זכויות יוצרים בארון קודש

התקבלה תביעת פיצויים של 'רהיטי קיבוץ לביא' כנגד מי שהעתיק עיצוב ארון קודש

האם "הדמיה ממוחשבת" של עיצוב ארון קודש היא "יצירה אמנותית" שמוגנת לפי חוק זכויות יוצרים או שמא מדובר ב"מדגם" שאם לא נרשם, אינו זוכה להגנה מפני העתקה? השופטת תמר נאות פרי מבית המשפט המחוזי בחיפה דנה בכך בתביעת פיצויים שהגישה "תעשיות רהיטים לביא", האגודה השיתופית מקיבוץ לביא, שמתמחה בייצור רהיטים לבתי כנסת (נקרא לה כאן – התובעת) כנגד מי שלטענתה העתיק עיצוב של ארון קודש שהיא יצרה.

התובעת סיפרה שניהלה מו"מ עם נציגי בית כנסת בנתניה, שביקשו לרכוש ממנה מושבים וארון קודש. היא הפיקה והציגה לבית הכנסת תריסר הַדְמָיוֹת ממוחשבות לאפשרויות שונות לבניית ארון הקודש, אך בית הכנסת בחר לרכוש מהתובעת רק את המושבים. בהמשך נודע לתובעת כי אדם אחר (נקרא לו כאן – הנתבע) יצר ומכר ארון קודש לבית הכנסת.

לטענת התובעת, באמצעות עו"ד שבח ילון, הנתבע העתיק את ההדמיות שהכינה ובנה לפיהן ארון קודש. לטענתה, יש לה זכויות יוצרים בהדמיות באשר אלה "יצירות אמנותיות", המוגנות ב"חוק זכויות יוצרים", והנתבע שהעתיק את ההדמיות, פעל שלא כחוק.

באמצעות עו"ד עפרה אורנשטיין טען הנתבע, שמעצב בחברה שבבעלותו יצר לבקשת בית הכנסת דגמים של ארון קודש "בסגנון מרוקאי", בהשראת אלמנטים ידועים ומוכרים לכלל, שאין בהם זכויות יוצרים לתובעת. הנתבע אמר שלא הייתה לו גישה להדמיות, והן לא הועברו אליו מבית הכנסת.

זכות היוצרים, נסביר, מגינה על קניינו הרוחני של אדם ב"יצירה" (ספרותית, אמנותית, דרמטית, מוסיקלית שֶׁקוּבְּעָה בצורה כלשהי). חוק זכויות יוצרים מעניק ל"יוצר" את הזכות למנוע מאחר להעתיק ללא רשותו את "היצירה".

לפי חוק זכויות יוצרים, אמרה השופטת, נכללים בגדר "יצירה אמנותית" גם רישום או יצירה אדריכלית (בין אם הועלו על הכתב, בצילום, בציור או בקובץ מחשב). יש להוכיח שמקורה של היצירה הוא ביוצר עצמו והיא לא מבוססת על יצירה אחרת. על היוצר להוכיח כי השקיע "עמל" ביצירה (זמן, עבודה, כישרון, ידע), ויש בה מידת יצירתיות המשקפת ביטוי אינטלקטואלי ואמנותי שלו. היא פסקה, שעיצוב ארון הקודש וההדמיות מהווים יצירות אמנותיות המוגנות מכוח החוק והתובעת היא בעלת הזכויות בעיצוב ובהדמיות. בהתאם, המשיכה השופטת, הנתבע או כל אדם אחר, לא רשאי להעתיק את ההדמיות או ליצור ארון קודש על סמך עיצוב התובעת ללא היתר שלה. השופטת מצאה שהנתבע העתיק את העיצוב ואמרה כי "די במבט חטוף ובעין שאינה מקצועית", כדי להבחין כי שתיים מתוך ההדמיות כמעט זהות לארון הקודש שבנה הנתבע בפועל.

השופטת דחתה את טענת הנתבע שמדובר ב"מדגם שלא נרשם" ולכן "אין הגנה" לתובעת כנגד העתקה (מדגם רשום" מעניק הגנה בתחום הקניין הרוחני  לגבי המאפיינים החזותיים של המוצר קווי המתאר והמראה שלו, הצבע, החומר ועוד). דיני המדגמים והעיצובים נועדו לאפשר לגורמים מסחריים ייצור חוזר ומדויק של עותקים מהמוצר, לצורך שיווק המוני. ההדמיות והעיצוב, שיצרה התובעת, הם פריטים בודדים שנועדו לבניית ארון קודש, ב"התאמה אישית". ההדמייות הן כאמור, "יצירה" ולא חייבים ברישום כ"מדגם".

השופטת חייבה את הנתבע לפצות את התובעת, רהיטי לביא בסך 60,000 שקלים והוציאה צו המונע ממנו להשתמש בהדמיות של התובעת או בעיצוב של ארון הקודש, ואף לא לפרסם את תמונת ארון הקודש שהוא ייצר עבור בית הכנסת. כן חייבה אותו השופטת לשלם הוצאות משפט לתובעת בסך 15,000 שקלים.