"מה וכמה מקריאים על כל אדם ואישה וילד ותינוק"

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה יהיה השנה קשה במיוחד. איך נערכים לטקסים בקיבוצי הנגב המערבי שטרם חזרו לביתם, וחבריהם קבורים בבתי עלמין שונים?

*תמונה ראשית: ד"ר תמר אשכנזי.צילום: טירן חמצני

ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יום קשה ומורכב בכל שנה, מתווסף השנה משא כבד נוסף.
חצי שנה לאחר מתקפת הטרור האכזרית, כש-134 חטופים וחטופות עדיין בשבי בעזה, הלחימה בדרום ובצפון בעיצומה ואזרחים רבים לא שבו לבתיהם אנחנו עדיין בתוך אירוע שסופו לא נראה באופק.
איפה יקיימו את יום הזיכרון?
השאלה באיזה אופן לציין השנה את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ניצבת בפני קהילות, רכזות ורכזי תרבות ומובילי ומובילות טקסים, וביתר שאת ביישובים ובקיבוצי הנגב המערבי בהם אירע הטבח הנוראי של ה-7 באוקטובר, שם נרצחו באכזריות מאות, ועשרות עדיין חטופים. בקהילות שרובן טרם חזרו לביתן, חלקן מפוצלות בין יישובים שונים או בתי מלון, קהילות שאיבדו בני משפחה, חברים וחברות.
״הקושי בהערכות ליום הזיכרון, עוד לפני שנוגעים בתכנים, מתחיל בלוגיסטיקה". אומרת ד"ר תמר אשכנזי, בת בית השיטה, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, שב-26 שנים האחרונות מנחה קבוצות תמיכה למשפחות שכולות וחוקרת את ההסתגלות לאובדן. כבת לקיבוץ שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים, חקרה בקיץ האחרון, במלאת 50 שנים למלחמה ההיא, את נושא האבל בקהילה, נושא שלא מצאה עליו מחקר בכתובים. חצי שנה לאחר המחקר שעשתה על המלחמה ההיא נפגשה עם קהילות פצועות מהמלחמה הזו, לדבר על האבל בקהילה ועל הערכות ליום הזיכרון ביום עיון ל"הכנת הלב" שארגנו איילת האריס, מנהלת אגף חברה וקהילה, דבי ברא"ס מנהלת אגף החינוך וריקי רז ממטה התרבות בתנועה הקיבוצית.
״קהילות קיבוצי הנגב המערבי איבדו רבים מחבריהן ורובן עדיין מפונות הרחק מקיבוצן, נמצאות במצב רגשי מורכב, המאופיין בתחושות של תלישות, העדר בית ופגיעה בחוסן המשפחתי החברתי והקהילתי", אומרת תמר ומוסיפה שבכנס העלו נציגי הקהילות שאלות לוגיסטיות משמעותיות כנושא מרכזי, לפני שיוכלו לעסוק בתכנים. "איפה יקיימו את יום הזיכרון? לא בטוח שאפשרי לקיים בקיבוץ עצמו וגם אם כן, האם יש כוחות נפש לקיים אותו שם? אולי יש חברים שנמנעו עד כה מלבקר בקיבוץ? יש קיבוצים בהם החברים נקברו במספר בתי עלמין יישובים שונים. האם לשלוח נציג מהקיבוץ לכל אחד מבתי העלמין, לעמוד לצד המשפחה?״.
שאלות נוספת מעסיקות את מי שאמונים על טקס הזיכרון בקיבוצם: "האם המדינה לוקחת על עצמה לארגן את הטקסים? האם ביטוח לאומי נותן מימון? קיבוצים התלבטו בשאלה האם יוכלו לקחת על עצמם את ארגון הטקס בערב יום הזיכרון, או אולי כדאי לקחת גוף חיצוני שיארגן?". תמר מצביעה על הקושי במציאת כוחות נפש של החברים לארגן טקס כשהפצע כל כך טרי, כשכמעט לכל חבר או חברה נפגע מישהו ממעגל קרוב של משפחה או חברים, וממליצה להיעזר בגורמים חיצוניים במידה המותאמת לקהילה ומאפייניה.

למסד את האבל
כיוון שלא מצאה מחקרים מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה על אבל של קהילות, בדקה בעצמה את נושא האבל בקהילה במקום בו היא עצמה נולדה וגדלה – קיבוץ בית השיטה. "ביצעתי ראיונות עומק ושוחחתי עם הרבה אנשים כדי לקבל תמונה רחבה. אלמנות, אחים שכולים, ילדים שכולים שנולדו לאב שלא הכירו, חברים שהיו בתפקידים שונים באותה תקופה, בעלי משפחות, חברים לכיתה, ילדים בקיבוץ שנולדו אחרי המלחמה, אנשים שהתחתנו עם בני הקיבוץ אחרי המלחמה, גננות, רכזות תרבות ועוד, כדי ללמוד על האבל שחוותה קהילת בית השיטה, מזוויות שונות".
מהמחקר שערכה יש לה מספר תובנות. האחת, חייבים למסד את האבל. "האבל צריך שיהיה לו מקום משמעותי בחיי הקהילה, והוא צריך להיות ממוסד.
ביום זיכרון, בחדר זיכרון, לעיתים אף שינוי העיצוב של בית העלמין. בהנצחה – לא על כל שביל, אולי פארק הנצחה לכל הנספים.
ראיינתי הרבה מאוד אנשים אחרי 7 באוקטובר. יש מי שאומר 'אני מפחד ללכת בכל מדרכה. שלא יצוץ זיכרון קשה', צריך לתת מקום גם לתחושות האלה.
בבית השיטה הוקמה אנדרטה במרכז הקיבוץ רק 40 שנה אחרי המלחמה ואין עליה את שמות הנופלים. רק מיסוד האבל בתוך חיי הקהילה, יאפשר לה להתחזק ולהמשיך בחיים בעלי משמעות ותקווה.
תובנה נוספת שחשוב לתמר להדגיש היא השוויוניות בין הנופלים. "לא מבדילים בין חללי מלחמה לנפגעי פעולות האיבה, גם בלוחות הזיכרון, גם בבתי העלמין". עוד נקודה של שוויוניות היא המקום שנותנים לכל חלל, "ממש ברמה של מספר השורות שנכתבות על כל אדם שנהרג, לכתוב אותו מספר מילים״.
נושא נוסף הוא הנרטיב הקיבוצי, גם זה שהיה לפני האסון. "הסיפור של הקהילה, מאין באת ולאן אתה הולך, הוא חלק מאוד משמעותי. קיום הטקסים משמרים את המסורת ומחזקים את החוסן של הקהילה". תמר מוסיפה שפינוי הקהילות בעקבות האסון הוא אירוע טראומתי שמאפייניו הם לרוב פגיעה ברציפות חיי הקהילה ושינוי הזהות שלה, כפי שבאים לביטוי בהיבטים החברתיים והתרבותיים, בתחושת ההשתייכות וגם בתחושת התקווה. "הטקסים והמסורות של הקהילה, לא רק יום הזיכרון, גם חגים כמו חנוכה, פסח ופורים, מארגנים מחדש את המסורות, יוצרים ומחדשים את הרצף שנקטע ומחזקים את החוסן הקהילתי".

איך מקיימים טקס זיכרון לכל כך הרבה נרצחים?
תמר, שחשה שיש כיום יותר ידע נצבר בנושא, יזמה את החיבור עם התנועה הקיבוצית וכך נולד יום העיון שכוון להערכות ליום הזיכרון.
על אף שחשבה שהשיח בקבוצה הקטנה יעסוק בתכנים של טקסי יום הזיכרון, עם הקושי הנפשי הגדול כשהכול עוד כל כך צורב, נציגי הישובים, מי שאמונים על הטקס בקיבוצם, היו טרודים וטרודות בשאלות הלוגיסטיות, שהן לא פחות מהותיות. "בבארי נרצחו עשרות מחברי הקיבוץ. הם נקברו תוך כדי המלחמה בבתי עלמין ברחבי הארץ. כעת חברי הקיבוץ ברובם מרוכזים בשלושה מקומות מרוחקים זה מזה. האם לקיים את הטקס משלושה מוקדים באמצעות מסכים? גם אם יחליטו שהטקס יתקיים בקיבוץ לא בטוח שהצבא יאשר וגם אם יאשר לא בטוח שבאותו היום ניתן יהיה להגיע מבחינה ביטחונית. ואיך מקיימים טקס זיכרון לכל כך הרבה נרצחים? מה וכמה מקריאים על כל אדם ואישה וילד ותינוק? הכול מאוד מורכב. כל קהילה תבחר את מה שיתאים לה, מה שיתאים לנרטיב שהיא בונה ולחוסן שלה, ומה שיתאים לכוחות העכשווים שיש לה״.

״האם בית השיטה חזר לעצמו?" נשאל בכתבה שכתבה תמר לקראת 50 שנים למלחמה יום הכיפורים, ימים אחדים לפני 7 באוקטובר. "מרבית החברים זוכרים כיום, שכעבור שנתיים-שלוש מהמלחמה, לצד העצב הרב, בית השיטה חזר לעצמו. החגים, התרבות, החיים. זוגות נישאו, ילדים נולדו..".
האם צפוי גורל דומה גם לנחל עוז, כפר עזה ובארי? כולם מקווים שהחיטה תצמח שוב.