אומר ניצן רוטמן, בתשובה לשאלה מה יכול להביא לשינוי משמעותי בענף ההדרים * בתחילת 2026 שוחחתי עם ניצן באשר לתובנות שלו על ענף פרי ההדר, מספר ימים אחרי שיצא לגמלאות מתפקידו כמנהל תחום הדרים בשה"מ
*תמונה ראשית: ניצן רוטמן פורש לגימלאות אחרי 34 שנה. צילום: עמוס דה וינטר
אחרי 34 שנה כמדריך בשירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות, לאחר שהגיע לגיל גמלאות, עוזב ניצן רוטמן (67), האיש שניהל את תחום ההדרים בשה"מ בעשור האחרון.
אז איך מדריך חקלאי עוזב את העבודה בשה"מ – משרד החקלאות, אחרי 34 שנה?
"נסעתי עם האוטו ביום רביעי לבית דגן," משחזר רוטמן. "החזרתי את האוטו, את המחשב והחזרתי את כרטיס העובד, ממש כמו תעודת חוגר של סדירים… הייתה לי שיחת סיכום עם המנהלים שלי וחזרתי הביתה ברכבת. עוד לפני כן, שוקי ואני עשינו סיבוב דרך מו"פ שה"מ, עברנו על הפירות החדשים כולל 'עליזה' ואז הוא לקח אותי לרכבת בכפר חב"ד. משם נסעתי עד כרמיאל ואשתי אספה אותי, אבל למחרת היום המשכתי בעבודה כרגיל. אני ממשיך לעבוד המגדלים פה באזור כאילו לא קרה כלום, ממשיך גם יחד עם המו"פ במחקרים יחד עם אור שפירא, חוקר הדרים שלנו ועם יפית וגם עם צוות המדריכים. אני ממשיך לעבוד כאילו לא קרה כלום".
לגור באניעם
רוטמן נשוי לאסנת, אמנית קרמיקה, אב לשתי בנות: אגט וארבל וסבא לשלושה נכדים. אגט למדה בטכניון, נשואה וגרה בחיפה. ארבל למדה במדרשת רופין, נשואה ומתכוונת לבנות בית במושב אניעם. מלבד היותו מדריך, ניצן הוא גם פרדסן ותיק ומחזיק בשותפויות כ-50 דונם פרדס במושב אניעם.
"אני מנהל את השותפויות בפרדס אניעם," מסביר לי ניצן, "ויש לנו פרדסן שמטפל בעצים, בהשקיה ובכל מה שצריך. בזמנו, כשעבדתי בפרדס, זה היה פרדס אגודה אבל אחרי זה הפרטנו אותו ורק 25 אנשים רצו להמשיך עם הפרדס, והזנים התחלפו בינתיים. שותפות אחת של 7 אנשים הוקמה אחרי זה והאחרונה הוקמה ב-2019 רק של שלושה אנשים. כל שותפות מתנהלת בנפרד. לדעתי, זה הפרדס המשותף האחרון שיש בארץ, לא חושב שיש עוד פרדסים משותפים של משפחות, יש רק פרדסים משותפים של ישובים כמו מח"ע ו'מושבי הנגב'".
באופן די מפתיע, רוטמן נולד בשנת 1958 בעיר הגדולה, ברמת גן, ואת כל חייו הצעירים בילה ברמת גן וגבעתיים. הוריו, ישראל ומינה רוטמן ז"ל, לא היו חקלאים. ישראל האב נולד ברומניה ועלה ארצה ב-1946, אחרי המלחמה הגדולה. האם מינה נולדה במולדובה, בחבל ארץ שעבר לסירוגין בעלות של רוסיה ורומניה. מינה רוטמן ז"ל שרדה את "מסע המוות" שערכו הנאצים במשך חודשים בכפור ובשלג. הוריה לא שרדו את המסע והיא עלתה ארצה.
"אבי לא היה חקלאי," מספר ניצן, "אבל בעבודה הראשונה שלו בישראל, תתפלא, הוא עבד בקטיף תפוזים ברעננה, תמורת 1 לירה ליום. אבל לאחר מכן הוא כבר נמשך לעיר, עבר לרמת גן. איכשהו דרך מחנות העבודה למד ברזלנות, זה היה המקצוע שלו, הוא היה ברזלן בבניין כל ימי חייו. הוא היה תמיד קבלן משנה, הוא ואחיו עבדו ביחד, באותם ימים הם היו המנהלים וגם הפועלים ובמשך כל השנים גרו ברמת גן וגבעתיים.
"בצבא שירתי בחיל השריון וסיימתי מסלול כסגן מפקד פלוגה. במהלך השירות החלטתי שאני לא רוצה לחזור לעיר. הנושא אצלי הוא יותר אידיאולוגי, נושא ההתיישבות, רציתי לגור בגבולות, וכדי להגשים זאת אמרתי שאני גם רוצה להיות חקלאי רציני, אז החלטתי ללמוד בפקולטה. למדתי שלוש שנים בפקולטה לחקלאות. שם הייתה לי חברה שהיום היא בת זוגתי, סיימנו ביחד את הלימודים בפקולטה וטיילנו שנה בדרום אמריקה. חזרנו לארץ, באנו לתנועת המושבים ואמרנו: 'אתם ממליצים על יישובים בגולן, אנחנו רוצים'. ביקרנו בישובים שונים בגולן, ישוב, ישוב, היו לנו כבר חברים במושב אניעם וזה היה השיקול שהשפיע לטובת מגורים באניעם.
"במושב נקלטתי כעובד בפרדס. חבר שלי היה רכז הפרדס אבל הוא הלך לנהל בית אריזה ואני הפכתי להיות רכז הפרדס במשך שנתיים וחצי. אחר כך ביקשו ממני שאהיה מרכז המשק וגם גזבר, אז הייתי מרכז משק וגזבר חמש שנים. זאת הייתה תקופה מאוד קשה, תקופה שהתאפיינה בקריסה של המושבים, חובות המושבים, היינו ב'מושבי הצפון' ומה לא עברנו, היינו צריכים לבנות מחדש את הכל, זה היה אתגר לא קל".
בוא להדריך
"עד שיום בהיר אחד מגיע אמיתי רסיס, מי שהיה מדריך שלי בפרדס. אמיתי בא ואמר לי: 'אני פורש עוד מעט ואני רוצה שאתה תחליף אותי'. אמרתי לו: 'מה קרה לך אמיתי? מה לי ולהדרכה? אני רוצה להיות פלאח, אני רוצה להיות מושבניק…', אבל הוא ענה: 'לא, לא, אתה מתאים לזה'…
"קיצר, הוא לא עזב אותי. כמובן הייתה גם בקשה באזור למדריך וזהו – מאז, מהראשון בינואר 91' הייתי במחלקה להדרים של שה"מ. המנהל הראשון שלי היה נדב רביד ז"ל וכשנדב נסע לקליפורניה, החליף אותו שמואל (סם) אשכנזי, שעל שמו הכנס הארצי השנתי שאנחנו עורכים. אחרי שסם נפטר החליף אותו איציק בר זכאי. בשנים הראשונות לעבודתי, משרד החקלאות עוד היה ממוקם בצריפים בקריה, בתל אביב. אז לשם באתי, נקלטתי, נבחרתי לתפקיד מדריך הדרים אזורי בגליל-גולן.
"עבדתי באזור כמדריך אזורי ולפני כעשור, כאשר שוקי קנוניץ היה מנהל התחום, הוא אמר לי: 'אני רוצה להתקדם, אני רוצה להיות מנהל אגף הפירות – אמרו לי שאם לא תחליף אותי לא אקבל את התפקיד'. היה אולטימטום כזה. אני אמרתי לו: 'שמע, זו לא הייתה השאיפה שלי אבל אתה חבר, בשבילך אני אבוא'. מאז במשך עשור הייתי מנהל התחום. כשהתקבלתי הייתי הכי צעיר בצוות וגם קלטתי את כל הצעירים שעובדים היום במחלקה. לאט לאט פרשו המבוגרים ונשארתי לבד. אני היום בן 67 ורוב המדריכים במחלקה בסביבות גיל ה-40, זה פער מאוד רציני".
ממה זה נובע?
"לא קלטו במשך שנים ארוכות מדריכים חדשים במשרד החקלאות ואנחנו עשינו קליטה בצורה אחרת. זה היה רעיון של מנחם עפרוני, שישב אז בוועדה הענפית. הוא אמר, 'ניצן, בוא, אנחנו נשכנע את הוועדה הארצית לקלוט מדריכים דרך הענף, נאמן אותם, נכשיר אותם, עד שיתפנה תקן'.
"וכך היה. שכנענו את חי בנימיני ואת טל עמית שאנחנו כל פעם נקלוט מדריך נוסף, הענף יממן את עבודתו ולאט לאט בצורה כזאת הכנסנו את כולם למשרד החקלאות, עד האחרון שבהם. כמעט כולם עברו את התהליך הזה, חוץ מעינת גרזון, כל מי שבענף ההדרים של שה"מ נקלט בצורה הזאת.
"בהתחלה הרימו גבה, אמרו 'מה אנחנו צריכים לממן מדריכים?' ואמרנו 'אין ברירה' כי המדינה עובדת לאט. אמרנו שעד שהמדינה תיתן לנו לקלוט מישהו, כל אלה שיצטרכו לעשות את ההכשרה כבר יצאו לפנסיה…' ככה עבדנו והמרצנו את המערכת. כעבור לא הרבה שנים, חגי שניר קרא לי ושאל: 'מה השיטה הזאת שעשיתם בענף ההדרים? אני רוצה ללמוד אותה'. חגי למד את השיטה ובסוף שכנע את משרד החקלאות שהשיטה הזאת גם תעבור לשאר ענפי הפירות. קודם הם היו נקלטים דרך מועצת הצמחים, במימון משרד החקלאות, עד שיתפנה תקן וזו הייתה השיטה הלאה בכל ענפי הצומח האחרים".
בשנת 1991 התחלת לעבוד כמדריך. זה כבר היה אחרי תקופת הזהב של פרי ההדר הישראלי…
"זו הייתה תחילת תקופת הדעיכה של התפוזים. ראיתי והתייעצתי עם אנשי שיווק ואמרו לי: 'בגלל שהשמוטי דועך יש סבירות שיהיו חסרים תפוזים בארץ'. היו אז בערך 220 אלף דונם וחלק מהתפוזים הלכו גם לשוק המקומי. אמנם הרוב הלך או למיץ או לייצוא אבל חלק הלך למקומי, ובגלל שבאותה תקופה עקרו כל כך הרבה פרדסים היה חשש כזה. באותה תקופה הכנסתי הרבה תפוזים לגליל, גם את המוקדמים וגם את התפוזים של אמצע וסוף העונה.
"ב-1991, כשנכנסתי לתפקיד כמדריך אזורי, היו בגליל-גולן בערך 5,000 דונם פרדסים. לאחר מכן, בתקופת הזוהר של שנות ה-2,000 הגענו ל-20 אלף דונם, בעיקר 'אור', אשכוליות ותפוזים. אותם שנים עבדו עם ביא"ר של 'תנובה אקספורט'. המלצתי בפגישה עם מרכזי משקים להקים בית אריזה עצמאי למגדלים. הם בדקו את הנושא ואמרו לי שזה לא כלכלי. עברה שנה, עברו שנתיים-שלוש ואז היה משבר נוראי עם כל ההדרים, זה היה נדמה לי ב-97'. כתוצאה מזה, בהתארגנות של המגדלים, שאני סייעתי להם, עזבנו את בית האריזה שהיינו בו. שלחנו תוצרת לחמישה בתי אריזה אחרים ונוצר קשר עם חברת 'אגרקסקו', שלמה תירוש היה המנכ"ל אז. כולם קיבלו את הרעיון של הקמת ביא"ר נפרד ואמנם הוקם ביא"ר עצמאי למגדלים בראש פינה. היום הוא נקרא 'הדרי גליל'".
אתה עדיין פעיל גם במחקר ופיתוח…
"במשך כל השנים האלו עשיתי הרבה עבודות מו"פ יחד עם מו"פ צפון והיחידה לחדשנות בגולן. בעשרים שנים האחרונות אני עובד בעיקר עם מו"פ צפון, במגוון רחב של נושאים, כולל השקיה, זנים ועוד".
עתיד ענף ההדרים
יש הדרים ברמת הגולן?
"בהחלט, יש הדרים בגולן. יש הדרים אפילו במפגש הגבולות ישראל ירדן סוריה, פרדסים של נוב ואבני אית"ן. יש פרדסנים בגבעת יואב, רמות, מעלה גמלא ואניעם. את ה'אור' הראשון התחלנו לנטוע בגליל ב-93', זו הייתה החלקה היחידה בארץ. ה'בום' הרציני היה ב-94', כשעשינו חלקות מודל והחלטנו על איזה זנים הולכים. אז קידמנו את ה'אור' ואת ה'הדס'. הפופולאריות של ה'אור' נסקה מעלה באמצע העשור הראשון של שנות ה-2,000, בשנים 2005-2008.
"תראה, אנשים לא תמיד מבינים את הכלכלה של ענף ההדרים, זו כלכלה שבנויה על ייצוא. הענף שלנו מאוד מושפע מתנודות של שערי המטבע – כשהשקל חזק ענף ההדרים באדמה. כשהשקל חלש – ענף ההדרים פורח! באותה תקופה ערך היורו עמד על 5.5 שקל ליורו אחד. תחשוב, היום זה 3.7 שקל ליורו וכל הנפילה של הענף מאז ועד היום בעיקרה בגלל משבר מטבעות, כי אנחנו מקבלים פחות שקלים על היורו או הדולרים שאנחנו מביאים. זאת בעיה מאוד רצינית לענפי הייצוא, בייחוד לענף כמו ההדרים שנמצא כל הזמן על סף הרווחיות. יש היום שווקים חדשים, זה משחק אחר. גם באבוקדו כשתהיה רוויה זה יתחיל לרדת. נכון להיום אנחנו עומדים על בערך 12 אלף דונם הדרים בגליל ובגולן".
בשנים האחרונות הענף נמצא בתנודות של בין הפסד ורווח…
"אנחנו ובעיקר בגליל חווינו ועדיין חווים חוויה לא נעימה עד גרועה בעקבות המלחמה. מחצית מהפרי בגליל נשלח למזרח הרחוק ומשם בא כסף טוב, אבל בעקבות סגירת מיצרי באב אל מנדב, עם החות'ים, אנחנו צריכים להקיף את אפריקה ולהגיע במקום ב-30-40 יום ב-60-70 ואפילו 80 יום. ואז הפרי מגיע לפעמים רך והקונים לא רוצים אותו. הבעיה רצינית, אנחנו מתמידים לשלוח אליהם כי אנחנו לא רוצים לוותר על השוק הזה. הפרי לא תמיד מגיע גרוע, זה 50-50 כזה, פעם הוא מגיע בסדר, פעם לא בסדר, ממש על קצה גבול חיי המדף שלו.
"ומצד שני, באירופה אנחנו נאלצים להתמודד עם חרמות בצורה בלתי רגילה, לא היה לנו אף פעם בשום מלחמה דבר כזה. גם האוכלוסייה באירופה משתנה. יש סופרים שהקונים שם בעיקר מוסלמים והם לא רוצים לראות תוצרת מישראל. אז הם מפגינים מול הסופר, כותבים עליו ברשתות והוא נאלץ להביא תוצרת תורכית במקום ישראלית. ה'אור' למשל הוא מוצר בחסר ומוצר מאוד מבוקש, אז הם לא יעשו את זה. הם עושים את זה רק במוצרים שיש להם תחליפים".
איך אתה רואה את עתיד הענף בארץ. יש סיכוי שזן חדש יציל אותו?
"בהחלט, זנים חדשים יכולים להביא שינוי וכאן אני אופטימי ואנחנו מחפשים זנים חדשים. אני אופטימי מטבעי אבל נכון לעכשיו, כשאתה נמצא בתחתית, המצב נראה לא טוב. אחד הדברים שאמרנו כשביקשנו ממכון וולקני שעסוק במציאת זן חדש – שהוא יהיה גימיק חדש – כמו למשל מנדרינה עם ציפה אדומה, כלומר שהפלחים שלה יהיו אדומים. יש דבר כזה שהוא בדרך, עדיין עם זרעים. הם יוציאו לו את הזרעים ע"י הקרנה, והכי חשוב שזה יהיה טעים. לאיטלקים יש משהו דומה. החזות היא דבר חשוב, כי זה הדבר הראשון שמושך אבל הטעם מסכם את החוויה הטובה שתהיה אחרי זה. אם רק החזות טובה והטעם לא טוב, אז הוא ימכור פעם אחת וגמרנו. אם שני הדברים יצטיינו – הוא ימשיך בעתיד".
שמעת על הקמפיין המצליח של ה"עליזה" בספרד?
"כן, מכיר. משפחת מוניוז זו משפחה ותיקה מאוד בספרד, עם פרדסים, בתי אריזה עם מערך שיווק, דויד אלבה, שעובד שם, הוא בחור מאוד רציני, מהנהלת הקטגוריה של TESCO. בזמנו, כשפגשנו אותו שוקי, יעקב הרצנו ואנוכי ב-2008, הוא אמר שחשוב לו מאוד למצוא כל הזמן זנים חדשים, שהוא רוצה להיות חלוץ במכירה ובשיווק שלהם.
"ה'עליזה' קיימת אצלנו לפחות 20-25 שנה ולצערי, אף אחד לא הרים את המקל ופעל לשווק אותו בצורה טובה באירופה. אז אמרנו אולי ניתן אותו לאמריקאים או לספרדים והם יקדמו אותו ואנחנו נרכב על זה. הם באמת התחילו לקדם אותו מאוד, כבר יש להם 1,000 דונם 'עליזה' והם הקימו אתר רק ל'עליזה'.
"בימים אלה, נווה, שחר ואני מנסים לקדם את ה'עליזה' שיש לנו במו"פ עם גידי סנדובסקי מחברת 'ניבה' בבית האריזה של בני דרור, מנסים לשווק את זה לאירופה. הכמויות שלנו הן קטנות, ונכון לשבוע שעבר הגיע משלוח ראשון של 'עליזה' לגרמניה ויש תשבחות מפה עד אוסטרליה לטעם של הפרי. נראה איך זה יתקדם הלאה. זה בוודאי פספוס שלנו, פספוס שנובע משמרנות של המשווקים פה בארץ שלא יודעים לקדם משהו חדש. ה'אור' למשל קידם את עצמו, אף אחד לא קידם אותו, הוא הצליח כי הוא הוא באמת זן ייחודי".
יצאנו השבוע להפגנות בצמתים, הממשלה ממה שהבנתי ביטלה את מכסי המגן על פרי מיובא מארה"ב ואילו ארה"ב העלתה את המכס על פרי מהארץ ל-15%.
שמע, רצו להתחנף לנשיא טראמפ – כאן בארץ ביטלו את המכסים וחשבו שזה יהיה הדדי אבל הוא הגדיל ל-15% מכס על כל התוצרת של כל המדינות. יש כאלה שהם 7%, אנחנו 15%. אנחנו מייצאים פרי הדר לארה"ב אבל בקושי ועכשיו עם תוספת המכס זה עוד מטלה. היה לנו בזמנו מכס מאוד גבוה בקוריאה, והגיעו איתם להסכם, וכל שנה המכס יורד ובאיזושהי שנה מסוימת הוא יגיע לאפס. קוריאה זו אחת המדינות הכי חשובות לאשכולית האדומה שלנו ונעשה הכל כדי לשמור על המדף שלנו שם. אנחנו בהידברות עם הלקוחות שלנו שם, מבטיחים להם שנעשה את הכל כדי שהפרי יגיע באיכות גבוהה".
