אותם אל אבותיהם.
אני, שמכירה את העוצמות של הים, שרק מקיא אותנו מתוכו בכול פעם שאנו מנסים להיות בו, מיהרתי (למרות שלא הייתה אפילו אוושת גלים קלה) לברוח מהמקום ולהותיר את בן זוגי לתהות להיכן נעלמתי.
רמז: הייתי כבר במרכז העיר בחנות בגדים בקניון בקומת הגג. משם ואחרי ארוחה טובה חזרנו בצעד קל אל הבקתה הבטוחה.
אגם ונופים אחרים בכפר ורדים
ביום השני החלטנו לנסוע לראש הנקרה ולאחר מכן להגיע אל כפר ורדים. כך הגענו אל שמורת טבע הנמצאת בקצהו הצפוני של חוף הים התיכון של ישראל. האתר ידוע כמצוק תלול היורד לתוך הים ובחוף המפורץ שלו.
את הטיול בראש הנקרה התחלנו עם ירידה של 30 שניות ברכבל, שהייתה אומנם תלולה ומהירה, אבל גרמה לבעלי לאחוז בכוח בידיות הפנימיות של הרכבל, תוך שהוא עובר לעמידת קריעה ולתרגול נשימות למאז'. כל זה קרה בזמן שאני ניסיתי להבין: מה אומרים? רַכְבָּל או רַכֶּבֶל? והבנתי שהמילה רכבל נוצרה מהלחם של שתי מילים: רַכֶּבֶת + כֶּבֶל (אבל עדיין, המוח אומר רַכְבָּל והלב אומר רַכֶּבֶל).
במערות של ראש הנקרה נשמעו צווחותיי שלי, כשגיליתי שתקרת המערות מלאה בעטלפים. בכלל, שנינו מאד אמיצים.
לאחר המסע המופלא בראש הנקרה נסענו בכביש המוביל אל כְּפַר-וְרָדִים: מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, המשתייכת לאשכול ורשויות גליל מערבי.
הנסיעה הייתה יפה וירוקה והזכירה מעט את אירופה – ובסופה אגם קטן בשם 'אגם מונופורט' המציע שיט קצר בסירה, מסלולי קרטינג, החלקה על הקרח ושאר אטרקציות. בין היתר הגענו אל מושב בצת, שם מצאנו מטעי בננה ירוקים וחוף מרהיב שנתן לנו הרגשה חורפית עם תכלת בהיר של מים וקצף הגלים.
אֵין אֲנִי, אֵינִי פּוֹחֵד מֵעַכּוֹ
בערב האחרון החלטנו לבקר בעכו היפה, עיר מעורבת בה חיו וחיים שנים רבות יהודים לצד ערבים בשלווה. הבתים בעכו מעורבבים זה בזה, חלקם עתיקים ועומדים כביכול על 'כרעי התרנגולות' אך עדיין נושאים בגאווה תושבים וחפצים.
מבנים אלה שוכנים בצמוד למבנים מפוארים או כאלה שעברו שימור. חלק מהבתים נראים כסוג של אלתור בזמן, כשכולם שזורים אחד בשני בסגנון שתי וערב שנראה שקיים רק ברחובות הנשכחים והעתיקים בישראל.
בטיול אל עכו ההיסטורית למדנו על עלילות נפוליאון בעיר, טיילנו לאורך הנמל היפה והרגשנו שחזרנו אחורה בזמן. הסמטאות היפות, הסירות שעוגנות בשלווה בנמל, המסעדות שבהן אפשר להזמין מנות דגים טריות, ואדיבות התושבים – כולם החזירו אותנו לשנים של פעם, כשהיה קצת יותר טוב ונעים.
את השעה האחרונה של המסע בילינו במסעדת דגים טובה שהגישה מאכלי ים. בן זוגי, "אפשר לאכול את זה עם השריון," שהחליט להזמין קדירת מאכלי ים, כרסם סרטנים ואני כבר חישבתי את הוצאות רופא השיניים שיערמו בשבוע הבא.
בין בהייה בכרסום ופציעת חניכיים התרכזתי בשאר סועדים שסעדו את ליבם במקום. במסעדה שסיפקה נוף מרהיב לים נחגגו ימי הולדת, דייטים ראשונים והיה פשוט ערב נעים בעיר מקסימה.
לאחר הארוחה חיפשנו את המכונית שלנו כדי שנוכל לחזור לישון בבקתת הנופש. אבודים מעט צעדנו בין הסמטאות כשבאחת מהן הגיח לפתע סוס שפסע בסמטאות במהירות לבדו, מה שהקפיץ את בעלי שהיה עסוק כמעט כל הטיול בבהלות מסוגים שונים.
"הוא יבעט בי!" צעק אליי, בעוד שאני וגם הסוס חייכנו חיוך אדיש. העגלון שהלך אחרי הסוס ציין בפני אישי המבוהל, "הסוס שלי הולך בכל ערב לבד הבייתה לאחר סיום יום עבודה."
"הלוואי על הכלבים שלי," חשבתי לעצמי והשלמתי עם גורלי לחיות ולבחור תמיד בבעלי חיים בעייתיים.
אז כך, עם ירח סגלגל/שחור שמלווה אותנו במזג אוויר שלפתע התקדר, המשכנו לצעוד בין סמטאות ובתים, בין אנשים, רוח ים וחתולים שבעים שאוכלים שאריות דגים.
ואז שטף את כל האזור גשם ראשון והרטיב את עכו, נהריה, כליל וגיתה. כולם רצו לתפוס מחסה, והסתיו הגיע.
