למה כעסו חברים כשקטפו להם פרחים מהגינה הפרטית? איך זה שדווקא אזור בתי הילדים היה מוזנח? ספרה של האדריכלית וחוקרת התרבות ד"ר עידית שכנאי-רן בת יפעת, "הנה ימים באים – מרחב ואדריכלות בקיבוץ רגע לפני המשבר", חושף את התכנון הקיבוצי בשנים שבהן הקיבוץ החל לשנות פניו
״חדר האוכל החדש שבקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל נחנך בטקס רב רושם בחודש אוגוסט 1980, לאחר שנים שבהן הצפיפות בחדר האוכל הישן, מבנה סטנדרטי מעץ שהוצב עם הקמת הקיבוץ בשנות ה-50, הפכה לכמעט בלתי נסבלת. חודשים ספורים מאוחר יותר, בפברואר 1981, החליטו החברים באספת הקיבוץ על סיום הלינה המשותפת. שני האירועים הללו נולדו מתוך ויכוחים ודיונים פנימיים שנמשכו למעלה מעשור; לשניהם היו השלכות נרחבות הן על המרחב הבנוי ועל על חיי היומיום של חברי וחברות הקיבוץ. הסמיכות בניהם מלמדת על הקשר בין הסדר המרחבי והסדר החברתי, דרך נקודה בזמן שבה הצטלבו תהליכים שנעו בכיוונים סותרים ואף איימו זה על קיומו של זה – האחד ביטא את הרצון לחזק את הקולקטיב והשני את הרצון לחזק את התא המשפחתי״.
זוהי פסקת הפתיחה של הספר "הנה ימים באים- מרחב ואדריכלות בקיבוץ רגע לפני המשבר", כאשר ה"משבר" מתייחס למה שמוכר כ"משבר הקיבוצים" – המשבר החברתי והכלכלי שהתרחש בתנועה הקיבוצית באמצע שנות ה-80, ולפי טענת הכותבת, הלוחות התת קרקעיים כבר החלו לנוע תחתיו עוד בשנות ה-70 וייתכן שאף לפני.
מהגינה הפרטית
את הספר כתבה עידית שכנאי-רן, שנולדה וגדלה בקיבוץ יפעת בשנות ה-70 וה-80, השנים שבהן עוסק הספר. בבגרותה למדה אדריכלות ועבדה בתחום בקיבוצים שונים בצפון, "כך שהכרתי את המרחב הקיבוצי מבפנים, גם כמי שגדלה וגרה בו וגם כמי שעבדה במרחב הזה בצורה מקצועית". בהמשך למדה לימודי תרבות ועשתה תואר שלישי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. המחקר אותו עשתה במסגרת הדוקטורט התכנס לספר זה "שכולל את עברי כבת קיבוץ, את הניסיון האדריכלי שלי, ואת לימודי התרבות, כלומר – את היכולת להתבונן על חברה במבט רב תחומי״.
בחרת לכתוב, לערוך מחקר, על הקיבוץ בו גדלת.
״המחקר נבע ממקום אישי, שמנסה להבין את הקשרים בין מרחב בנוי, חברה ואידיאולוגיה. בתקופה שבה גדלתי בקיבוץ הייתה תחושה שחיי היומיום לוו במתח לא ברור. כמו אדם שלובש חליפה שנתפרה למידותיו, אבל הזמן עבר, מידותיו השתנו, והחליפה מתחילה קצת ללחוץ. המרחב הבנוי בקיבוץ תוכנן בהתאם לאידיאולוגיה של של העשורים הראשונים, אנחנו, שגדלנו בקיבוץ בשנות ה-70 הרגשנו שזה כבר לא לגמרי מתאים. המנגנון פועל ללא מהות, כמו מנוע שממשיך לפעול, ללא האידיאולוגיה שהניעה אותו. החיים בקיבוץ התנהלו לפי דפוס ברור ומוגדר, אבל לא היינו בטוחים שאנחנו מבינים את מה שעומד מאחוריו.
בתור התחלה, רציתי לבדוק אם מה שאני חשתי משותף לעוד אנשים ולעוד קיבוצים. שאלתי חברים וחברות מקיבוצים שונים, העמקתי בארכיונים, קראתי מכתבים שנכתבו לעלונים או בעיתוני קיבוץ. אפשר היה לראות שבשנות ה-70 עולים כבר הקולות ששואלים – מה קרה לנו? למה לא באים לתורנויות? למה לא באים לאספות? בשנות ה-70 נכתבו הרבה חשבונות נפש בקיבוצים, בדיקה עצמית של חברי הקיבוץ איך הגענו לאן שהגענו, וזה עוד לפני מה שמכונה 'המשבר'. הייתה תחושה כללית שמשהו התערער והיה קשה להבין מה. זה קשור להתגברות המתח שבין הפרטי לציבורי: השינוי בחשיבות של המשפחה בקיבוץ, החשיבות של האינדיווידואל ואיפה זה הורגש במרחב הציבורי של הקיבוץ.
למשל, הגינון הקיבוצי התחיל כמרחב פתוח ורציף, ובכל זאת סביב כל 'חדר' הייתה לחבר או לחברה את חלקת האלוהים הקטנה שלו. בשנות ה-70 בהדרגה התרבו בעלוני הקיבוץ תלונות של חברים וחברות על כך שחברים אחרים קוטפים פרחים מהגינה הפרטית שלהם. כלומר פתאום התחילו ניסיונות להגדיר את השטח הזה כ'פרטי'. זה משקף את המתח מה פרטי, מה ציבורי, מה מותר לך כקולקטיב".
לא רק אוכל
הספר משלב תיאוריות מתחומים שונים והוא מתבונן במרחב הבנוי של הקיבוץ ככזה שמושפע מהתהליכים החברתיים והתרבותיים שעברו על צורת החיים הייחודית, אך גם ככזה שהשפיע על עיצוב החברה הקיבוצית ועל ההשתנות עצמה.
יש הטוענים שהקיבוץ נולד מאידיאולוגיה ויש כאלה שטוענים שהאידיאולוגיה הגיעה בעקבות כורח, כלכלי או אחר. אולי המרחב הציבורי בקיבוץ לא נולד כאידיאולוגיה אלא ככורח?
״קיים ויכוח בתחום חקר הקיבוץ. בתחילה היה נהוג לחשוב שהכול אידיאולוגיה, ואחר כך טענו שהכול הוכתב על ידי תנאי החיים של התקופה. אני חושבת שזה היה משולב. למשל, חדר האוכל נבנה כמענה לצורך במקום לאכול בו, שיתאים לקבוצה, ליחד. בנו מבנה יציב וקבוע, ואז התחילו לקיים בו גם חגים ואירועים, לא רק אוכל, כי לא היה מבנה אחר. זה היה שילוב של התנאים ושל האידיאולוגיה כי זה גם שירת את התפיסה של הקולקטיב, של השיוויון ושל השותפות. לראייה, כשהאידיאולוגיה השתנתה, חדר האוכל התרוקן, קודם כל מבחינת מרכזיותו בחגים ובאירועים. זה כבר לא הספיק שהיה מקום גדול שיש בו מזגן ואבזור, אנשים הפסיקו להגיע. עם השתנות הקיבוצים הרבה חדרי אוכל נסגרו. גם בתי הילדים התרוקנו בלילות. כשמבנה כבר לא תואם את האידיאולוגיה – הוא לא ממשיך לתפקד כמקודם. דווקא בשנות ה-80 בהרבה קיבוצים הרחיבו או שיפצו חדרי אוכל, בין היתר, כתגובה למצב החברתי שהלך והידרדר. כאילו ניסו לשפץ דרך זה את היחד הקיבוצי ולהחזירו לימים עברו, לחזור להיות חברה חזקה ומלוכדת, אבל בהרבה מקרים לא רק שזה לא הועיל, זה גם הוסיף לקריסה הכלכלית של הקיבוצים״.
לחשוב אחרת על הסיפור
עידית משלבת במחקרה תיאוריות מתחום הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, הגיאוגרפיה ולימודי התרבות, יחד עם כלים מתחום האדריכלות, מיפוי המרחב וניתוחים גרפיים.
היו דברים שהופתעת מהם?
״הגעתי עם רצון ללמוד ועם סקרנות ולא בביקורת ושיפוטיות, פתוחה לגלות דברים חדשים. למשל, אחד הדברים שמצאתי הוא שדרך ניתוח של אזורים מוזנחים או מטופחים בקיבוץ אפשר ללמוד על תפיסות סמויות, שונות מאלו המוצהרות. למשל בקיבוץ שחקרתי גיליתי שבשנות ה-70 אזור בתי הילדים היה מוזנח באופן מפתיע. זו הייתה תקופת שיא של הלינה המשותפת וזה הוביל אותי לחשוב שאולי היה פער בין ההצהרה שהילדים הם המשאב הכי חשוב של הקיבוץ לבין התפיסות שמתחת לפני השטח.
עוד נושא שהפתיע אותי היה הבדלי המגדר. כששאלתי נשים וגברים איפה הסתובבו בחצר הקיבוץ התשובה שקיבלתי מכולם וכולן הייתה שכל המרחב היה פתוח, וכולם הרגישו בנוח בכל מקום. אולם כשעשיתי מיפוי של חיי היומיום, בדקתי איפה פיזית הסתובבו גברים ואיפה נשים ושרטטתי על פי מה שסיפרו לי המרואיינים, המפות הראו הבדלים משמעותיים באופן מאוד גורף. הנשים, מעצם זה שעבדו בענפי שירות, בתי ילדים, מכבסה, חדר אוכל וכדומה, בילו את זמנן בעיקר במרכז הקיבוץ, במקומות סגורים, שהיה בהם פיקוח חברתי רב. הגברים לעומתן, נסעו על טרקטורים, על טוסטוסים, בשדות, במרחבים. דרך המיפוי של פעולות יומיום גיליתי הבדלים בחווית המרחב בין גברים לנשים: הנשים תיארו את המרחב הקיבוצי ככזה שנעדר חופש, שיש בו ביקורת ופיקוח חברתי, גברים לעומתן תיארו חופש מוחלט, חירות, בעלות על כל מקום ברחבי הקיבוץ. זה הפתיע גם את המרואיינים כשהראיתי להם את התוצאות. בעיקר נשים, זה הביא אותן לחשוב אחרת על הסיפור״.
לצקת תוכן
עידית רואה בספר מחקר היסטורי-חברתי-אדריכלי, המאפשר להתבונן במרחב הקיבוצי ובגלגולים שעבר הקיבוץ בצורה מורכבת ובפרספקטיבות שונות. דרך המרחב היא בוחנת את התהליכים שהתרחשו גם מבחינה כלכלית וגם פוליטית וחברתית.
ההרחבות שנוספו לקיבוצים החל משנות האלפיים משקפות את מה שקרה לקיבוצים, בעיקר הפרדה חדה יותר בין הפרטי לציבורי ומעבר תשומת הלב למשפחה הגרעינית ולרכוש הפרטי. "נראה שעכשיו שוב יש רצון לשינוי, לחשיבה מחדש איך רוצים שהקיבוץ יהיה ויראה. המסקנות מהספר הן שבשנות ה-70 וה-80 המרחב כבר לא כל כך התאים למי שחי בקיבוץ באותו הזמן, ולמרות זאת המשיכו לבנות את אותם דגמים מוכרים. היום חשוב שכל קיבוץ בנפרד יבחר את החליפה שהוא רוצה לתפור לעצמו, ויחשוב איזה קיבוץ הוא רוצה להיות. בקיבוצים רבים הבינו שהרחבות מנותקות ומופרדות מהקיבוץ זה לא מה שהם רוצים. יש קיבוצים שבהם יש רצון לחזור לאכול בחדר האוכל, לרוב רק חלק מהארוחות. אבל אין צורך באולמות כל כך גדולים לשם כך.
אני סבורה שכדאי לעצור רגע כדי להביט קדימה, לעתיד, ולחשוב איך רוצים שהקיבוץ יראה באופן מרחבי. למשל לחשוב על אפשרות של בניה של בתי מגורים צמודים, כמו פעם, שמשאירה שטחים ירוקים גדולים יותר בין המבנים, לעומת הבתים הפרטיים הגדולים שיושבים על שטחים קטנים. גם בהקשר ציבורי, אם חדר האוכל עומד כרגע ריק כדאי לשאול מה אנחנו רוצים שיהיה בו? מה אנחנו צריכים מבחינת הקהילה ממבנה גדול שממוקם במרכז הקיבוץ? בקיבוץ געתון למשל הפך חדר האוכל למרכז של להקת המחול הקיבוצית.
בעין כרמל הוא הפך למועדון שמשרת את הציבור באופנים שונים. אבל אלו דוגמאות מועטות, ברוב הקיבוצים עדיין לא הצליחו לפצח את זה. זה גם עניין של תקציב, אבל גם של יכולת לנסח מה חשוב לנו כחברה. האם למקם חנויות ומשרדים או להשתמש במיקום המרכזי כדי לצקת תוכן תרבותי או חברתי שיביא תועלת לציבור? כמובן שהתשובה בכל קיבוץ תהיה אחרת״.
מסר אחרון שחשוב לעידית להעביר עוסק בארכיון של תכנון קיבוצי ומחקר על תכנון קיבוצי, שלדבריה די נזנח. "פרדי כהנא היה אדריכל של מחלקת התכנון הקיבוצית ועשה ארכיון מהאוסף שלו. יש מחקרים נוספים שנעשו, אך אין גוף ששומר ומתעד וחוקר ומתעסק באיסוף החומרים. המון חומרים הולכים לאיבוד, זרוקים במחסנים, עולם שלם של ידע חשוב שאפשר ללמוד ממנו יורד לטמיון. גופי המחקר הקיבוצים מתקשים לגייס משאבים להרים את הפרויקט הזה שיש לו חשיבות רבה״.
