יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1768715813

זו כבר איננה מחאה אלא מלחמה

2 דק' קריאה

שיתוף:

דובי הלמן מסתכן בביקורת כנגד ההפגנות 

אני שם את נפשי בכפי, כמאמר הידוע, בכך שאני הולך לכתוב ביקורת על תרבות הכיכרות. 

רבים מחברי וחברותי, מוצאים פורקן בהסתופפות בכיכרות, תוך תקווה שבכך ימצא פורקן לפחדיהם וכעסיהם. ושם, נשמע בדרך כלל קול אחד והוא קול ההמון כקול שדי. 

הזכות להפגין ולמחות היא כל כך בסיסית עד שאין שום מקום להסס בדבר חשיבותה. ובכל זאת רגלי לא דורכת בהפגנות. הפחד שלי הוא שתחת רגלי ההמון המסתופף אין סיכוי שיצמח דיאלוג, שיח, והבנה למורכבות הבלתי נמנעת של חיינו. ואם מדובר במרי, איני יודע להבחין בין מרי לבין מלחמת אחים. ואם מדובר במלחמת אחים, זו כבר איננה מחאה אלא מלחמה. 

אני קורא, רואה, שומע, על מה שנאמר בהפגנות. אפשר לתמצת את המסר העולה משם בכך שמדובר בבריקדה האחרונה שלפניה נסחפת המדינה כולה אל אבדון. והאחריות לקץ האובדני הזה היא הממשלה. 

ומי היא הממשלה? זהו קונגלומרט של שחיתות וקיצוניות דתית. 

האם הייתה וישנה חלופה לממשלה הזו? לקואליציה הזו בה למפלגות הקיצוניות יש משקל רב כל כך? 

חד משמעי שיש חלופה כזו. אלא שמה שמונע אותה היא הנחישות של שותפים פוטנציאלים שלא לחבור אל בנימין נתניהו. 

 הבה נדון במצב הזה.  

חוסר היכולת או הרצון לבלוע את הצפרדע הקרויה ביבי, חזקה יותר מכל האיומים על עתידה של המדינה. בלי לנקות את ביבי אפילו מחשד אחד המוטל עליו, בוחרים שומרי אמוני ישראל להסתפק במחאת כיכרות, ולא להתגבר על שאט הנפש בחבירה לביבי. אם המצב כל כך נורא, יש את כל הסיבות להתגבר על מעצורים בדרך למתן פתרונות. אם לא רוצים להתגבר, כנראה שהמצב לא כל נורא. 

אפשר כמובן לטעון שהפתרון אפשרי אם ביבי יחליט להתפטר. יש בטענה זו בריחה מהמציאות. ראשי מפלגות האופוזיציה יכולים להצטרף לביבי אבל אין ביכולתם לפטר אותו. זה מצב לא נוח אבל זהו המצב ואין הצדקה להתעלם ממנו. 

בעבר הרחוק היה זה בן גוריון שבחר להמר על כל הקופה הפוליטית בשל ההתעקשות לאתר את נותן ההוראה. זה לא אותו המצב אבל אותה הפסיכולוגיה. 

יש לנו מזל (ויש שיחשבו חוסר מזל) שחוקי החיים שלנו והשלטון, לא נקבעים ברחובות. ההפגנות, שיהיו מרשימות ככל שיהיו, לא תשננה את המצב. מה שיכול לשנות הם מעשים. והמעשים הנדרשים מחפשים להם נושא אנושי. והנושא הזה נמצא היום במפלגות האופוזיציה.  

הייתי יכול לסיים כאן את עדותי. אלא שיש עוד נושא שמציק לי. בביקורת על הממשלה נשמעת הטענה שהיא מציעה לשנות את דרך בחירת השופטים. משמעות הטענה היא שיש דרך נכונה, ויש דרך לא נכונה, כדי לבחור את השופטים. 

האם מי שטוען טענה זו ער לכך שעצם האבחנה הזו אומרת שיש מדרג של שופטים. אני לתומי חשבתי עד עכשיו שמינוי שופט, כל שופט, פירושו מתן אמון מלא בו, שימלא את תפקידו על פי כללי המשפט ואותם כללי המשפט. אם הבנתי נכון הרי שכל שופט שיבחר הוא שופט טוב כמו כל האחרים ללא תלות בהרכב הועדה שבוחרת אותם. ההתנצחות היום, יש לה מחיר כבד מאד. היא מביאה לפגיעה בנכס היקר של אמון הציבור בשופטים, בכל השופטים. 

כפי שכתבתי בפתיח, שמתי את נפשי בכפי, ואני מחכה עכשיו לבליסטראות. 

הפחד שלי הוא שתחת רגלי ההמון המסתופף אין סיכוי שיצמח דיאלוג, שיח, והבנה למורכבות הבלתי נמנעת של חיינו. ואם מדובר במרי, איני יודע להבחין בין מרי לבין מלחמת אחים. ואם מדובר במלחמת אחים, זו כבר איננה מחאה אלא מלחמה 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן