הקיבוצניקית לשעבר שחולמת בלילה שרואים לה את התחתונים ורוצה שכולם יאהבו אותה
בלילה שוב חלמתי שרואים לי את התחתונים. זה קטע, להניח את הקרביים שלך אל מול כל העולם. אני הנחתי אותם שם בחוץ, לעיני כל, לפני כשלושה שבועות, ועכשיו, לפרקים, חלומות ביעותים פוקדים אותי.
כתבתי ספר. הוא יצא, הוא בעולם, הוא כבר נוכח במלוא צבעוניותו על מדפי כל חנויות הספרים. בשבוע שעבר הוא ואני אפילו כיכבנו כאן, בכתבה בעיתון.
ועכשיו – עכשיו מה יגידו. מה יגידו הקוראים, מה יגידו בקיבוץ, מה יגידו. אתם מכירים את זה הרי, נכון?
ואם תהיה נפילה?
כי לפני הכל, בואו לא נשכח, מדובר בקבל"שית – קיבוצניקית לשעבר, שתמיד, אבל תמיד, יהיה לה הכי חשוב בעולם שכולם יאהבו אותה. אני מתאמנת כבר כמה שנים טובות על להגיד לעצמי שזה לא ככה, וזה גם לא חייב להיות ככה, ולא כולם יאהבו אותי, אין סיכוי, העולם לא עובד ככה, זה ברור, וגם עכשיו, וכבר מזמן ומאז ומתמיד לא כולם אוהבים אותי, וזה הכי בסדר בעולם (ככה אני מספרת לעצמי), אבל עכשיו, יש את העניין עם הספר. כי מה יהיה אם לא כולם יאהבו אותו? כלומר אותי? כלומר אותו? מה יגידו עלי? ואם יגידו – מה זה אומר עלי? ראויה? לא ראויה?
לשמחתי הרבה מאד, הספר שלי התקבל בזרועות פתוחות מאד, חמות מאד, הרבה מעל ומעבר למה שדמיינתי שאפשר בכלל לבקש ולהתפלל. זה אושר גדול, זאת התרגשות עצומה, ואני לא באמת מצליחה להכיל את זה, לעכל את זה. שוב ושוב החלומות האלה, כשאני מצליחה לישון. אני כמעט לא מצליחה לישון בימים אלה.
אני חולמת שהעולם כפי שהכרתי אותו נגמר. שמלחמה פרצה. שאני עומדת על צוק שביר מאד, מתפורר, מחוץ למרפסת של בית גבוה מאד, על ראש צוק, ומט לנפול. שאני נופלת. שרואים לי את התחתונים. אני די טובה בפתרון חלומות. מה יגידו, מה יגידו. ואם תהיה נפילה? ומה יגידו?
אדם מתיישב לכתוב ספר
אדם מתיישב לכתוב ספר. זה לא קורה ברגע אחד, זאת החלטה, קודם כל בתוך הלב פנימה. ואז הכרזה, אני כותבת ספר. ועכשיו שהעולם יודע – אני באמת חייבת לעמוד במילתי. לכתוב את הספר הזה ואז גם להוציא אותו. וזה לוקח זמן. הרבה מאד זמן. קורים הרבה דברים בזמן הזה, החלטות מתקבלות, סיפור מתהווה, החלטות משתנות, רעיונות מתפתחים, ואז נפסלים, ושוב נשקלים. דמויות נולדות, דמויות נרצחות (לא באמת, לא אצלי), דמויות הולכות אל המקום שאליו הולכות דמויות שלא טוב להן הספר שלי והן אינן טובות בשבילו. אני לא ידעתי מה יקרה שם, הספר הזה כתב את עצמו. כמעט בכל רגע שישבתי לכתוב, היה לי בערך משפט פתיחה לפרק כשהנחתי את הידיים על המקלדת, והן הקלידו והקלידו, שטף של כתיבה, זרם תודעה, הנייר ספג הכול.
ולפעמים הוא לא הסכים לספוג ומחקתי. וכתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי, אלו שלוש שנים שבהן את בוראת עולם ויכולה לעשות בו ככל העולה על רוחך, ואף אחד, אבל אף אחד לא נמצא שם, בעולם הזה, מלבדך ומלבד הדמויות שבראת אל תוכו. לרגעים את נתקעת. לא בשל העדר מוזה, אני לא מאמינה במוזה מתוך שזה העיסוק שבחרתי לי. אתה לא עובד רק כשיש לך מוזה. אתה עובד כי צריך, גם אם לא בדיוק בא לך עכשיו. יום עבודה הוא יום עבודה. אבל לפעמים נתקעתי. קונפליקטים, סוגיות שצריכות לבוא על פתרונן. מה עושים? אני לא טובה בלפתור תקיעות כאלה מול המחשב. זה המקום האחרון בשבילי לפתור בעיות שקורות בתוך טקסט שמתהווה. אני הולכת לשחות. אני שוחה ושוחה וחושבת ומתלבטת, והתשובות באות, זה ממש ככה, וזה שוב ושוב מפתיע אותי, בכל פעם מחדש. הראש מתנקה אל תוך צלילות המים (אין על בריכת קאנטרי אליאל בכפר תבור, חורף וקיץ, שתדעו לכם שאין עליה). והשאלות באות על פתרונן, והתשובות מתיישבות לי בראש ושוב משפט פתיחה מתייצב, נקרא אל הדגל, וממשיכים קדימה. ככה זה עובד.
המבקרת הקשוחה ביותר של עצמי
היה שלב שבו חשבתי לגנוז את הספר. הוא כבר היה גמור, ערוך, רגע לפני הדפסה, לא משהו שבאמת יש לו היתכנות מבחינת הוצאת הספרים שאיתה חתמתי וכו', אבל ליטרלי עבר לי בראש שאולי זה היה בעצם רעיון גרוע, כל הספר הזה. זה היה ממש לא מזמן, אבל אני פתאום חשבתי שאולי הוא מטופש, אולי הוא לא ראוי, ומה יגידו, מה יגידו, מה יגידו. אני אולי המבקרת הקשוחה ביותר של עצמי. ואולי לא, בטוח יהיו אלה שיגידו. מה יגידו.
אלא שאני לא מהגונזים, אני גם לא מהכותבים למגירה, מעולם לא הייתי. אני חייבת פידבק, ועדיף שיהיה מיידי. הכל בחוץ, רואים לי את התחתונים. למרות שמה יגידו. זאת המורכבות של הדמות, ככל הנראה.
בסוף הוא יצא. הוא מתקבל נהדר, הרבה מעל ומעבר לציפיותיי, ולמרות שלשם כיוונתי בתמימותי ולמרות שעל זה חלמתי בתמימותי. יצא טוב שככה, לא יודעת איך הייתי עומדת באפשרות האחרת של מה יגידו. במיוחד הבנים שלי ככל הנראה, שרק רגע אחרי שהספר יצא גילו לחברים שלהם מה אמא שלהם עשתה בשלוש השנים האחרונות. אני מבינה היום שהם לא גילו עד עכשיו, מפחד הפדיחה. תכלס? אני מבינה אותם. גם הם הרי חוששים, שמה יגידו. סיפור חיינו.
