החודש בו הדברים נכנסים אחד לאחר ומתערבבים לעיסה רעה, עליה מרחפת, כמו לפני שלוש שנים, תחושת אסון מתקרב
אני מתקשה לכתוב לכם על החודש הזה. בטור המעשים נרשמו האזכרות וההיזכרויות, ברובד השמים היה אפרורי עכור משהו. החום הוקל, גשם לא ירד, בערב כבר קריר. זה לא הסתיו, זה אוקטובר.
כשנסעתי במכונית, ביום האבל הרשמי שהקצתה לו המדינה, היה במוזיקה העצובה משהו כמעט נעים, אולי קצת מנחם. אחרי יומיים בא יום הזיכרון האמיתי. התכווצה לי קצת הבטן ששמעתי שיבואו פוליטיקאים לאזכרה הפנימית, לא לזה חיכיתי. אבל אין ברירה אלא לצאת מהתמימות כשהקיבוץ שלך נמצא תחת עין המגדלת הציבורית. הפוליטיקאים שהגיעו באו כאורחים פרטיים של חברים, כך נהגנו כלפיהם והעיקר הוא שהם לא הפכו לעיקר כלשהו. גם זה אוקטובר.
בבוקר השביעי השנה נדבקתי לתוכנית שיפוץ הבית שלי ועיינתי בה בתשומת לב רבה. לא שהיתה לי סיבה נראית לעין לעיין בה דווקא באותו יום. גם בצהריים חזרתי ועיינתי בה.
חוויית מהות קיבוץ בארי, עם כל מה שאתם אולי חושבים עליה היום, הסתכמה פעם בשאלות האלה בינינו: לאיזה בית אתה עובר? איך תשפצי את הבית שלך?
מה אכפת לי כעת בכלל אם לשפץ, אבל הסתכלתי בתכנונים שוב ושוב. זו מפת ההצלה שלי, עוגן הבטחון הבארימניקי הקדום.
יכולה לספר לכם שהיינו באותו היום בבית הקברות, והיו המבקרים והטקסים. אבל מה יש לי להוסיף לכם. טקסים, מעצם מהותם, חוזרים על עצמם. אני בטוחה שתתעניינו יותר במסדרון העקום שתכננתי, שהעקימות שלו תפריד בין השטח הציבורי לפרטי. גם בגינה שלי ודאי תתעניינו, שמשקיפה מכל חלון.
זה אוקטובר.
ראש השנה לפניו הרגיש לי ראש למשהו מקולקל, לא עזר לי כלום כדי לשנות את אותה הרגשה באותו היום, למרות שניסיתי, בעיקר בגלל אמונות טפלות. היא נדבקת ונסחבת איתי לחודש אוקטובר.
זה החודש בו הדברים נכנסים אחד לאחר, ומתערבבים לעיסה רעה, עליה מרחפת, כמו לפני שלוש שנים, תחושת אסון מתקרב. כן. יש תחושת דה ז׳ וו,
כך הרגשנו אז, אני נזכרת, למרות שלא ידענו מה, ומי יבוא עלינו.
למה אני כותבת בלשון רבים, חוץ מזה שאני קיבוצניקית? הרגשנו, זאת לא היתה הרגשת יחיד, גם עכשיו לא.
והבחירות, איזה פור יוטל מלבד הפתק? והאם יוטל דווקא בהן? הוא יקבע גורלות באופן הכי אישי שאפשר לתאר.
זה אוקטובר, את האוויר הרגוע בדרך כלל מחרידים, בעיקר בלילות, בומים בודדים אך חזקים. הקירות רועדים שוב. לפנות בוקר או ערב נשמע טרטור מקלע בודד בשלוות הנגב.
זה אוקטובר.
מלחמה? איך נעמוד בה?
ומי יודע מה כובד שלוש השנים בהן לא הצלחתי, הצלחנו, להתאבל?
סיפור מוכר
ביומיים שנחו בין יום הזיכרון המדינתי הרשמי לשביעי, לזה האמיתי, הוזמנתי לאירוע על בסיס ייחוס משפחתי. אני משושלות המייפלואר של בארי, בת לאב שהשתתף ביום העלייה ב-6.10.46, סמיכות תאריכים שכפי הנראה תגדיר מעתה את בארי.
ליום העלייה מגיע כבוד בפני עצמו, ומאחר ו-80 שנה הן ציון דרך מכובד, יזם יגאל זורע את שיחזור מסע העלייה על ידי צאצאי החלוצים, אשר מדורם נותרה לנו רק ותיקה אחת, שאוטוטו נושקת למאה.
יצאנו למסע רכוב (את ההליכה לא שחזרנו) מבארי לאתר בארות יצחק שנמצא מערבית לעלומים, ומגיעים אליו דרך כביש הכניסה ליד הזיכרון לתצפיתניות.
שלושה מאנשי בארות יצחק, קיבוץ מהציונות הדתית של פעם, שנדד לאחר מלחמת השחרור לשפלת יהודה, סיפרו על העלייה ב-43, חשדות הסביבה הערבית, חיפוש המים, ושגשוג תוך זמן קצר.
בפרוץ מלחמת השחרור היו בו 230 מבוגרים ו-70 (!) ילדים.
כשהעניינים התחממו מול הצבא המצרי פונו באומץ כל הילדים והאימהות (להבדיל מיד מרדכי).
בקרב ההגנה הקשה נהרגו 18 מתוך 80 המגינים. רק באיחור הגיעה עזרת ירי תותחים ששלח חיים בר-לב, ופגעו בבניין המפקדה המצרית. המצרים נסוגו. זה הסיפור הידוע, אך מחקרים עדכניים, סיפרו לנו בני המגינים, מגלים שהתקפת נגד נועזת של אנשי בארות יצחק היא שהביאה לנסיגה המצרית.
ברוח התקופה ההיא דחה האתוס הישראלי סיפורי הפסד, למרות גבורתם.
בארות יצחק נותר עם הרוגים ומפונים וחוסר יכולת נפשית לחזור, כמה מוכר.
ישבנו על ספסל תחת עץ גדול. עננים לבנים דגמנו סתיו בשמי תכלת. לא היה חם מדי ולא קר מדי. אפשר היה אפילו לנדנד את הרגליים. עזה המרוסקת האפירה באופק מולנו. אולי צדקו המצרים הקדומים שחשבו שהזמן לא נע בחץ ישר ממקום אחד למשנהו, אלא במעגלים.
הבחירות שלי בממ״ד
שלוש שנים עברו. שלוש שנים וקצת. ברשתות העלו תמונות ווצאפ של התכתבויות מאותו יום. נדמה שאנחנו מתפנים להסתכל על עצמנו, איך היינו בממ"דים, איך היו בממ"דים אחרים.
כבר אין עלינו את משא הצלת חיי החטופות, החטופים.
אפשר כעת להפנות את המראה גם אל עצמנו, לשקף את היום הארור ההוא, שלפעמים נדמה שלא קרה, ולפעמים שרק הוא קרה, וקורה ויקרה.
וזה הדבר הכי קשה.
בינתיים נולדים תינוקות, וילדים הופכים לנערים, נערות הופכות לנשים, ויותר לאט, אבל בטוח, מזדקנים ומזדקנות בינינו והולכים לעולמם.
העונות מתחלפות,
ועדיין חזקים מהן הכעס, והאבל, והתסכול,
וההבנה שמושכים אותך בכוח אל מחוץ למציאות לטירוף מסוכן,
ואין קרקע יציבה של אחריות ואמינות, אי אפשר עדיין לעצור לבכות. העולם מעורבל בכוונה רעה תחילה, המתגאה באופן פרוע בעצמה.
ואני נזכרת במה שיצאתי איתו מהממ"ד. לא חשבתי עליו אז – זאת היתה נטו הישרדות, גם לא בחילוץ, שהיה בעיקר הלם. ובכל זאת המחשבה היתה שם והיא שנשארה איתי:
לא לשנוא.
אחרת מה שווה העולם בשבילך, עולם שזכית להישאר בו בגלל מזל עיוור.
דווקא בגלל שסביבך השתוללה השנאה,
לא לשנוא, תראי למה היא הביאה.
איך תוכלי לחיות אם הטירוף הזה יתחולל גם בתוכך?
זה מה שיצאתי אתו מהממ"ד, זאת תורת ההישרדות הפרטית שלי.
לא הפכתי לקדושה או מלאך, אולי (בטוח) שאני שרוטה יותר, לא רוצה להטיף מוסר, ודאי לא למי שעברו טראומות ואובדנים קשים ממני, רק רוצה לומר שאני מבינה כעת שזה אי השפיות בו אני נאחזת עד היום.
ותצביעו!!
אל תשנאו, בשבילכם, ותצביעו בשבילכם, ובשבילנו בעוטף, מגיע לנו שהאשמים יירדו מכיסאם, מגיעה לנו ועדת חקירה, ושנוכל לחזור לנשום.
