במהלך הופעה בניר עוז עם שיריו של משורר גטו ורשה ולדיסלב שלנגל, בערב יום השואה 2019, האוויר היבש של הנגב השתנה ומשום מקום התחיל גשם קל. למרות זאת אף אחד לא זז מהמקום
*תמונה ראשית: בעז אלברט, סולן הלהקה, משוחח עם עודד ליפשיץ, ניר עוז, 2019. צילום: לי שי הרצוג
שמי אורי מייזלמן. אני בן 47. מגיל 10 אני בנוער העובד והלומד למרות שמזמן אינני נער. אני סוציאליסט שגר בקיבוץ עירוני. סבא וסבתא שלי קבורים באפיקים והתנועה הקיבוצית זורמת לי בלב כל חיי.
הייתי אמור לחנוך פה מדור הומוריסטי מהנעשה בתנועה הקיבוצית אבל האירועים של השבוע האחרון גרמו לי לשנות את אופי הדברים שעליהם אני רוצה לכתוב.
אני מתופף, מדריך מסעות נוער לפולין ולפעמים מצליח לשלב בין כל העולמות. ב-2017 הוצאתי עם ההרכב שאני מנגן בו, ״אל המשורר״ את האלבום השני שלנו, ״שני אדונים בשלג״, שיריו של משורר גטו ורשה ולדיסלב שלנגל.
התחלנו להופיע עם השירים בארץ ובפולין ואפילו היינו שותפים להצלת הבניין בו גר שלנגל, שריד כמעט אחרון מהגטו. התחלנו להדריך עם השירים במסעות ולהשמיע אותם לנוער בארץ. כמה חודשים לפני יום השואה 2019 התחלנו לקבל פניות של הזמנות להופעה בערב יום השואה.
הכי נחושים היו החברות והחברים מניר עוז שביקשו שנבוא לתת הופעה לחברי הקיבוץ וכך באמת היה. הגענו מוקדם להתארגן, זכינו לאירוח מחמם לב, צעדנו בשבילים של הקיבוץ ובסוף, עלינו לבמה במבנה ישן עם גג פתוח. האוויר היבש של הנגב השתנה במהלך ההופעה ומשום מקום התחיל גשם קל. למרות זאת אף אחד לא זז מהמקום.
כשנגמרה ההופעה באו אלינו המון אנשים מהקהל, צעירים ומבוגרים הם היו מקסימים ומקסימות, הרגישו מוצפים מהמופע הלא פשוט, שיתפו מהחוויות האישיות שלהם במשפחה.
כשקיפלנו את הציוד ונסענו הביתה היה לי רצון לחזור לניר עוז להיפגש עם חלק מהאנשים אבל כטיבם של החיים הם פשוט קרו והזמן עבר וזה פשוט לא קרה. לקח לי זמן להיזכר בערב המופלא הזה אחרי השבעה באוקטובר.
כאילו לא קרה מה שקרה
כמו כולם הייתי בהלם ובאופן אישי הייתי רוב הזמן בשפיים עם קהילת קיבוץ כפר עזה בו גרה משפחתי ובו גרים רבים מחברי הילדות שלי, חלקם כבר אינם בחיים.
כשנזכרתי בערב הזה מיהרתי לגלריית התמונות וניסיתי לראות מי הם האנשים שהיו שם ולנסות להבין מה עלה בגורלם.
השבוע עם היוודע החדשות הנוראיות שטלטלו את כולנו, טל, הגיטריסט שלנו, שלח פתאום את תמונתו של עודד ליפשיץ שעומד ליד הבמה מול בעז הסולן שלנו ומדבר איתו.
אינני יודע על מה הם דיברו אבל אני יכול לשער שזאת הייתה שיחה נעימה וקולחת, רגישה ומעניינת, עם אדם מקסים שאל דמותו וסיפור חייו וכתביו נחשפתי רק אחרי שקרה מה שקרה לו.
בביקורי הראשון בניר עוז הלכתי לראות את בית משפחת ליפשיץ, את בית משפחת ביבס ואת הבית של אלכס דנציג, שאיתו קיימתי שיחת טלפון לעדכון מרגש בתחום משותף שלנו שקשור בזיכרון השואה, רק מספר שבועות לפני שבעה באוקטובר.
בזמן שאני מזיל דמעה מול התמונה הזאת ומתכונן ליום חמישי הנוראי ולמראות הקשים, עלה על הבמה שר התקשורת שלמה קרעי ואמר את דברי הבלע שלו נגד התנועה הקיבוצית. מדושני עונג הוא קרא להם, בלי בושה. כאילו אין גבול שאי אפשר לחצות. כאילו לא קרה מה שקרה.
אז את הטור הזה שלי, הראשון בעיתון זה, אני מקדיש לאנשי התנועה הקיבוצית שנרצחו ונחטפו, שבתיהם חוללו והם נעקרו ממנו. למשפחת ביבס, למשפחת ליפשיץ, לחברי היקרים עומר חרמש וטל איילון זכרם לברכה מכפר עזה. החברה הישראלית צריכה יותר אנשים כמוכם ופחות כמו שלמה קרעי.
הקיבוצים ייבנו מחדש על ידי האנשים היקרים והאהובים של הקהילות הנפלאות הללו. אני בטוח.
החל מהשבוע הבא יהיו פה אייטמים מצחיקים מהנעשה בתנועה הקיבוצית ואציג את עצמי מחדש.
