איך משלבים אהבה לאמנות, אהבה לאוכל טוב ואהבה לקקטוסים, לכדי עסק מצליח? * מי אמר ש"בן ממשיך" זו הנוסחה הטובה והנכונה ביותר? * האחיות דניאל ואור רוטר ממושב רמות מוכיחות שגם 'בנות ממשיכות' זוהי נוסחה מנצחת
אני מקדישה ראיון זה למשה רוטר ז"ל, אביהן של דניאל ואור ממושב רמות. במהלך כל המפגש רוחו של האב נכחה. חלום חייו היה שבנותיו יגורו בבגרותם ליד בית ההורים, ליד נאוה ומשה רוטר. דניאל הדגישה ואמרה: "אבא האמין וחי את המשפט 'ואהבת לרעיך כמוך'. כך גדלנו, כך אנו היום."
הריאיון כולו נעשה עם דניאל רוטר, אור אחותה הצעירה היא שותפה מלאה. השתיים בנות ממשיכות במשק רוטר שבמושב רמות.
דניאל ואור רוטר נולדו וגדלו ברמות שברמת הגולן. לו מישהו היה אומר להן, לפני עשר שנים שיבוא יום והן יחזרו למושב בו גדלו ויקימו ויעבדו יחד במיזם משותף ברמות… בטח היו עונות: "על מה אתה מדבר?'
דניאל היא הבכורה במשפחה, אור צעירה במספר שנים תמיד היו אחיות אוהבות וקשורות. כל אחת מהן בחרה מסלול אחר עם השחרור מהצבא. דניאל פנתה ללימודים אקדמאים, כלכלה ומנהל עסקים. אור שהתה תקופה קצרה בארצות הברית.
ההורים, משה ונאווה רוטר, היו מהראשונים שהגיעו למושב רמות בשנת 1972. אבא נולד וגדל בטבריה, אמא בתל אביב. הצבא הפגיש אותם בגרעין נח"ל. משה האב הוא דור שמיני בארץ. מסתבר שהבחירה לגור ברמות היה עבור האב הגשמת חלום. מאז שהיה ילד חלם שיהיה לו בית על גבעה, עם נוף המשקיף על הכנרת.
דניאל מספרת על הוריה: "הוריי הגיעו לרמות ב-1972, רמות היה אז מושבוץ. עם פרוץ מלחמת יום כיפור, אמא התפנתה מהישוב, אבא נשאר והמשיך לעבוד את האדמות. זמן קצר לאחר מלחמת יום כיפור כל אנשי הישוב עברו לישוב הקבע. רמות חולקה לשלושה אזורים. החלוקה הייתה על פי ענפי החקלאות אותם עיבדו. היו אז שלוש שכונות: שכונת הלול, שכונת הרפת ושכונת הדיר. הוריי היו מאלו שגידלו תרנגולות הודו ועל כן היו בשכונת הלולים. הוריי היו חקלאים שגידלו מטעי מנגו, בננות וכמובן היה להם לול גדול. בשנות השמונים פנו לתיירות וניהלו את חוף דוגה שבכנרת. שם בחוף דוגה אור ואני צמחנו. היינו ילדות חוף, חופשיות ושמחות.
"הייתה לנו ילדות ונעורים נהדרים. מרחבים של הכנרת, חיים ברמות. הלכתי ללמוד באוניברסיטה, תואר ראשון ושני כלכלה, ניהול, מנהל עסקים ומימון. סיימתי את לימודי ופניתי לקריירה בבנק לאומי, עבדתי בחטיבה העסקית וגרתי במרכז הארץ. בשנת 2019 החלטתי לחזור לגור ברמות ולהמשיך את עבודתי בבנק. נמאס לי לחיות במרכז הארץ."
משה, אביהן של דניאל ואור, היה אב שהיווה השראה של אהבה. בשנת 2020 הוא נפטר. עד מותו היה אדם בריא, אנרגטי ומקור של השראה באהבת האדם שבו. שמו היה משה אך רב האנשים קראו לו: רוטר. דניאל מספרת באהבה והערכה על אביה על אמה. היא מספרת שבצוואתו אביה כתב שהוא פוטר את משפחתו מכל דיני האבלות, וביקש שתמיד נחיה ונהיה בשמחה ובאושר.
דניאל: "הוא הדגיש שחשוב לו שנהיה אור ואני באהבת אין קץ והיה אומר: 'ואהבת לאחותך כמוך', שאנו הבנות נהיה אחת בעבור השנייה באהבת אין קץ. הורינו היו צוות מופלא. אימי נאוה היא אישה עם לב ענק. תמיד שמה את עצמה מאחור, תמיד בנתינה, אמא בכל הווייתה, אישה שדואגת וחושבת על כולם. נאוה אימי היא אישה מאד מוכשרת עוסקת ועושה עבודות יד, בשלנית נפלאה, וגם היום כשאור ואני כבר גדולות, היא דואגת, עוזרת ומבשלת ומפנקת אותנו במעשיי ידיה."
ללכת בעקבות הלב
"אור ואני עזבנו את רמות," משחזרת דניאל, "ובאותן שנים נראה היה שאין סיכוי שנחזור לגור ברמות, ברמת הגולן. אבא דיבר ואמר שמאד חשוב לו שנחזור ונגור ברמות. הזהות של אבא אותה הדגיש בכל מייל, בכל ווטסאפ היה בחתימה שלו והיה חותם כל הודעה כך: 'ממשה רוטר ארץ הגולן הישראלי'."
דניאל מספרת שההחלטה לחזור לרמות נבטה בה לאחר שבע שנים, בהן חיתה במרכז. הנסיעות בכבישים הפקוקים והגעגוע לירוק, למרחבי הגולן ולנופיו הכריעו: "אור חזרה לרמות לפניי. אור הייתה תקופה קצרה בארצות הברית ועסקה באמנות. במשך אותה תקופה, אבא ניסה לשכנע אותה לחזור. בשנת 2017 אור החליטה לחזור ואמרה שהיא רוצה להקים סטודיו לאמנות.
"אור חזרה לרמות והחליטה להקים את הסטודיו שלה במבנה שהיה לול בעבר. במשך חודשים היא עבדה קשה, על מנת להפוך את מבנה הלול לסטודיו שלה. כל השטח היה מלא קוצים וגרוטאות. במשך אותה תקופה הייתי מגיעה בסופי השבוע. אני כלכלנית במקצועי, אז ביקשתי מאור שתכין תוכנית עסקית ותוכנית שיווקית. אור הייתה צוחקת עליי וכמובן סירבה לכך. הכול היה תמיד ברוח טובה. כמה חודשים לאחר שחזרה למושב ועבדה בהכשרת השטח, אור הודיעה לי שתהיה השקה של המקום וביקשה שאני אארגן אותה. הרעיון של אור היה להקים מתחם של אמנות בעבור עצמה ומקום של סדנאות, בו מגיעים אנשים ובונים מערכות אותם הכינה ל'עשה זאת בעצמך' – ערכות לבניה מעץ.
"המחשבה של אור הייתה ליצור ערכות כאלו המתאימות לכולם, לילדים ולמבוגרים, ללא צורך בניסיון. המחשבה הייתה שיהיה זה מצוין עבור אנשים שיתנתקו ממרוץ החיים וייקחו פסק זמן – יבואו הנה למתחם, ייהנו משלווה ויחזרו עם תוצר וחוויה הביתה.
"הרעיון החל לצמוח. אור עבדה קשה – עשתה הכול לבד. אמא ואבא היו גב חזק מאחוריה, אמא הייתה מבשלת מרקים בחורף, אבא היה פורס אבטיחים ומנגו בקיץ. אבא גידל ארנבות במקום ומשפחות ואנשים היו מגיעים ונהנים מהאירוח של אבא ואמא, מליטוף הארנבות וכמובן מהסדנאות.
"החלום של אבא, שאנחנו הבנות נחזור, התגשם. אור ביוזמה הזו שלה מימשה במידה רבה את פועלם של אבא ואמא בניהול החוף בכנרת, שנים רבות קודם. אור פגשה את טל, הם נישאו וטל שהוא קונדיטור במקצועו פתח בית קפה-קונדיטוריה במקום (אני יכולה להעיד שהסנדוויץ' והקרואסון שאכלתי היו מהמשובחים שאכלתי בחיי ת.פ.ע). כך נולד מתחם 'lol-art לול ארט' בחצר המשק של הוריי. כך מימשנו והגשמנו את חלומו של אבא.
"ההחלטה שלי לחזור הובילה לכך ששתינו גרות ממש ליד ביתה של אמא באותה חצר. אבא נפטר ב-2020 ואנו ממשיכות דרכו, דרכם של הורינו בחיים במשק, ברמות. לאחר הקמת המבנה וסדנאות היצירה, ההחלטה הייתה ללכת בעקבות הלב הפועם עליה גדלנו, בעקבות ליבם של הורינו."
אחיות שותפות
דניאל מדגישה ואומרת: "אנשים רבים שהכירו את אבא באים ל"lol-art לול ארט" ואומרים: 'רוחו של אביכם נוכחת ונמצאת במקום'. אבי נפטר, החור בלב היה עצום והחלטתי לצאת לחופשה ללא תשלום לשנה. בדיעבד, השנה וחצי קודם מותו בה חזרתי הביתה לרמות, הייתה תקופה של חסד עימו.
"עם מותו היה לי ברור וטבעי להיכנס עם אור להקמת המתחם שלנו. עשינו שיפוץ במקום, הכנו תוכנית עסקית, ולמעשה נכנסתי במלוא התנופה לשותפות. בסוף שנת 2022 פתחנו עגלת קפה לזכרו של אבא. טל, בן הזוג של אור, היה בקשר מאד מיוחד וקרוב עם אבא. הוא זה שעבד על הרעיון, קנה עגלת קפה, שיפץ אותה, תיכנן ועבד על עגלת הקפה. טל הגיע מתחום הקולינריה ובהמשך למד והתמחה בקונדיטוריה, שך שאך טבעי היה שעגלת הקפה תהיה בניהולו ובהובלה שלו.
"אבא שלנו גדל בטבריה, בילדותו קראו לו מוויז. החלטנו לקרוא לעגלת הקפה 'קפה מוויז', כשמו של אבא בילדותו, עגלת הקפה בארץ הגולן – המשפט בו כתוב בארץ הגולן היה משפט שאבא כתב וחתם בכל מייל, בכל הזדמנות. טל הגיע מתחום הקולינריה, גדל בקצרין, גדל בבית בו בישלו ואפו ברמה גבוהה. השלב הבא היה כשהצעתי לאור שנפתח חנות גלריה. אור השיבה ואמרה: 'בואי ניקח את המיניבוס שבחצר, את המיניבוס אבא קנה בסוף שנות השמונים, על מנת להפוך אותו לקרוון'.
"המיניבוס שכב והיה לגרוטאה בחצר המשפחה. לקחנו את המיניבוס-גרוטאה, שיפצנו והפכנו את המיניבוס לגלריה. טל לא עצר, טל הינו יזם בנשמתו מאוד מוכשר ויש לו נפש של אומן. טל החליט שהוא רוצה להקים מטבח וקונדיטוריה. ככה מיזם הוליד מיזם והרצון של אור להקים מתחם לאמנות נמצא בצמיחה מתמדת. אור שאוהבת לגדל קקטוסים פיתחה כאן מרחב עם קקטוסים אותם היא מגדלת ונותנת הדרכות."
מפגש של משפחות
אי אפשר שלא להתפעל מהתגשמות חלומו משה רוטר ז"ל, אביהן של אור ודניאל. הוא חלם ורצה שבנותיו יגורו לידו והן הפכו לבנות ממשיכות במשק רוטר. הוא שהיה מזוהה בכל רמ"ח אבריו כאחד ממקימי מושב רמות ברמת הגולן, ושתי האחיות שבחרו לבדוק ולטעום מהחיים הרחק מהמושב, בקריירות שונות וחזרו, כי נכחו שעבורן החיים ברמות, ברמת הגולן, במשק של הוריהן זה המקום הטוב ביותר עבורן להגשים את מי שהן, כל אחת מהן בדרכה.
נהוג במושבים להוריש את המשקים ל'בן ממשיך' וכאן, במשק רוטר, שתי הבנות ממשיכות. נהוג שבן אחד נשאר, כאן במשק רוטר שתי הבנות יצרו שותפות שהעיקרון בשותפות זו הוא המשפט שאבא חינך לאורו 'ואהבת לרעך כמוך'. היופי במתחם 'לול ארט' הוא השילוב בין חקלאות, אמנות, תיירות, קולינריה ומיקום פנטסטי.
לא קל לקיים עסק כזה מבלי להיכנס לעימותים. ואולם, כאשר דניאל מדברת על אור, עיניה אומרות אהבה וכשאור מתבוננת על דניאל – חיוך ענק נסוך על פניה. טל במזג שלו וביכולות שלו הינו שותף מלא. אי אפשר שלא להתפעל מהקשר ביניהם. מתקיימת כאן שותפות המבוססת על אחריות מלאה וחלוקת תפקידים ברורה, יחד עם עבודה עצמית של בנייה ופיתוח. לכל אחד מהשלושה יתרונות, כישורים וכישרונות. שיתוף הפעולה המוצלח שלהם נובע מהראייה וההבנה שכשכל אחד פועל ועושה מתוך כך, התחושה והכוח המניע יוצר מנוע רב עוצמה. אור וטל גרים עם בניהם בסמוך לבית הוריהם במשק. דניאל אף היא גרה במבנה צמוד להם. דניאל ואור הן בנות ממשיכות במלוא מובן המילה. אור בשל אהבתה לקקטוסים וסוקולנטיים שתלה קקטוסים וסוקולנטיים שמשתלבים במתחם, וזהו הפן החקלאי. לצד הפן החקלאי, במתחם ליד, אנשים מגיעים למקום ובונים אדניות קטנות ושותלים סוקלנטים וקקטוסים באדניות שיצרו. יצירות האמנות, הקולינריה וכמובן התיירות, הכול מראה של ההורים.
השנים האחרונות לא פשוטות. תקופת הקורונה וכמובן התקופה הנוכחית מאז ה-7 באוקטובר.
דניאל: "סגרנו את המקום בחודשיים הראשונים של המלחמה. יצאנו למכור סוקלנטים באזור המרכז. הייתה זו שנה מאתגרת. לא הגיעו נופשים לרמת הגולן – רק מקומיים הגיעו. ההחלטה לפתוח מחדש במלוא העוצמה נבעה משינוי המצב."
אתם פותחים את המתחם בשבת?
"הרבה זמן עבדנו שישה ימים בשבוע והחלטנו שהשבת שלנו תהיה ביום שני. היו מגיעים ספקים למקום ואז נוכחנו שאנחנו בעצם עובדים שבעה ימים בשבוע – אז החלטנו לא לפתוח את המקום בשבת. הבנו שאנחנו זקוקים לזמן מנוחה, למשפחה, לנפשנו, לחיינו. החלטה זו הובילה אותנו להוצאת תעודת כשרות ומכיוון שיש הרבה אנשים דתיים ברמת הגולן, הם מגיעים אלינו. ברמת הגולן יש אוכלוסייה גדולה של אנשים דתיים, זוהי אוכלוסיה של אנשים נהדרים. החלטה זו הובילה לכך שהאוכלוסייה שמגיעה אלינו הפכה למגוונת יותר, ויצרה אינטראקציה מצוינת של האורחים שלנו."
נכחתי במקום מספר שעות – הן דניאל, הן אור וכמובן טל לא נחים לרגע. שלושתם מקיימים קשר עין עם חיוך תמידי על הפנים. המשפט עליו גדלו, 'ואהבת לרעך כמוך' מונכח בקשר בין שתי הבנות הממשיכות של משק רוטר. שילוב הידיים ביניהם, השותפות, הפירגון, זו לא קלישאה.
בעודי מתארחת שם, המון משפחות של חבר'ה דתיים וחילונים הגיעו עם ילדיהם, וקבוצה קטנה אותה הביא רואה חשבון מהמרכז יושבת ובונה אדניות קטנות. אותה קבוצה דופקת בפטישים את המסמרים ופניהם כשל ילדי גן מאושרים ומוארים. ממול הכנרת נשקפת ונוף עוצר נשימה. נדמה כי האלוהות נמצאת בכל מקום כאן. שתי אחיות שמיטיבות אחת בעבור השנייה. עיניי שתי הבנות, עיניים בהירות, תכולות וירקרקות, עיניים מחייכות, עיניים טובות. וזה מרגש, הדרך אותה עשו והדרך בה הן פוסעות.
למה קבעו שצריך בן ממשיך ברב המשקים? לא ברור לי. בנות הממשיכות ומגדילות את דרכם של הוריהן זו נוסחה מוצלחת ומרהיבה.
